לפני 7 באוקטובר, כשעוד היינו טרודים בניסיונות של הממשלה לקדם את מה שהם כינו "רפורמה משפטית", אינטלקטואלים רבים, וגם ראשי המחאה, הצביעו על הדמיון בין מה שמתרחש אצלנו לבין המתרחש בפולין ובהונגריה בכל הנוגע לסכנה לדמוקרטיה מצד מפלגות הימין. באחד המפגשים שנכחתי בהם, בהקשר של המחאה, אמרתי שבעיניי מה שקורה בימין הישראלי מהדהד יותר מכל דבר אחר דווקא את מה שקורה במחנה הטראמפיסטי בארצות הברית.
זו לא הייתה הבחנה מיוחדת מצידי, ורבים מהנוכחים במפגש הסכימו עימה, אבל לכולם הייתה ברורה גם הבעיה: הרי הרבה יותר קל ומגייס להתריע מפני הפיכתנו להונגריה ולפולין מאשר להשתמש בסלוגן "רק לא להיות כמו אמריקה". שכן עבור רוב הישראלים, ארצות הברית היא עדיין מודל חיובי או אפילו מושא כיסופים בהקשר הפוליטי, הכלכלי והתרבותי. אלא שככל שארצות הברית הביאה לעולם רעיונות נשגבים שניתן ללמוד מהם, יש בה, ומתפתחים בה, גם לא מעט זרמים שאימוצם לתרבות הפוליטית הישראלית עלול להוות סכנה. בהקשר הנוכחי מדובר, בראש ובראשונה, בטרמאפיזם שהביא את הפופוליזם והזלזול בדמוקרטיה ובמוסדותיה לשיא.
יואב פרומר, ראש המרכז לחקר ארצות הברית באוניברסיטת תל אביב, ואילן פלג, חוקר מדעי המדינה שמלמד בעשורים האחרונים באצות הברית, ערכו ספר מאמרים, "האמריקניזציה של הימין הישראלי", שמבקש לצלול בדיוק לקשר הזה שבין הימין למגמות פוליטיות באמריקה. התוצאה היא ספר מעניין מאוד, שמצד אחד עוסק בימין הישראלי - כלומר בעיקר במה שניתן לכנות "הימין הפוסט-בגיניסטי", זה שמושפע מהשמרנות ומהליברטריאניות האמריקאיות - ומצד שני, המאמרים עוקבים גם אחר שינויים והתפתחויות שונות בקרב השמרנים והליברטריאנים בארצות הברית.
האמריקניזציה של ישראל אינה טענה חדשה. למעשה, מאז דעיכת הברית הישראלית עם צרפת סביב מלחמת ששת הימים, ובעקבות הנסיגה באתוס הסוציאליסטי, שהביא גם לעליית הליכוד לשלטון ב-77', ברור שהתרבות הפוליטית בישראל נושאת את עיניה למודל האמריקאי. יתרה מזאת: פלג ופרומר מציינים במבוא, בצדק, ש"תהליך האמריקניזציה אינו חדש או ייחודי לישראל. בחלקה השני של המאה ה-20, עם התפשטותה הגלובלית של ה"מאה האמריקאית", השתתפה גם ישראל בתהליכי הגלובליזציה שעיצבו מחדש את פניה הפוליטיות, החברתיות, הכלכליות והתרבותיות של החברה המערבית לפי המודל האמריקאי". ואמנם, זה נכון שבהקשר של ההשפעה האמריקאית עלינו אנו בהחלט לא ייחודיים, אבל עד העשור האחרון נראה היה כי ההשפעה האמריקאית נעוצה דווקא בהקשר של יבוא ערכים ליברליים, ואילו דווקא הימין, בעיקר זה המתנחלי והרדיקלי, נתפס כמי שמסויג מהאמריקניזציה. הספר החדש מתעכב, כאמור, על האופן שבו הימין שואב משם השראה, ואף יתרה מכך: הטענה המרכזית של רוב כותבי המאמרים היא שהימין אינו מסתפק בהשראה, אלא מבקש לשנות את דיוקנה של ישראל ברוח המודל השמרני ואף הליברטריאני באמריקה.
במובן זה יש לפנינו תופעה חדשה: בעוד ז'בוטינסקי ובגין ייצגו ימין לאומי-ליברלי, אפילו מהפכני במידת מה, שנטה חסד גם להיבטים סוציאליים ברוח אירופית, הדור החדש של הימין ה"פוסט-בגיניסטי" מאמץ טיעונים פופוליסטיים נגד מהגרים, חשדנות במה שהם מכנים ה"דיפ-סטייט" לצד אימוץ רעיונות ניאו-ליברליים שהוא יונק, לעיתים באופן מעוות, מפרשנותו לאינדיבידואליזם הליברטריאני.
הספר חוקר את התופעה הזו מכמה זוויות. מאמרו של חיים כצמן, שנרצח למרבה הצער ב-7 באוקטובר, טוען כי הזיקה של הימין החדש לרעיונות ניאו-ליברליים וליברטריאניים נעוצה בשבר שעבר בעקבות ההתנתקות מעזה ב-2005. כלומר, אם בעקבות "המהפך" ב-77' הימין חתר לשנות את המדינה, ההתנתקות הביאה לאכזבה ולייאוש מהמדינה, ותרמה לעניין מתגבר ברעיונות אמריקאיים שמבקשים לצמצם את מעורבות המדינה ולהחליש את מוסדותיה. אחת הסיבות לכך שההתנתקות יצרה שבר אפילו גדול יותר משיצרו הסכמי אוסלו בקרב הימין טמונה בכך שאת אוסלו ניתן היה לפחות להבין כניסיון להגיע לשלום, ואילו ההתנתקות נתפסה כגחמה של אריק שרון כדי להיחלץ מחקירותיו.
