שי שריד לא נדרש לצאת לתחקיר מרחיק לכת לקראת כתיבת ספרו החדש, רק להדליק את הטלוויזיה. גיבור 'הפאנליסט' (עם עובד) הוא שי תמוז, עיתונאי תרבות מצליח לשעבר, שבתחילת דרכו נחשב להבטחה גדולה והופיע תדיר על מסכי הטלוויזיה. אבל העולם השתנה וסגנונו המאופק והמגומגם של תמוז התיישן, והוא נדחק ממסכי הטלוויזיה ומהעמוד הראשי של העיתון. תמוז המתוסכל מוצא את דרכו חזרה לאור הזרקורים כשהוא מבין שהוא יכול להפוך לכוכב אם רק יהפוך את דעותיו, דהיינו — יתמוך ברפורמה המשפטית ויביע אהדה לראש הממשלה. וכך הוא עושה. ב'ערוץ הפטריוטי', כך הוא נקרא בספר, מזהים מיד את הפוטנציאל ומזמינים אותו להפוך לפאנליסט קבוע: "המשבצת שלך תהיה העיתונאי הוותיק האחראי והמנוסה שתומך ללא סייג בראש הממשלה, שראה את האור ונולד מחדש, אבל בלי יותר מדי דרמות. זה צריך להיות אמין". תמוז עוטה על עצמו זהות חדשה, ימנית, מסורתית, הוא אפילו מתחבר לצד המזרחי שלו, הכל כדי לשבת בחיקו החמים של הקהל, של אהבת "העם", וכמובן, כדי לקבל את אישורו הנכסף של ראש הממשלה, צופה נלהב של הערוץ הפטריוטי, שמתערב באופן ישיר בשידוריו. לא צריך תואר מתקדם בתקשורת כדי לפצח לאיזה ערוץ שריד מתכוון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"ערוץ 14 זה ערוץ של אצבע בעין", הוא אומר, "של 'אנחנו נראה לכם מה זה'. לכם — לממסד, לתקשורת, לעשירים. והצופים שלהם אוהבים את זה. הבעיה שזה בא עם המון השפעה אבל בלי שום אחריות. אז אתה רואה חיוכים, כמו של ג'וקר כאלה, של הפקרות. ואתה אומר לעצמך — וזה נכון לא רק לגביהם — לכו לעבוד. אלה הכוכבים היום, זה הבסיס. אנשים סולידיים, שעושים עבודה רצינית ויש להם מחשבות עמוקות, לא מעניינים אף אחד".
אתה צופה הרבה בטלוויזיה?
"אני צורך הרבה חדשות. אני צופה גם בערוץ 14, ב-Fox News. זה מרתק אותי, אני חייב לומר. מאז שהייתי ילד, אני זוכר שאבא שלי היה מקבל כל מיני עיתונים כאלה סקטוריאליים מאוד, וזה תמיד ריתק אותי. עיתון אגודת ישראל, עיתונים של עדות, של ארגונים מקצועיים, ואני ג'אנקי של הדברים האלה. אז כן, אני צופה בערוץ 14 מדי פעם, ואני רואה את החבר'ה שם, לפי סוגיהם השונים, זה מעניין אותי. אבל אני לא יכול לצפות בדרך כלל יותר מחמש דקות. תראה, להופיע בטלוויזיה זו עדיין משאת נפש עצומה של עיתונאים. אני יודע מה זה להיות עיתונאי בפרינט, כולל כאלה שהיו פעם חצי מפורסמים, או ממש מפורסמים, והיום אף אחד לא יודע מי הם. ולעיתונאי כוכב היום יש כוח עצום. זה חלק מהשינויים — הוא לא רק מדווח, הוא בפוזיציה, הוא תופס מאחז. אבל בלי האחריות שנובעת מזה".
