כמה שבועות אחרי 7 באוקטובר הופעתי ליד אוהל משפחות החטופים בקפלן ביום הולדת תשע לאוהד מונדר המתוק, ושרתי את "כשתבוא", שיר שנכתב לרון ארד ושאני פותח איתו מאז תחילת המלחמה את רוב ההופעות, בתקווה שהחטופים יחזרו במהרה. בני המשפחה שלו מאוד התרגשו, גם אני. היו לי דמעות בעיניים. מאז תחילת המלחמה כל איש ואישה אומרים לעצמם, אם הייתי בשבי חמאס לא הייתי שורד נפשית ופיזית, אבל לאדם יש מטבעו תעוזות נפש שאתה לא יכול להאמין שהן קיימות בו. אני חושב על ניצולי השואה שהגיעו למצב הכי משפיל. הנאצים יימח שמם וזכרם עשו את הנורא מכל, אבל הם הגיעו לארץ והקימו משפחות.
מאז תחילת המלחמה שיניתי את הרפרטואר שלי והוספתי שירים שלא שרתי הרבה שנים ונוגעים לתקופה הזאת ולמה שעובר עלינו, ביניהם השיר "כל עוד" שנפתח במשפט "כל עוד הירח קם ומתמלא כל חודש" שכתבתי עם אהוד מנור לפני כמעט 45 שנה. לא ויתרתי גם על הופעות בפני המפונים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
העמותה למען רון ארד פנתה לשלמה צח, המנהל שלי אז, בבקשה שאלחין שיר על רון ארד, שאהוד מנור יכתוב את המילים ועפרה חזה תשיר. נסענו ליהוד, לבצלאל אלוני, כדי להשמיע לו ולעפרה את השיר. אנחנו מגיעים ולא רואים את עפרה. התבאסתי. שרתי לבצלאל את השיר עם הגיטרה, והוא אמר, "זה לא שיר בשביל עפרה". לא רק אני התרגזתי, גם אהוד, שאמר לי, "אם אין לחם, אוכלים עוגות. אתה תשיר את זה". הוא התקשר לעמותה ואמר להם, "בצלאל אלוני לא אהב את השיר ובעז התנדב להקליט אותו". הלוואי והחטופים יחזרו כמה שיותר מהר.
אתה מכיר אישית מישהו מהחטופים, מהנרצחים בטבח או מהחיילים שנהרגו במלחמה?
דניאל וייס, שההורים שלו נרצחו, התארח בהופעות שלי איזה שלוש פעמים. הוא זמר נהדר ואיש מרגש. יוסי כהן, המנהל שלי, שידך בינינו. הוריו נרצחו, והחיבה והאהבה הגדולה שבהן עוטפים אותו מחזיקים אותו ונותנים לו כוח להמשיך. החיבור בינינו מאוד חזק. אצל שנינו הרגש הוא הצד החזק.
כואב לי מהפילוג והשסע שיש במדינה, ולפוליטיקאים יש חלק גדול בזה. אם הייתי חי בעולם הפוליטיקה, לא הייתי נהנה מהחיים. הייתי נאלץ לשקר, והשנאה הכי גדולה שלי היא שקרים. מאז תחילת המלחמה אני מדבר על אחדות ומבקש שלא נחפש את הפילוג. פעם, באחת ממערכות הבחירות, כתבתי לליכוד את הג'ינגל וביצעתי אותו בהופעה לפני הבחירות. הכרתי את נתניהו עוד בקדנציה הראשונה שלו. הוא איש חכם מאוד, על זה אין ויכוח, הערצתי אותו אז, אבל בוא לא נמשיך לדבר עליו. לא בא לי להיכנס לפוליטיקה ולהצטער על זה.
נולדתי ברחוב נחמיה 17, בשכונת כרם התימנים בתל-אביב, לסעדיה ולשרה. אמא שלי ילדה 15 ילדים. ארבעה מתו ממחלות בילדותם, אחות אחת נחטפה, ונשארנו עשרה. אני חושב שאלו שלא עושים הרבה ילדים, מחמיצים. אבא שלי, שהיה פקיד בבנק אנגלו-פלשתינה וגדול בתורה, בנה במלחמת העצמאות בניין של שלוש וחצי קומות. אנחנו גרנו בקומה השנייה, ואת הקומה הראשונה והעליונה השכרנו כדי להשלים הכנסה. בשנת 57', בהיותי בן עשר, הוא קנה בעזרת הבנק דירה ברחוב כצנלסון 19. היו בה שלושה וחצי חדרים לעומת השניים שהיו לנו בכרם, וזה היה, כמו שאומרים ביידיש, לוקסוס.