דוד טל מדגיש, מצידו, כי התמיכה שהימין זוכה לה מצד האוונגליסטים מסוכנת לא רק משום שזרמים מסוימים של האוונגליסטים שואפים לקדם את מדינת היהודים למלחמת גוג ומגוג שבסופה ישו יופיע כמשיח וינצר את כולנו (זו הרי טענה ידועה שבגין, שחנך את הברית עימם, כבר השיב עליה באירוניה, "כשהמשיח יבוא, נדבר"), היא מסוכנת משום שככל שהאוונגליסטים משתלטים על התמיכה האמריקאית בישראל, כך נחלש כוח ההשפעה של היהודים על הפוליטיקה האמריקאית.
4 צפייה בגלריה
בנימין ושרה נתניהו נפגשים עם דונלד טראמפ
(צילום: ISRAELI GOVERNMENT PRESS OFFICE / AFP)
מאמרו של יואב פלד מתעמק באופן שבו אינטלקטואלים של הימין החדש, ואחד הבולטים שבהם הוא גדי טאוב, מייבאים עמדות שבכלל לא הולמות את בעיותיה של ישראל. כך, למשל, טאוב הקדיש בספרו מקום נרחב לצורך להיאבק במהגרי העבודה מאפריקה כדי להתאים את השיח הישראלי לשיח האמריקאי על הגבול הפרוץ מול מקסיקו, אלא שבישראל המהגרים הם ממילא רק 0.3 אחוז מהאוכלוסייה. למעשה, טוען פלד, טאוב ודומיו מדברים על השראה מהחזון השמרני בארצות הברית אבל מקדמים אתנו-לאומיות בנוסח מזרח אירופי.
חוקר התקשורת גבי וימן מדגיש שבעוד יש לישראל לא מעט ללמוד מהפוליטיקה בארצות הברית, מה שנתניהו ייבא זה בעיקר את הצדדים השליליים שלה: התבססות על סקרים שמפלחים את האוכלוסייה ובסוף מפצלים אותה; מודל "המשפחה הנשיאותית" שאינו טבעי; וסלוגנים קליטים במקום אידיאולוגיה. בהקשר הזה מדגישה גייל טל-שיר את רעיון "הדיפ סטייט", מדינת הצללים ששולטת בהסתר, שנלקח מתיאוריות קונספירציה אמריקאיות, ומשרת את הימין בטענותיו נגד הממסד הביטחוני, בעיקר לאחר 7 באוקטובר.
ואכן, האופן המזלזל והמסויג שבו נתניהו והימין החדש מתייחסים למערכת הביטחון רק מחזק את ההבדל בינם לבין הימין של בגין, שבכלל הואשם בהערצת גנרלים יהודים ("אסד, היזהר, יאנוש ורפול מחכים לך!") גם אם הם שייכים במקור לתנועת העבודה. למזלנו, אנחנו עדיין רחוקים מהאופן שבו טראמפ התייחס בזלזול לפצועי המלחמה האמריקאים כ"לוזרים". אבל ככל שההיגיון הניאו-ליברלי, שמכלכל כל דבר לפי שיקולי רווח והפסד, יחלחל עוד ועוד לימין, ייתכן שגם יום זה יגיע אלינו.
בהקשר הזה מאמר יפה של שגיא ברמק מסביר מדוע דווקא היסוד הליברטריאני, ולא היסוד השמרני, הוא המשפיע ביותר על הימין. לטענתו, את האמריקניזציה של הימין צריך להבין על רקע אימוץ שתי תופעות שמלכתחילה מתקיים ביניהן מתח: זו הליברטריאנית, ששמה את החופש האישי במרכז, וזו השמרנית, שמעמידה את הלאום במרכז. וכדי להבין עד כמה היבוא של השפעות אמריקאיות סותרות תורם לבלבול מושגים בישראל, מראה בן ציון טלפוס כיצד הצליחה תמר זנדברג ממרצ, כשהייתה יו"ר ועדת הכנסת למאבק בסמים, לקדם את רעיון אי-ההפללה על צריכת קנאביס בזכות ניירות עמדה ליברטריאניים, כשספק אם הבינה מדוע דווקא משה פייגלין ותומכיו מגבים אותה בנושא.
בסיכומו של דבר, בעוד ברוב המקרים נהוג לנתח את השינויים שמתחוללים בימין החדש מתוך הפניית המבט להקצנה הדתית והלאומנית, "האמריקניזציה של הימין הישראלי" מצליח לתרום רובד משמעותי נוסף להבנת העניין. האמריקניזציה היא כמובן לא כל הסיפור, ואני הייתי מצביע דווקא על המזרח-תיכוניזציה של הימין. אבל אין ספק שזהו ספר חשוב, שמסביר גם עד כמה תוצאות הבחירות בארצות הברית בנובמבר יעצבו את עתידנו לא פחות ממה שמתרחש כאן אצלנו.
"האמריקניזציה של הימין בישראל", עורכים: יואב פרומר ואילן פלג, הוצאה לאור: אוניברסיטת תל-אביב, 362 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.08.24