5 צפייה בגלריה
ישי שריד. "לעיתונאי כוכב יש היום כוח עצום. הוא לא רק מדווח, הוא בפוזיציה, הוא תופס מאחז"
(צילום: יונתן בלום)
בספר, תמוז מבין שהוא חייב להסלים מהופעה להופעה, לומר דברים פרובוקטיביים יותר ויותר כדי להשביע את רעב הקהל.
"יש שם בערוץ 14 איזה איש משפט שמופיע עכשיו, בלי להיכנס לשמות. ואתה רואה את האבולוציה שלו, מאדם שמדבר דברים לעניין — לא משנה אם מוצא חן בעיניי או בדעותיי או לא — למישהו, שכדי להצדיק את הקיום שם, חייב להחריף כל הזמן. זה חייב להיות עוד ועוד, קצת כמו נרקומנים, אתה צריך לספק כל פעם מנה יותר גדולה כדי לספק את הקולוסיאום הזה. את הלחם והשעשועים של העניין הזה. וזה ממכר כמובן. לקבל הכרה מיידית. קל להפוך לג'אנקי של תשומת לב".
כשהוא רואה את המחאה נגד התפילה המופרדת ביום כיפור, אירוע מבוסס מציאות כמובן, הוא מתמלא בכעס. ואני תוהה אם זה כעס אמיתי, או שהוא נכנס עמוק כל כך לדמות שהוא מבלבל בין רגש לפוזיציה.
"הוא מלכתחילה מגיע מנקודת מוצא של מקופח בעיני עצמו וממורמר. 'לא שמים לב אליי, אני כבר לא בטלוויזיה'. בכלל, המדינה הזאת מלאה ממורמרים ונעלבים. זו אולי התכונה הכי בולטת פה. ואנחנו נלחמים האחד בשני על בסיס העלבונות שלנו, האמיתיים, המומצאים, החדשים, הישנים, זה מניע מאוד את הדבר הזה. אז הוא מלכתחילה בא מנקודת מוצא של 'אני לא במילייה הזה של המקובלים'. הוא גם הולך להפגנה בקפלן ולא מוצא את עצמו שם, מרגיש ריחוק מהאנשים שהוא כאילו אמור להזדהות איתם. וביום כיפור, נוסף לזה שהוא לקח צד כבר, זה לגמרי אותנטי. של מה האנשים האלה עושים. הוא גם לבש זהות אחרת, מסורתית, מזרחית. והוא שם עכשיו, הוא עובר שינוי במובן הזה תוך כדי התהליך".
כריכת הספר החדשצילום: יח"צכלומר זה לא רק מהלך ציני של הבנה ששם נמצאת השמנת אז לשם כדאי לו לכוון. יש פה גם תהליך רגשי כן.
"זה גם וגם. זה תהליך שעורכי דין מכירים אותו היטב — ככל שאתה מעמיק בתיק של לקוח שלך, אתה יותר ויותר משתכנע בצדק המוחלט שלו. יש לו מספיק עוגנים בתוכו, שהוא יכול להתחבר אליהם למסדר המקופחים והנעלבים, ואלה שרוצים להעניש את מי שקיפחו אותם. החברה הישראלית, וגם הפוליטיקה הישראלית, הן ודאי לא על קווים של מצעים, אלא של זהות. מה שמכתיב אותן זו תחושת עלבון גדולה מאוד. המאבק המזרחי על שנות העלייה, ישראל הראשונה של קפלן, והשנייה. בכל מגזר אחר, פחות או יותר, נמצא הסיפור הזה. אתה רואה את זה גם אצל נתניהו עם ההיסטוריה המשפחתית, עם אבא שלו, עם כל הפרה-היסטוריה המעצבת הזאת. הרצון של נתניהו לחיבה ולאהבה שהוא לא קיבל מהקבוצות האלה".
בספר ראש הממשלה מעורב במה שמתרחש בערוץ ברמת האייטם. מתכתב עם תמוז ומסמס לו מחמאות, כשמגיע לו. אתה באמת חושב שיש מעורבות כזו?
