מסכות זיכרון / "יהיו לך חיים ארוכים, מותק, אם תחשוב על החטופים כל יום, כל שעה. ואז אולי הם יחזרו", אמר לי מזמן מי שמאמין.
וככה בין כל הנאדי באדי, חרבו דרבו ותפוזינה, ובעיקר כמות האנשים החדשים שצצו לנגד עינינו מאז 7 באוקטובר, חלקם מרגשים, חלקם גיבורים עד מוות וחלקם זחוחים ובלתי נסבלים בעליל, מתחיל להסתמן סיומה של ספירת שנה, ה"יארצייט", לפרוץ האירוע הטראומטי בתולדות המדינה והמלחמה שבעקבותיו. אני גם יודע את זה כי פנו אליי כבר להשתתף בטקסי זיכרון, או במסכות הטלוויזיה המדוברות והסוערות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
אנחנו בתחילת אמצע סוף הקיץ, והמלחמה על כל קורבנותיה איתנו פה. ואיך לא? זה הסיפור שלא נגמר, רק בלי הנסיכה הקסומה. עובדה שכל מי שאני מכיר חי בהפרעות אכילה. שינה. ריצה. אהבה. עובדה שהטסטמוניאלס הכואבים בטלוויזיה לא פוסקים. עובדה שחיילי צה”ל חילצו ביום שלישי את גופותיהם של שישה חטופים, אנשים טובים ויקרים, מלח הארץ שלנו, שמתו במנהרה. עובדה שציינו לרומי יומולדת. והיא עדיין שם.
השיר של אהוד / ואולי בגלל שבסופו של דבר אני איש ששר, כלומר זמר, זימזם בי השבוע שיר ישן שכתב אהוד מנור, הלחין מישה סגל ושר אלי מגן שנקרא "עד סוף הקיץ". והשורה החשובה שבו, "עד סוף הקיץ אדע את התשובה". לצד שורות כמו: “את פשר הקולות אלמד, את כל החלומות, אפתור את הפחדים, בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים”.
הו, אהוד. איך אמרת לי פעם? "אני את גבר הולך לאיבוד לא הייתי יכול לכתוב". ועניתי לך שאני לא הייתי יכול לכתוב את "ברית עולם". זה ההבדל הברוך בין הכותבים.
אבל שמע. אתה כיוונת כבר אז למצב הקריטי שבו אנחנו מנסים לפתור את הפחדים שהתקבעו בנו לאחרונה, להבין את פשר הקולות שאנחנו שומעים בלילות בין יבבות התנים ויבבותינו האנושיות. ואיך עדיין מחפשים (די לשווא) ידידים וידידות בארץ ובעולם. מקסימום נוסעים לחפש נחמה אצל אדל או טיילור סוויפט או במה שאני מכנה "יציאת יוון", במטוסים שממריאים באיחורים כבדים מדי יום לְאִיִּים.
ואני מהרהר ביני לביני שאולי בעצם הכל היה כבר אז, כשכתבת את השיר. וזו נבואה כזו על הבאג שלנו, לא יודע. אני כתבתי אז את השורה "האושר בא בזעם".
מישהו / וכך, בעודי מזמזם את את “עד סוף הקיץ אדע את התשובה”, בא לי עוד שיר שלך, אהוד, שאתה קראת לו "מישהו" וכתבת שם שבוודאות יש מישהו שדואג לנו שם למעלה, עובדה שהוא בא והדליק כוכבים (לחן: מתי כספי, ושרה יודית). אבל באותו שיר כתבת גם, לתשומת לב המתקוטטים שמפרידים בינינו בכוח כדי לפורר אותנו לנצח:
"אנו סובבים בשתי דרכים שונות
יום ולילה לאורכן
עייפים ורעבים ומחכים לאות
בנתיבי אבק וזמן".
ובאופטימיות האהודית שלך הוספת תקווה קטנה:
"אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות
ניפגש בתום ימים רבים,
בתום הרבה לילות
אני יודעת שאתה קרב עכשיו
אביב חלף, קיץ נאסף
והגשם שב".
להסביר את המילים כמו בשיעור ספרות של המורה טארללה? מיותר, לא? מי מסביר מילים כמו דרכים ושאלות, או ניפגש?
הפרוטזה / “מישהו שם למעלה” אלה אהובינו שנרצחו בדם קר ושנפלו בקרבות, ואני מאמין שהנשמות שלהם נמצאות תמיד עבורנו. ובין כל אלה לצערי מהדהדים משפטי תופי מלחמה כמו: הדרך היחידה לנצח מלחמה היא למנוע אותה. או לפעמים אתה צריך להרים את הנשק כדי שתוכל בסוף להניח אותו. או המשפט המרגש של ארנון זמורה ז"ל מהימ"מ: "עשיתי מה שיכולתי והייתי שלם עם זה" (עדות שלו בקרב על הבית של פסי ובני הערובה).