איך מסתדרות 12 נפשות בדירת שני חדרים?
מי בכלל חשב אז להכין שיעורים? אתה רואה שלא הפכתי לפרופסור. הייתי ילד היפראקטיבי. סילקו אותי מכמה בתי ספר. מכיתה א' עד כיתה ט' הייתי ב-11 בתי ספר, וזה כולל קיבוצים ומוסדות. הצירוף הכי יפה ששמעתי אז היה "לך הביתה". בכפר חב"ד הכי סבלתי. שלוש פעמים ברחתי משם. העדפתי שאבא שלי יחטיף לי מכות מאשר להישאר שם. את כיתה ט' לא סיימתי, והלכתי לבית ספר שלומדים בו דפוס. אבא שלי רצה שלפחות יהיה לי מקצוע ביד, אבל גם מהדפוס זרקו אותי. אחר כך עבדתי בפחחות רכב, בהמשך כמכונאי רכב, וגם צבעתי בניינים בסיד תמורת 15 לירות לשעה. אחר כך, כשראו שיש לי יד טובה, צבעתי משקופים וקיבלתי 22 לירות לשעה.
"הייתי ילד היפראקטיבי, סילקו אותי מכמה בתי ספר. אבא שלי רצה שלפחות יהיה לי מקצוע ביד, אבל גם מהדפוס זרקו אותי. אחר כך עבדתי בפחחות רכב, וגם צבעתי בניינים בסיד. כשראו שי
במוסדות שעברת חשת גזענות?
למשל בבית הספר ביל"ו המורה כצנלסון קרא לשוקי בשם הפרטי שלו ואותי הוא כינה התימנר. קיללתי אותו וזרקתי לו כיסא על הראש. אמרתי לו, "אני בעז, תימני כן, לא תימנר. אל תקרא לי תימנר". עיצבן אותי שהוא מתנהג ככה, מה עוד שהוא היה בשואה והוא יודע מה זאת גזענות, ודווקא כאן, בארץ, הוא מתייחס אליי בצורה כזאת. אבא שלי חינך אותי בבית שכולם שווים - מזרחים, אשכנזים, גברים ונשים, וככה אני מתייחס לכולם. אצלי כולם שווים. גם בנשים מעולם לא היה לי משנה מאיזו עדה האישה שאני אתאהב בה, העיקר שתהיה אישה.
עדה, האחות התאומה שלי, היא חד-משמעית חטופת תימן. כשהייתה בת פחות משנה, היה לה חום גבוה. אמא שלי הביאה אותה לבית החולים בלפור. האחות אמרה לה, "תשאירי את התינוקת פה, ותבואי מחר", ואמא שלי בתמימותה השאירה אותה. היא באה למחרת, שאלה איפה עדה, ואמרו לה, "מתה. כבר קברנו אותה". מאתמול להיום היא מתה וכבר קברתם אותה? מוזר מאוד. בקיצור, סירחון.
ההורים שלי דיברו איתי על זה, אבל כמה הם יכלו לדבר איתי על זה? היו להם עוד עשרה ילדים לגדל ולפרנס. איפה הם יחפשו אותה? עם פנס קסם באמצע הלילה? בקיצור, כולם חירטטו עליהם. אמי עליה השלום הייתה צדקת. לא ראיתי אותה מזילה דמעה משחר ילדותי ועד יום מותה, למרות שבוודאי הייתה עצובה בגלל עדה. האמונה היא שהחזיקה אותה. היא כל הזמן אמרה לי, "עדה לא מתה". הייתי הולך ברחוב, מפנטז שאראה אותה יום אחד. מי יודע, אולי היא חיה בארצות-הברית. אם היא עדיין חיה.
התחלתי לעסוק במוזיקה בגיל מאוד צעיר. דודה שלי ציונה עליה השלום נתנה לי את הגיטרה של בנה, בני. בגיל 15 התחלתי לתופף. אחי ברוך קנה לי סט תופים ברחוב אלנבי. הזמר והגיטרה המובילה בהרכב שלנו, "כובשי הקצב", היה גרי אקשטיין, גיטריסט אדיר וטיפוס נדיר. אני הייתי על התופים. עוד לא ידעו אז שאני הולך להיות זמר והייתי עושה להם קולות. שם גם התחלתי לשיר. לא שהייתי יפה וגבוה, אבל לשיר ידעתי וגם היום אני עדיין יודע.