"תשמע, זה לא דוקו. אני כן יודע שיש מעורבות מאוד גדולה וישירה של נתניהו וסביבתו בעיצוב התקשורת. אנשים שקשורים אליו, ואנשי תקשורת שנמצאים בקשר איתו. אבל אני כותב פיקשן, אני לא באמת יודע איך זה עובד. אני כן יודע שלגיבור הסיפור יש כמיהה עצומה לקבל את הקשר עם השלטון. כן, זה כוח עצום. זה סם ממכר, הדבר הזה. להיות בכפיפה אחת עם השליט. הוא נורא משתוקק לאהבת ההמון".
כשמדברים על ערוץ 14 זה כמו עולמות מקבילים. יש את העולם שבו אנשים משוכנעים שערוץ 14 זה ערוץ שמפיץ רעל ופייק ניוז, ויש את העולם השני שמשוכנע באותה מידת ביטחון שזה כלי התקשורת היחיד שהוא לא כזה.
"שי הרי שם לב לזה בספר. והוא אומר שאנשים מדברים שם חופשי, שיש איזו מידה של אותנטיות. למרות שזה חד-צדדי לחלוטין יש שם איזו רעננות לעומת האולפן של ערוץ 12, שאנשים שם פחות או יותר קוראים מתוך תסריטים. ואתה רואה שמאחוריהם יש את האינטרס המסחרי, רק שלא ייקחו מאיתנו פרסומות. זה מהונדס ככה לתת לכל אחד את הסיפור שלו. אין בי אמפתיה גדולה למיינסטרים של התקשורת".
יש סביבך אנשים שצופים בערוץ 14?
"אני חושב שלא".
אנחנו יושבים בחדר נאה במשרד עורכי הדין של שריד, במגדל גבוה בצפון הישן בתל-אביב. 'הפאנליסט' הוא ספרו השמיני של שריד, שמעולם לא חשש לעסוק בנושאים טעונים שעומדים על סדר היום. אם אלה מסעות השואה הלאומניים ב'מפלצת הזיכרון', או הצדדים האפלים של שירותי הביטחון ב'מנצחת' וב'מגלה החולשות', וכמובן הרומן הדיסטופי 'השלישי' שמתאר את ההפיכה של ישראל לממלכת יהודה משיחית אחרי מתקפה הרסנית מצד מדינות אויב. כל אלה ספרים שהפכו לרבי-מכר, עוררו שיח ער וזיכו את שריד במספר פרסים. אבל ייתכן שזהו הנפיץ מבין ספריו.
עוד לפני שראה אור, רק ההודעה לעיתונות על צאת הספר הספיקה לעורר מהומה קטנה, כשהסופר והעיתונאי שי גולדן, מגיש קבוע בערוץ 14, הגיב בפייסבוק לפרסום תיאור עלילת הספר: "האמת? די פסיכי. וגם די מביך. אבל זה מה יש". גולדן רומז בכך, ואולי לא רק רומז, שדמותו של תמוז מבוססת על דמותו שלו, מי שעבד בעבר בגופי תקשורת כמו 'ידיעות אחרונות', 'מעריב', 'הארץ' ו'רשת 13', ולאחר מכן עבר שינוי בדעותיו, עבר להגיש ברדיו 'גלי ישראל', ולבסוף בערוץ 14. בספר מגיחות מדי פעם דמויות שיש בהן קריצה ברורה והומוריסטית לדמויות אמיתיות, כמו הפאנליסטית חדת הלשון נירית דינור, או הסופר המבטיח לשעבר ואינטלקטואל ימני בהווה, גבי בלאו. אבל שריד, מצידו, מכחיש בכל תוקף.