אתם לא תאמינו, אבל חייל אחד קטוע רגל עמד בהופעה שלנו במנורה לפני שבוע והרים לי מול העיניים את הפרוטזה שלו. זה מטורף לא?
חוברות חופש 1958 / במקביל כולנו עסוקים גם באסקפיזם. ראיתי שאפילו קרקס אש ומים מגיע לעיר. שהליגה בכדורגל נפתחת. ש-28 גיבורים ייצגו אותנו במשחקים הפראלימפיים הקרובים.
וכשעץ המנגו כבר הפיל מלא מנגואים, מלבד על הראש של מי שמגיע לו, הילדים שלי היקרים נסעו השבוע לחופשה דווקא ברמת הגולן. ועקב כך חלמתי חלום שלא אפרט אותו פה, כי גם הפסיכולוגית שלי נסעה להינפש באיטליה ואין מי שיסביר לי אותו.
אבל גם אין מי שירגיע. אין מי שיעמוד מולנו ויסביר מה הולך פה, ולמה העסקה לא קורית. ומה זה ציר פילדלפי הזה? ציר העולם? החיים? ומה אם באמת החיזבאללה והאיראנים יקלטו השבוע שהרדימו אותנו כבר שבועיים וחצי.
וכך הגיע אמצע סוף הקיץ. ואני צעקתי לאמאל’ה שלי על אוטומט, "היי, אל תדאגי, סיימתי כמעט למלא את חוברות החופש משנת 1958 ואני כבר בדרך לעלות כיתה”. ואז לפתע הופיע לשמחתי בטלוויזיה עידן עמדי במלוא אונו. ובסרטון מרגש, פתח לנו את הלב. אז הסתמסנו. מה אמרתי ומה ענה, לא חשוב. זה לא עניינו של איש.
איפשהו בים / מכירים את זה שבכנס שנערך על האושר, רוב המרצים נשמעו אומללים? אז באמצע סוף הקיץ נסעתי להציץ בים והייתי אומלל קצת, כי לא טבלתי בו השנה לצערי. וכשעמדתי עם מגבת על הראש כמו בפני טאטע נזכרתי באבא שלי שהיה מתרחץ עם תחתונים בחוף ימה של תל-אביב בשנות ה-50, עדות שכך התרחץ על חוף ימה של פמגוסטה בקפריסין כשהיה שבוי בידי הבריטים יחד עם אמא כמעפיל.
בסוף חצי הקיץ. שמעתי את צעדייך הישנים ישנים, פתחתי את הדלת ולא היית שם.
הנה שאלת סוף אמצע הקיץ: הייתכן שכל מה שקיים פה, צריך להתקיים כבר בצורות אחרות?
משל גבעה / על גבעה אחת שקראתי לה "גיבי" היינו הילדים מטפסים כל שבת מול השמש הקופחת. ונראה לי שממנה שאבנו אז את המושגים "ביחד ננצח. ביחד נתגבר". הדבר היחיד שהדאיג אותנו היה שנישרף בשמש, שייצאו לנו ביחד גם מיליון נמשים וגם שנהיה פחות גמישים.
ואכן אז קרה הדבר:
באחת השבתות, כשטיפסנו ביחד, מישהו אחז לא טוב במישהו, וכל הביחד הגמיש שלנו התפרק. וכשהתחלנו להתגלגל למטה יצאנו מזה פצועים וחבולים. ואז, כשישבתי שם מלא שריטות על אבן, הבנתי לראשונה את סוד החיבור העדין והחזק בין אנשים, ואת הסכנה שלו להתפורר בשניות. וזה המבחן הכי גדול שלנו כיום.
אולי בסתיו / אלן דלון שמת השבוע נחשב בעינינו לבחור היפה ביותר בעולם. עובדה שבגיל 15 סידרתי בעקבותיו את התלתל השישי בשיער שלי מרוב הערצה ורצון להידמות לו.
וחוץ מזה כיוון שבמצב העדין הזה שבו עדיין אנחנו מאוימים על ידי כוחות ציר הרשע (הטור נכתב בשלישי) לא התחשק לי לשיר לבד, ולכן קראתי לאחי ורעי דודו טסה להתארח אצלי לפני שבוע בהיכל מנורה. והיה מסעיר כשכל קהל האלפים שר איתנו את "איזה יום עבר עליי". ואת "בסוף מתרגלים להכל", ו"לתת ולקחת". אבל כששרנו מולם גם את “אני גיטרה” של נעמי שמר עם השורה "הרוח מנגן עליי בחילופי עונות", חלף בי הרהור (שמופיע אצלי קבוע כשאני מתייאש ממשהו), שאמנם איבדנו בעשרה החודשים האלה פעמים רבות את שפיותינו אבל בטוח שיש לנו אי שם מקום מלא אור ומלא תקווה. ושגם אם עד סוף הקיץ לא נדע את התשובה לגביו, אולי בסתיו, בחילופי העונות, היא בוא תבוא.
פורסם לראשונה: 00:00, 23.08.24