הופעתי עם ארבעה מהאחים שלי באודיטוריום חיפה בפסטיבל הזמר המזרחי ב-1978. גטו ורשה המזרחי. למה דווקא פסטיבל מזרחי? למה אשכנזי? למה לפלג את העם? זכינו במקום הראשון עם השיר "שדי אל מה נורא". אני ובן אחיו של אביהו מדינה כתבנו את הלחן, והמילים היו מהמקורות. באותם ימים ההורים שלי חגגו את חתונת הזהב וישבו בשורה הראשונה כשכל חמשת הבנים שלהם שרים, רוקדים וקדים לקהל. זאת הייתה הופעה חד-פעמית.
למה חלק גדול מהאלבום הראשון שלי היה באנגלית, צריך לשאול את שלמה צח. הוא גמבלר באופי שלו ואמר, "נעשה משהו חריג". היו ניסיונות לקריירה שלי בחו"ל, גם בגרמניה, אבל אני מנעתי אותם. גם עם תשעה מילימטר לא היו משכנעים אותי להצליח בגרמניה. השורשים שלי הם כאן. הבית שלי הוא כאן. אי-אפשר לגדל שורשים בבטון של ניו-יורק. זה נועד לכישלון.
"פמלה" נולד ב-1971 מאחורי הקלעים של ההופעות של להקת כרמון באולימפיה. ישבתי עם יגאל חרד (מוזיקאי ומעבד מוזיקלי - י"ב) בחדר שלנו במלון בפריז, אמרתי לו, "תן לי מי מינור", והתחלתי לשיר I saw your picture on the wall. ליגאל הייתה על הקיר בחדר תמונה של בחורה יפה ששמה פמלה, שהייתה אז רקדנית בתיאטרון של גיורא גודיק. הבן אדם היה מאוהב בה מעל הראש, ולקח איתו את התמונה שלה לכל מקום. יותר מאוחר הלבשתי לשיר גם גרסה בעברית.
הופעתי בכל האולמות הגדולים לפני שהתפרסמתי בארץ. כשהופעתי עם חברי הטוב מייק ברנט בפעם הראשונה בהיכל התרבות, הוא שאל אותי, "למה כתבו 'בעז שרעבי מארח את מייק ברנט?" אמרתי לו, "כשהופענו בארצות-הברית, אמרתי לך - אתה תהיה מפורסם בחוץ לארץ ואני אהיה מפורסם בארץ, וככה היה. אני מפורסם בארץ, אז אני מארח אותך". הוא היה בחור מקסים מאוד, כישרון שופע וגבר מרשים, אבל רגיש מאוד. עד היום אני לא בטוח שהוא התאבד.
"כשהופעתי עם חברי הטוב מייק ברנט בהיכל התרבות הוא שאל 'למה כתבו בעז שרעבי מארח את מייק ברנט?'. אמרתי לו 'כשהופענו בארה"ב אמרתי לך - אתה תהיה מפורסם בחוץ לארץ ואני אהיה מפורסם בארץ, וככה היה'"
אשריי שזכיתי בבני עדי, ילד יפה בלי עין הרע, ולא בזכותי. יפה אני לא. הוא נקרא על שם אחותי עדה. הוא בן 20 ומשרת עכשיו בצבא, וכשנולד הייתי בן 57. תמיד רציתי ילדים. כשהייתי ילד אמרתי, יהיו לי לפחות שישה-שבעה ילדים. ילדים זה שמחה. עדי, מחמל לבבי, יודע לנגן, אבל הוא טוב בכימיה ובפיזיקה. הוא מתגורר עם אמא שלו באילת ואני בקיסריה, אבל הוא נמצא גם הרבה אצלי. הייתי רוצה לראות אותו כל יום, אבל זה לא אפשרי. ככה זה כשההורים נפרדים. האהבה הזאת, כדרכם של הורים, גם טבולה בדאגות ובחרדות. מה אתה חושב, שהכל משי? איך אומרים, נהרות לא ישטפו את האהבה. יש שני בעז – אחד עם עדי ואחד בלעדיו, ואני אוהב את השעות איתו. ישתבח הבורא, הוא מדבר איתי כמעט על הכל. גם אני לא שיתפתי את ההורים שלי בכל מה שעובר עליי.