5 צפייה בגלריה
שי גולדן. "חבל שלא המתין לקרוא את הספר, כי כשיקרא הוא יבין שזה לא עליו"
(צילום: אביגיל עוזי)
"בוא נגיד את זה פשוט: הספר הוא לא על שי גולדן ולא על אף בן אדם ספציפי אחר. לא מכיר את שי גולדן ולא יודע שום דבר על החיים שלו. שום דבר. אני מבין שהוא כתב בפייסבוק בהסתמך על הודעת יח"צ שההוצאה לאור פירסמה. חבל שלא המתין לקרוא את הספר, כי כשיקרא הוא יבין שזה לא עליו".
מה בדמות יגרום לו לחשוב שזה לא הוא?
"שזה לא הוא. אין שום קשר. אני לא חשבתי על שי גולדן. שי גולדן לא היה בראש שלי. קראתי לדמות שלי שי כי זה הספר הראשון שלי שמתפרסם וכתוב בגוף שלישי. כל הספרים הקודמים היו בגוף ראשון. מבחינתי זה ביג דיל. והיה לי מאוד נוח לקרוא לו בשם קרוב לשלי. אני קראתי לו שי כדי לחוש אליו קרבה. אפילו חשבתי לקרוא לו ישי באיזשהו שלב, אבל אמרתי שזה טו מאץ'. דרך אגב יש עוד שי בערוץ 14, שי גולדשטיין. זה באמת לא קשור אליהם".
אבל אתה יכול להבין למה הוא חושב שזה מבוסס עליו?
"אני מבין שהוא קרא את הטקסט שמאחורי הספר והוא איכשהו מצא את עצמו שם. זה לא באחריותי. זה יחס מזלזל לספרות, כי בוא תקרא את הספר, הספר הוא על דמות שלמה ומורכבת שהיא אינה שי גולדן. זה לא מעניין אותי, עם כל הכבוד. לא ביליתי את השנתיים האחרונות בחיי כדי לכתוב ספר על שי גולדן. זו תהיה טעות לצמצם את הספר לסיפורו של עיתונאי כזה או אחר. זה ספר על הכוח של הטלוויזיה. לטלוויזיה יש עדיין כוח עצום, ייחודי, ללא תחליף. לפני שהורכבה הממשלה הזאת אמרו לי אנשים, בעיקר עורכי דין, 'אנחנו מכירים את איתמר בן גביר. הוא עורך דין עכשיו, זה לא מה שהיה קודם. זה לא הפרחח מרחובות ירושלים של שנות ה-90. הוא אינטליגנטי מאוד, זה לא אסון שהוא יהיה בממשלה'. גם בזמן הרכבת הקואליציה, 'יהיה בסדר', 'אין מה להיבהל'. בן גביר קיבל לגיטימציה מזה שלשכת עורכי הדין הסכימה שהוא יהיה עורך דין. זה אותו איתמר בן גביר עם הסמל של המכונית וכל הדבר הזה. והוא קיבל לגיטימציה גם מהתקשורת, שהציגה אותו בתור איזה דובי חמוד כזה ולא מזיק".
5 צפייה בגלריה
אולפן 'הפטריוטים'. "רואים את התופעות האלה של חנופה להמון גם בערוצים אחרים"
(צילום: ערוץ 14)
אתה לא מדבר רק על ערוץ 14.
"אני חד-משמעית לא מדבר רק על ערוץ 14. זה לא משהו שאיזה כלי תקשורת פטור ממנו. הרוח הזאת חילחלה לכל הערוצים. תראה מה קרה רק עכשיו בערוץ 12 אצל אברי גלעד ויאיר שרקי עם האמא של החטוף (דיצה אור, אמו של החטוף אבינתן אור שפנתה בשידור חי למנהיג חמאס יחיא סינוואר, והציעה להחליף את ילדיהם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, הפצ"רית וניצן אלון עם החטופים בעזה — אב"נ). וזה לא מקרה יחיד. אתה רואה את התופעות האלה של חנופה להמון גם בערוצים אחרים. תראה את התוכנית של איילה חסון בכאן 11, אי-אפשר לראות את הדבר הזה. אתה רואה חבורת אופורטוניסטים שאומרת מה שמצפים מהם להגיד, חבורת קשקשנים, בלי אחריות לשום דבר. איפה אתה רואה בתקשורת מישהו שמביע עמדה ערכית? על זה שאנחנו צריכים לעשות כל מאמץ לא להרוג ילדים פלסטינים בעזה, ולא להגיד 'כולם אחראים'. אני יודע, הכל ברור ומובן, הם אשמים. אבל בסוף אלה חיים של ילדים.
