בגיל שש לורה וקרמילה לא הכירו זו את זו, אך הן חלמו חלומות מקבילים שהציגו סיטואציה מבהילה של מפגש עתידי ביניהן בבגרותן. כעבור 12 שנה הן נפגשות במציאות: הן מזהות זו את זו במפגש כמו-מקרי, כשקרמילה ואמהּ מעורבות בתאונה סמוך לטירה המבודדת בכפר האוסטרי שבה חיה לורה עם אביהּ. האֵם, הממהרת להמשיך בדרכה ולהשלים שליחות דחופה ומסתורית, נענית להצעת האירוח הנדיבה של לורה ואביה, ומשאירה אצלם לשלושה חודשים את בתהּ החולה. האֵם אף מוסיפה את ההתניה, שקרמילה לא תחשוף את זהותן בפני המארחים. אלא שמנהגיה המוזרים של קרמילה, היעלמויותיה וחזרותיה חסרות הפשר, הפיכת הלילה ליום ולהפך, הימנעותה מאכילה, תובענותה הארוטית כלפי לורה ודרישתה לאהבה-עד-מוות, והחלום המבהיל מגיל שש שחוזר הפעם במציאות ומשאיר סימני נשיכה במורד צווארה של לורה - כל אלה, בנוסף למיתות מסתוריות של נערות בסביבה, חושפים בהדרגה את זהות האורחת: קרמילה היא ערפדה.
איך נקרא היום נובלה, שפרסם סופר אירי באמצע התקופה הוויקטוריאנית, ומעמידה במרכזה דמות של ערפדה? כיוון אחד של קריאה הוא לראות בנובלה טקסט חתרני שמתאר סיפור אהבה בין נשים, סיפור לסבי, או אף קווירי התוהה על גבולות המגדר (לורה מזהה בקרמילה אפיונים של התנהגות גברית, דבר שיוצר בה משיכה ודחייה כלפיה). יש משהו מושך בקריאה כזאת, שמדגישה את הצדדים המצודדים של האינטראקציה הארוטית בין קרמילה ללורה, ויכולה לראות בנרקיסיזם של קרמילה אפשרות שאינה עומדת בסתירה לאהבת הזולת - לאהבתהּ את לורה. כדאי מאוד לקרוא את הקדמתה המאלפת של נועה מנהיים למהדורה העברית של הספר, שמסבירה את כיוון הקריאה הזה לעומק, על כל המורכבויות והניואנסים שלו.
כיוון אחר של קריאה הוא לראות בנובלה אִּשרור של העמדה הפטריארכלית הקדוּמה, שמקבלת משנה תוקף בתקופה הוויקטוריאנית, ומציגה את האישה כאחת משתי אפשרויות: מלאך או מפלצת, המיוחסות ללורה ולקרמילה בהתאמה. קריאה כזאת מִתְחזקת על ידי העובדה שהמחבר אינו מוצא דרך חתרנית להציל את קרמילה מגורלה, אלא בוחר לסיים את הסיפור ברציחתה בדרך המקובלת לענישת ערפדים וערפדוֹת: תקיעת יתד בלב ועקירתו, כריתת הראש ושריפתו, ושריפת הגופה. על ההוצאה להורג מנצחים שלושה גברים: אביה של לורה; אביה של ברתה, גנרל שפילסדורף, שבתו מתה כתוצאה מתקיפתה של קרמילה, וקשיש תימהוני, המכונה "הברון", שסייע למצוא את קברה של קרמילה ומתגלה כחוקר תופעת הערפדוּת. את שלושתם אף מגבים כומר ושני אנשי רפואה. בשלב זה מתבררת גם זהותה של קרמילה, ששמה הוא אנגרמה של מירקלה, רוזנת קרנשטיין, ערפדה שנקברה 150 שנה קודם לכן (לקלחת הסיפורית הזאת אף נוספת כעת ההבנה שלורה היא למעשה סוג של צאצאית שלה, ולסיפור האהבים בינה לבין קרמילה נוסף חשד של גילוי עריות).
הגברים השותפים להוצאה להורג של קרמילה/מירקלה מייצגים בטקסט ממסדים פטריארכליים - אריסטוקרטיה כפרית, צבא, כמורה, ומדע הרפואה - ופעולתם מגלמת את כינון גבולות השיח ואת שמירת הידע המעמדי-מקצועי בידי בעלי הכוח בחברה. רְאָיה נוספת לקריאת הנובלה כאִּשרור של העמדה הפטריארכלית באה ממקום פחות צפוי, כשהמחבר שם בפי לורה מילים מלעיגות ביחס לדמות-משנה זניחה לכאורה, שמופיעה בטקסט פעם אחת: זו של הנווד הגיבן מוכר הקמעות נגד ערפדים. לעומת הגברים בעלי הכוח, הנווד חסר המעמד מאתגר בהופעתו את גבולות השיח ומייצג את פריעת הסדר החברתי. בהצגה הפרודית של הנווד, המחבר מאותת שגם איש השוליים החברתיים, שהגיבנת אף מוסיפה לו בראייה הוויקטוריאנית תווית של מפלצת, הוא עצמו ערפד "שחשף את ניביו הלבנים" ומשמש תמונת ראי לקרמילה.
האם לה פאנו משתף אם כן פעולה עם התרבות הוויקטוריאנית, או חותר תחתיה? ולמה לנו לקרוא היום את "קרמילה", לאחר שכבר הכרנו את רומן הערפדים המפורסם ורב-ההשפעה "דרקולה" שהופיע כרבע מאה אחריה? ראשית, "קרמילה" היא פנינה ספרותית. שנית, היא כזאת, בין השאר, בזכות מרחב הפרשנות הפתוח והקריאות הסותרות שהיא מאפשרת, קריאות החושפות את הסדקים בתרבות הוויקטוריאנית ואת התסיסה הסופרג'יסטית בת הזמן. והרי זה מה שספרות טובה עושה: במורכבויות, במרווחים ובסתירות שבהם היא מעוררת את הקוראת למחשבה. שלישית, בשנים האחרונות נעשתה אדפטציה קולנועית קנדית ל"קרמילה" שסחפה אחריה קבוצות של אוהדים מהקהילה הלהטב"קית העולמית, בעיקר בנות נוער ששאבו ממנה מענה להתלבטויות הקשורות בזהות המינית. אך אף שהאדפטציה פעלה פעולה מיטיבה בעולם, ובכך כוחה, היא וריאציה שטוחה למדי של הטקסט, וברגע מסוים מומלץ לחזור ולהתעמק במקור הספרותי. ולבסוף, דבר חשוב במיוחד לקוראי העברית, "קרמילה" מוגש בתרגומו המיומן והנפלא של משה רון. רוצו לקרוא.
"קרמילה", ג'וזף שרידן לה פאנו, תרגום: משה רון, הוצאה לאור: אפרסמון, 159 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.08.24