עבדך הנאמן התאהב הרבה פעמים בחייו והתחתן שלוש פעמים, בכל פעם בערך לשנה. נשים היו החולשה שלי. האישה הראשונה, שאני זוכר אותה מאוד לטובה, הייתה ליאורה. הכרתי אותה בתור נערונת. מצאנו חן זה בעיני זו כעיר שחוברה לה יחדיו. כשהתחתנו היא הייתה בת 18. היא הייתה מקסימה, אבל אני קטפתי אותה בוסר. החברות שלה, כולן פקה-פקה, אמרו לה "הוא הולך עם אחרות", וזה הפריע. אני לא בגדתי באף אישה שהתחתנתי איתה. רק אחרי הגירושים אמרתי, מי באה? לא נשארתי לבד. אני מבין את הסיטואציה. אני ידוע, פופולרי, וזה תמיד מעורר חשדות, ואז הפיצוץ מגיע. אפילו אם זה היה נכון, למה אתן מסכסכות בינינו? היום אני בקשר איתה ועם בעלה. עם אשתי השנייה, הלן, התחתנתי 11 שנה אחרי שהתגרשתי מליאורה. לא הסתדרנו והיא נפטרה אחרי הגירושים.
היא התאבדה כשישבה בכלא נווה תרצה והייתה מכורה לסמים.
בוא נניח לזה. לא נוח לי לדבר עליה. אני לא מדבר על מה שהיה. אני שומר על כבודה גם אחרי מותה. האחרונה שתחיה היא פנינה צדוק, האמא של עדי בני. הכרנו כשבאתי להופיע באילת. חיזרתי אחריה עוד ועוד עד שהיא הסכימה. איך אומרים, "בתחבולות תעשה לך מלחמה". גם ממנה התגרשתי די מהר. פשוט לא הסתדרנו. גם לי יש פגמים. אין צד אחד שאשם בנישואים לא טובים. התחתנו כשהיא הייתה בהיריון. אמרתי לה, "אני רוצה שהילד שלי, לא משנה מה יהיה איתנו, יראה תמונות של אבא ואמא בחתונה שלהם". היא על הכיפאק, אישה חכמה, חזקה וגידלה את עדי לתפארת.
תתחתן שוב?
הצחקת אותי. בגילי, Enough is enough. היום אני רוב הזמן לבד, וזה גם בסדר. מסתדרים. מתרגלים. אפשר לפעמים להפיג גם את הבדידות בכוסית שתיים שלוש. הבן שלי ממלא את כל חיי.
הופעתי עם כל הזמרות הגדולות בארץ. אני מעריץ מספר אחת של שושנה דמארי. הגשמתי חלום כשכתבתי לה את "עדיין כאן" עם אהוד מנור ואת "לשיר איתך". אני שומע אותה עד היום. יש לי כמעט את כל האלבומים שלה, כולם בדיסקים. עם יפה ירקוני הופעתי בלהקת כרמון. היא הייתה כוכבת הערב ואני ניגנתי על החלילים והבקבוקים.
עם ריקי גל לא הופעתי הרבה, אבל אני מכיר אותה מגיל 15. היא גרה לא רחוק ממני. כשהיא הייתה בת 15 וחצי פגשתי אותה בגן דובנוב. עוד לא הייתי אז זמר מפורסם. היא סיפרה לי שהיא שרה. שמעתי אותה שרה, ואמרתי לה, "בייבי, היום בערב אני לוקח אותך להופיע". לקחתי אותה לבר במלון דן, ואמרתי לבעלים, "זאת זמרת סוף הדרך". הייתי מבסוט שמה שאמרתי עליה היה נכון.
לאילנית כתבתי שמונה שירים באלבום אחד. הייתי השר הממונה על הלחנים. הופעתי איתה גם באפריקה; כששמעתי את אילנית שרה את הלחן שלי, טפחתי לעצמי על החזה בגאווה כמו גורילה. היא בן אדם במובן הכי יפה של המילה. אין בה שום שופוני. יש בה המון כנות.
הכרנו ב-1964 בניו-יורק, במועדון "סברה". פרנק סינטרה היה יושב שם תמיד. עפרה פוקס, אשתו של אהוד, רקדה בלהקה של יונתן כרמון, ואהוד היה תולה מעילים ולוקח דולר מכל אחד. מי שקלט אותו ראשון היה אחי נחמיה, מורה הנבוכים הגדול שלי, שאמר לי, "בעז, האהוד מנור הזה יהיה בעתיד מפורסם לאללה, ואתם תכתבו פעם שירים יחד". אני חושב שאני רגיש, אבל ליד אהוד הייתי מלך הקשוחים.