"השיח היום הוא שיח של כדאיות. מה כדאי לישראל. אבל אין שיח מוסרי אמיתי. מוסר זו מילה מגונה עכשיו. צריך להיות איזשהו אידיאל ורעיון מכוון, שיש ערך לחיי אדם באשר הוא אדם. אנחנו לא נמצאים במקום הזה. מגילת העצמאות נכתבה רגע אחרי האסון הגדול ביותר שידעה האנושות, ולמרות זאת היא כתובה לפי מוסר הנביאים. אף אחד לא אהב את הנביאים. אהבו את המלכים, את הפאר. שנאו את הנביאים".
כי הם אמרו את מה שאף אחד לא רצה לשמוע.
"כן. היה לי אבא כזה, דרך אגב".
פחות מעשור חלף מאז פטירתו של אביו, יוסי שריד — חבר הכנסת ושר החינוך לשעבר — ונראה שישראל שהוא ידע השתנתה ללא הכר. "אבא שלי חסר היום. אתה יודע, אומרים שיש תחליף לכל אחד. אין לו תחליף. הוא היה מכניס לכולם באבי אביהם. הוא חזה שחורות, לאן זה הולך פה. הוא בחיים לא הסתכל על סקר כדי לכוון את דעתו. היו לו עקרונות. גם ביחס לצדקת קיומה של מדינת ישראל. היום כל מה שמכונה ה'מרכז-שמאל' זה מין חולות עפים ברוח, לפי הצורך".
אתה שמח לפעמים על זה שהוא לא רואה את מה שקורה כאן עכשיו?
"מישהי אמרה לי היום דבר נכון, 'ארור הזמן שבו החיים מקנאים במתים'. אתה יודע, זו תקופה קריטית, איך שאנחנו נסתכל על עצמנו, ככה צאצאינו יסתכלו עלינו בעוד כמה דורות, על איך עמדנו במבחן הזה, מכל הבחינות. אבא שלי גם היה איש של הארץ, הוא גר במרגליות, גרנו בקריית-שמונה כולנו, הוא לימד בשדרות. היה כואב לו הלב לראות את הצפון בצורה כזאת. זה נורא ואיום. ואני בטוח שהוא היה נלחם".
ככל שמתקדמים בקריאת 'הפאנליסט' מזהים ישראל קרובה מאוד לזו שלנו. מפולגת, אלימה, מוכת האסון הגדול ביותר בתולדותיה. בספר, דמותו של שר המשטרה הולכת וצוברת כוח, ונראה ששריד מכוון לקראת מסקנה בלתי נמנעת, שלא רחוק היום שבו שר המשטרה יהפוך לראש ממשלה. "לבן גביר יש פוטנציאל ממשי להיות ראש ממשלה", אומר שריד. "כשאני רואה את הזרמים הרעיוניים והרגשיים שמוליכים את העם היום, הוא נותן תמורה אמיתית יותר מאשר נתניהו או כל הגוונים של הימין הרך הזה. אם חלק ניכר מהציבור רוצה להיפטר מכל הערבים, אז זו הסחורה שבן גביר נותן. ככל שאנחנו נשקע בלאומנות ובגזענות, ובאלימות כאידיאל, אז מי שיספק את הסחורה הזאת באופן אותנטי, ירוויח מזה. אבל מדינות כאלה לא יכולות לשרוד. גם מבחינה היסטורית, זה לא שורד, הדבר הזה של לאומנות, של מדיניות לא רציונלית, שמונעת על ידי רגשות מאוד שליליים. זה בסוף מתרסק".
אבל בן אדם אחד הוא הרי לא העניין. הוא רק ביטוי של רחשי לב, של תנועה עמוקה יותר שמתרחשת כאן.
"חל שינוי מאוד עמוק במערכת ההפעלה של ישראל, ואין כמעט מי שעומד מנגד, כי אין עקרונות. הימין האמיתי, הקיצוני, בהקשר של עכשיו, משמעותו להשמיד את הפלסטינים. הפתרון הסופי לפלסטינים, זה מה שהם רוצים. אני קורא את זה בחוגי אינטלקטואלים של הימין. שבסוף זה בואו נגמור איתם את הסיפור. או נעביר אותם את הגבול בכוח, או נחסל אותם, או נזרוק אותם לים, או אני לא יודע מה. זה הסיפור. זו השקפת עולם אובדנית. היא קודם כל הורסת את עצמך מבפנים. וגם, כמובן, מבחינה גיאו-פוליטית. כמה יניחו את נשקם ויסרבו לשרת, במידה שינקטו בעזה השמדה המונית מכוונת? אני לא חושב שתהיה התנגדות המונית. זה המצב. זה המקום שהגענו אליו. יש דברים שאנחנו לא עושים גם במלחמה. זו מלחמה על המוסר, על הנפש, על עקרונות, דבר שצריך לעשות אותו. אין אף אחד שעושה את זה".
אבל אתה יודע, השינוי הזה בעם לא בא משום מקום. בטח אחרי 7 באוקטובר.
"צריך להרגיע, ויש דרך להרגיע. אם לא פירקת את ההתנחלויות, אל תרחיב אותן. אל תיתן למופרעים האלה להתעלל בפלסטינים שלא לצורך. אנחנו חיים במציאות מורכבת. אנחנו מכירים פלסטינים, מדברים עם פלסטינים, לא בעזה, כי בעזה יש חומה ולא מדברים חוץ מלהרוג אחד את השני. אבל במקומות אחרים אנחנו מכירים ואנחנו מדברים. הם אף פעם לא יאהבו אותנו, הם אף פעם לא יוותרו על השאיפות מרחיקות הלכת שלהם, ככה אני חושב. אבל יש גם מציאות ויש אינטרסים, ויש רצון של אנשים לחיות כמו שצריך. אני אומר דברים נדושים, אבל בעבר ממשלות הימין לא העלו בדעתן להכניס את הרב כהנא לממשלה".
אפרופו ערוץ 14, אתה חושב שיש סיכוי שינון מגל יהיה ראש ממשלה לפני איתמר בן גביר?
"הוא לא נורא מעניין אותי כשלעצמו, כמו שטראמפ לא נורא מעניין אותי".
אבל טראמפ נהיה טראמפ.
"כן, הוא נהיה טראמפ. אבל הוא לא מעניין אותי. יותר מעניינת אותי דמות כמו שי תמוז, כי הוא לוזר כזה ויש לו פה ושם לבטים. ווינרים כאלה כמו ינון מגל יעשו הכל בשביל להצליח. אין להם שום עכבות ולא מעצורים. יש להם מידה מסוימת של כריזמה, זה ברור. אבל זה לא מעניין".
בספר אתה מראה איך הוועדות לבחירת פרסים ספרותיים הופכות גם הן למינויים פוליטיים של תומכי ראש הממשלה. אתה מאבד אמונה גם במוסדות האלה?
"במקרה קיבלתי לפני שנתיים את פרס ראש הממשלה ותרמתי את כל סכום הפרס, 40 אלף שקל, לפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. זה היה כמה חודשים לפני המלחמה. לא יכולתי להחזיק כסף מהמדינה בסיטואציה הזאת וחשבתי שצריך לתרום את זה למטרה טובה. בוודאי שגם מהממשלה הזאת אני לא אקבל כלום. אני גם רואה את זה עם הניסיונות לעבד ספרים שלי לתיאטרון או לקולנוע, כמעט תמיד זה עוצר בגלל מנהלי תיאטראות שלא רוצים לגעת בזה, כי הם תלויים בכספים מהממשלה. אני לא מקנא באנשים שתלויים בכספים מהממסד בתקופה הזאת".