אהוד היה נעים שיחה, אינטליגנט. איש שהמילים שלו תמיד נוגעות ללב, כי הייתה בו עצבות מלטפת. הוא היה מאוד רגיש אליי. הוא ואשתו עפרה ידעו שאם הוא מקבל טלפון באמצע הלילה - זה רק בעז שרעבי. אהוד היה מרים את השפופרת ואומר לי, "בעזיקו, עוד פעם התאהבת?" ועפרה הייתה מחייכת לידו. מה לעשות, אני לא מכיר משהו אחר חוץ מלאהוב בחורות ולאבד את הראש בגללן. למחרת הוא בא אליי, השמעתי לו את המנגינה של "כשאת נוגעת בי" וביקשתי, "תכתוב לי משהו עם המילים 'כשאת נוגעת בי'". ברוך השם, כתבנו הרבה להיטים ביחד. מה חיבר בינינו? האהבה למוזיקה ושירים.
נסעתי עם דב זעירא, עליו השלום, הבעלים של חברת "התקליט חיפה", לאירופה מאחר שרצו להחתים אותי שם. הגענו למסעדה בבלגיה, ואמרתי לו "אני לא אוכל לא כשר, אבל אשתה איזה מאחיה (ערק) ואיזו בירה טובה". לא היה שם ערק. המלצרית הביאה בקבוק יין. זעירא אמר לי, "אין פה חותמת של הרב קוק על הבקבוק, אבל תשתה". שתיתי, אהבתי לשתות, תפסתי ראש, ואמרתי לזעירא ולאשתו, "אתם נשארים פה ואני הולך ברגל למלון". הלכתי ושרקתי את השיר "חייך וחיי". עליתי לחדר וסיימתי להלחין אותו. דודו ברק כתב מילים. הגעתי למקום השני המכובד בפסטיבל הזמר והפזמון.
כשארנון צדוק הציע לי לשחק בסרט "מאחורי הסורגים", אמרתי לשלמה צח, "יש לך במגירה איזה שיר להשמיע לי?" הוא הציע לי את "תני לי יד", שאת המילים שלו כתבה שמרית אור ואת הלחן חיברה נורית הירש, והוא הפך ללהיט. זה היה הסרט הראשון והאחרון שלי. לקחתי בחשבון שאני ביצועיסט ויוצר, לא שחקן.
השיר "הלוואי" הוא סיפור מהסרטים. הוא השתתף בקדם אירוויזיון 1986 וקיבל רק נקודה אחת, בוועדת השיפוט באור עקיבא. אבל הנקודה הזאת צמחה וגדלה, והשיר הפך לאחד השירים הכי מצליחים שלי.
כמה צער יש לי בלב על עוזי חיטמן, שהיה הכי קרוב לשלמות והלך לעולמו צעיר מדי. הכרנו כשהופענו יחד במלחמת יום הכיפורים. לפני שעלינו לרמת הגולן היינו ארבעה בחדר, במלון דוד על הר כנען. עוזי, שהיה בחור ביישן ומתוק מאין כמוהו, שר לי "זה לא עבר, זה לא נגמר". אחר כך שינינו את זה ל"זה לא חלום, עוד יבוא היום", כדי שתהיה בשיר יותר אופטימיות. ההופעה הראשונה שלי אחרי המלחמה הייתה בבית החייל בתל-אביב. הזמנתי את עוזי להופעה בלי להגיד לו מה הולך להיות. אמרתי לקהל, "קהל נכבד, אני כבר ותיק יחסית, זמר מוכר, אבל יושב פה באולם כישרון מדהים, שעוד שנים רבות תשמעו עליו ועל השירים הנהדרים שלו". הוא התרגש נורא. העליתי אותו לבמה, ושם השמענו "את מי ידע שכך יהיה" ביחד.
לא יוצא לי הרבה לשמוע אותם ואני לא מכיר את כל השמות. אני שומע אותם שרים בטלוויזיה, אבל אני לא מתמקד בטלוויזיה. אני יכול לשמוע קול מסוים ולהתלהב בלי לדעת מי זה. לא בגלל שאני לא מפרגן להם; כבודם במקומו מונח. אני חי בתוך הסככה שלי ויש לה ארבעה כיווני רוח שמספיקים לי. בשעתיים הראשונות בבוקר אני שם רק מוזיקה קלאסית. יש לי בבית לפחות 300 דיסקים כאלה.