מה לגבי פרס ספיר? בעבר התבטאת נגד הפרס ואמרת שלא תגיש מועמדות.
"לפרס ספיר הגשתי כמה פעמים. 'גן נעמי' נכנס לרשימה הקצרה, ואז 'השלישי' נכנס לרשימה הארוכה ולא עלה לקצרה, וזה נורא עיצבן אותי. אז את שני הספרים שיצאו לי אחר כך לא הגשתי. את 'מגלה החולשות' כן הגשתי והוא לא נכנס אפילו לרשימה הארוכה, מה שעדיף, כי אם כבר להתבזות אז שאף אחד לא יידע, מאשר להיות שם בעשירייה העלובה הזאת. אבל אתה יודע, אני לא חי מפרסים. ואני יודע איך זה עובד מבפנים, יש המון פוליטיקת זהויות ופשרות וגם סתם פוליטיקה של מישהו ששכב עם מישהי פעם, או מישהו שהכיר מישהי בנעוריהם והוא חייב לה משהו".
נשמע די לוהט.
"לא, זה לא לוהט, זה בדרך כלל זיכרונות רחוקים. וזו גם דרכו של עולם. אין לי טענות. הלוואי שאלה יהיו הטענות".
"לא יודע אם זו תקווה, אבל יש לי סקרנות. אולי זו סקרנות חולנית. אני גם מושקע במקום הזה"
יש לך עוד תקווה ביחס למקום הזה?
"לא יודע אם זו תקווה, יש לי סקרנות. זו אולי סקרנות חולנית. ואני גם מושקע במקום הזה. בשנה הבאה אהיה בן 60, אני לא הולך לשום מקום. אבל לא, אני לא אופטימי. הבנות שלי בנות 23 ו-21, הבן שלי בן 14. אני מאוד מקווה שהם יישארו פה, מסיבות אנוכיות שלי, וגם כי אנחנו באמת מושקעים פה, חתיכת השקעה, של משפחה, של עם, של מסירות נפש. זה לא פשוט לראות את זה, אבל הם יעשו מה שהם ירצו".
ואם מחר בן גביר ראש ממשלה?
"אם מחר בן גביר ראש ממשלה, אם מחר מתחילים בפתרון הסופי של הבעיה הפלסטינית — אני לא נשאר פה. יש גבול מסוים. באיזשהו שלב זה גם יהפוך להיות מסוכן. כרגע, עוד יש איזו בועה כזו, עכבות שמונעות את הדבר הזה. אבל זה די קרוב".
תגובת שי גולדן לדבריו של שריד: "העובדה שאיתי שריד, האיש שכרטיס הכניסה שלו לעולם הספרות הייתה ייחוסו המשפחתי (איתי הוא בנו של יוני שריד, ראש תנועת 'ארצ', בשעתו); ואשר ספרו האחרון, 'הרביעי', סימן דעיכה משמעותי בקריירה הספרותית שלו, ואיזו נסיגה בכתיבתו באופן כללי; העובדה שהוא בחר לנסות לרכוב על גבי כדי לקושש לעצמו שלוש מחיאות כפיים בברנז'ה, ולהדגים את הזדהותו הנמרצת עם מחאת קפלינסקי ועליונותו המוסרית והאתית, אינה מטרידה אותי כלל ועיקר. אני מקווה שאיתי ימצא את זהותו ככותב ואת סיפורו, ועל הדרך: גם יתאמן על המנטרה 'לא כולם מטומטמים'. בעיקר קוראיו. ובפרט קוראי הריאיון הזה עמו".