אני כותב הרבה שירים חדשים, כשחמוטל בן זאב כותבת לי טקסטים. פניתי אליה לפני חצי שנה בגלל המצב, וביקשתי, "תכתבי לי טקסט שיהיה קרוב למקורות, 'אנא'", והיא כתבה: "אנא ענה, אנא אלי/ עוד מלחמה זה לא בשבילי/ ככה אני כבר לא אני/ אנא ענה לי, בבת עיני". השיר כבר הוקלט, ירון בכר היה המעבד, אבל לא מתייחסים אליו. כמו שפעם לא התייחסו ל"לתת", גם פה הם יאכלו אותה.
"הפער מתחיל מכך שכמה ילדי שמנת הפכו להיות שדרנים ברדיו והם שמים בדיוק את מה ששמעו בבית או כשעשו אהבה"
זה מאכזב אותך?
לא, אני מרחם עליהם שהם לא משמיעים אותו. ההפסד הוא שלכם. אני את שלי עשיתי. אם זמר או זמרת אחרים היו מוציאים את השיר הזה, הם היו זוכים ליחס אחר בתקשורת ובטלוויזיה, אבל אני כמו אישה כורעת ללדת, יש לי סבלנות. הילד יגדל ויבינו איזה שיר נהדר זה. עם ישראל זקוק לתפילה. כיהודי מאמין כתבתי את זה בכל מאודי למען עם ישראל. הפסקתי כבר להתרגז מהיחס אליי. הפער מתחיל מכך שכמה ילדי שמנת הפכו להיות שדרנים ברדיו והם שמים בדיוק את מה ששמעו בבית או כשעשו אהבה עם החברה. לא רק לי זה קורה, להרבה זמרים פחות או יותר בני גילי. הם צריכים לקרוע את התחת כדי שישמיעו אותם. השמיעו את השיר אולי פעמיים-שלוש בחצי השנה האחרונה. לשמחתי, 90 אחוז מההופעות שלי הן סולד-אאוט. בכל הופעה הקהל נעמד על הרגליים.
אני מצייר כל יום כמה שעות. אמרו לי לא אחד ולא שניים, תעשה תערוכה, אבל אני גומר ציורים, חותם עליהם, ושם את זה במגירה כדי שבעוד 20 שנה הבן שלי ימכור אותם ואולי יקנה עוד דירה. בגן אסתר הגננת אמרה שאני אהיה צייר גדול, והעוזרת שלה ויקטוריה אמרה שאני אהיה זמר. אני לא גאון הדור בציור, אבל אני מצייר לא רע.
אני מחכה לחגיגות ה-80. היום אני בן 77. פעם חשבתי על הגיל, היום לא. זקנה היא לא דבר פשוט. שלושה מהאחים שלי כבר נפטרו ועצוב לי בלעדיהם. אני איש מלא אמונה, וכשיחליטו משמיים על יום לכתי, אני אדע שזהו זה, העיקר שלבן שלי יהיה כוח להמשיך. אולי עוד אספיק לראות אותו מתחתן, ואולי גם מביא לי נכד או שניים. פעם הייתי הולך בשש בבוקר כמעט חמישה קילומטר בקלאץ'. פתאום באו כמה נסיבות, כמו כאבים בגב, והפסקתי. למדתי לטפל בעצמי. יש כדור שנקרא ארקוקסיה, כדור וואחד חזק. לוקחים אותו פעם ב-24 שעות ואפשר ללכת כמו בן אדם.
משמח אותי שבפסטיבל ראשון-לציון יקיימו ב-19 באוקטובר אירוע לכבודי שיציין 60 שנות יצירה. ישי ריבו יופיע, ואני שמח, כי הוא בלבבות של הדור הצעיר. יופיעו שם גם מוש בן ארי, שכולו רגש - אני אוהב זמרים שיש להם נשמה - וכמובן, גלי עטרי. ב-1971 דוד קריבושי ומוטי המר הלחינו לה את "אם יש לך שמש". הייתי אז עם אשתי היקרה ליאורה, ואמרתי לה, "שמה עוד יעלה וישגה ולא יהיה מי שלא יכיר אותה". מעבר לזה, יש לה וויס רדיופוני מאוד. אז יהיה נחמד מאוד, אם ירצה השם.
המופע לכבוד 60 שנות יצירה לבעז שרעבי הוא הפקת מקור של פסטיבל ראשון-לציון, שיתקיים בהיכל התרבות בעיר בתאריכים 19-23 באוקטובר, במהלך חול המועד סוכות. הפסטיבל נערך בפעם ה-36 ויצדיע לקלאסיקות ישראליות.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.08.24