מייקל קביה אהרוני לא האמין שדווקא ביטול טיסת החזור מחופשה משפחתית ביוון הוא שיציף מחדש את כל החששות שהרגיש כילד זר בישראל. "אני תקוע פה", הוא מספר משיחת זום בחדר מלון. "המטוס הסתובב באוויר וחזר בגלל המצב בארץ, ונתקעתי פה עם החברה שלי, אחרי שכל המשפחה עלתה על טיסה אחרת והספיקה לחזור. עכשיו צפים לי מלא פחדים - שאני אאבד את המשפחה שלי, שלא אראה אותם יותר. עולות בי שאלות גדולות, כמו מה יקרה אם לא אצליח לחזור לארץ? מה זה לא לחזור הביתה בשבילי? זה מרגיש כאילו נעלו לי את הדלת ואין לי מפתחות לבית שלי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מאין מגיעים הפחדים האלו?
"הם היו בתוכי הרבה שנים, ועכשיו הכל צף. זו תקופה קשה, של פחד וחוסר ביטחון. נחשפתי לדברים מזעזעים בתחילת המלחמה בטלגרם. חשבתי שזה לא השפיע עליי כי אני בן אדם שיש לו לב מברזל, מסוגל לראות דברים קשים, אבל פתאום מצאתי את עצמי שומע את סיפורי הגבורה ודומע. הלב שלי נקרע מהידיעה שאנשים עברו את זה. העם שלי, החברים שלי. מצאתי את עצמי בוכה ימים שלמים בלי הפסקה. ועם הזמן אני קולט שחברים שלי שהיו בנובה, או שחזרו מעזה, שינו את צורת הדיבור שלהם. אם פעם הם היו מאוד חיוביים, היום הם חיים בתפיסה מאוד קודרת. הוסיפו לקסיקון חדש. אחד החברים שלי, שהוא הכי חברותי ונחמד, התחיל להגיד על כל דבר 'אפל'. איך התה? 'קצת אפל'. איך האוכל? 'לא טעים, אפלה'. החברים שלי שיצאו מנובה עוברים טיפולים ויש כאלה ששומעים קולות, בטוחים שאנשים רודפים אחריהם. הם בשיקום קשוח".
כתבות נוספות רק למנויים:
אהרוני, בן 30, התפרסם לראשונה כבנו המאומץ של השף ישראל אהרוני, אבל בשנים האחרונות התחיל להתניע יפה קריירת משחק, עם תפקידים בסדרות וסרטים כמו 'מגן דוד דרום', 'מלכות', 'לרוץ על החול' ו'קופה ראשית'. היום הוא מגדיר את עצמו כיוצר, שבגלל חוסר בתפקידים לכהי עור הוא כותב לעצמו את תפקידיו, על סיפור חייו. "למדתי ביורם לוינשטיין משחק", הוא מסביר. "עשיתי מלא תפקידים בסדרות ובסרטים. אני כותב מוזיקה, עושה ראפ, כותב סדרה".
על מה? תן משהו.
"לקחתי הרבה השראה מהחיים שלי וזיקקתי מצבים לתוך סדרה שמדברת על איך זה לחיות כאדם כהה עור בחברה הישראלית. סדרת דרמה. ויש עוד סדרה קומית, על ילד שחור, בן של סלב".
אז איך זה להיות כהה עור בחברה הישראלית?
"יש למייקל קיוונוקה שיר, 'אני גבר שחור בעולם לבן'. המילים של השיר מאוד מזכירות את המצב שלי. תל-אביב עיר גדולה ואני הגבר השחור היחיד - בכיתה, בשכבה, אפילו בקורס רענון נהיגה. אני, עוד בחור רוסי, וערבי. האחיינים שלי, הבנים של תמרה, הולכים לגן ואני שואל את עצמי כמה ילדים בצבע העור שלי הם יפגשו שם. יש הרבה עניין סביב הצבע שלי. דודה שלי, שהגיעה איתי לארץ מקונגו וגידלה אותי פה עד שאומצתי, באה לישראל במחשבה שזו מדינה חדשה שבה היא תלמד, תתפתח ותרוויח כסף, כמו כל בן אדם שרוצה לעזור למשפחה שלו שנמצאת במדינת עולם שלישי. מהר מאוד היא הבינה שלא נגיע לרמה הזו, כי האדם הלבן לימד אותנו שנעשה רק את העבודות הפחות-טובות, כי בעיניהם אנחנו פחות. אמרו לי לא להאמין לאנשים לבנים. שוטרים? לא דבר חיובי. רוב הנערים בגיל 14 רואים משטרה ומרגישים ביטחון. אני הרגשתי פחד".
4 צפייה בגלריה
מייקל קביה אהרוני. "לא ייקחו אותי בארץ לתפקיד של רופא או הייטקיסט, כי זו הסטיגמה"
(צילום: בן מזרחי)
איפה אתה מרגיש שהתפיסות האלה עדיין משפיעות עליך?
"לא ייקחו אותי בארץ לתפקיד של רופא או הייטקיסט, כי זו הסטיגמה שיש לאנשים שמקבלים את ההחלטות - מלהקים, סוכנים. קשה לדעת איפה בשרשרת צריך לשנות את זה כדי שהמצב ישתנה. אנחנו מדינה בהתפתחות, גזענות הייתה ותהיה, אבל אסור לתת לה מקום, כי רואים מה קורה עם אנטישמיות בעולם. בית המקדש נהרס על שנאת חינם, אז אנחנו חייבים לנסות לקבל את האחר, ואבא שלי, ישראל, הוא הדוגמה הכי קלאסית לזה - הוא עשה מעֵבר לקבל את הזר ואת הגוי. הוא לא רק קיבל, הוא אימץ ונתן בית, ערכים ותורה. ככה גם האמא המאמצת שלי, חגית, והאחים שלי. זה ממש לא ברור מאליו. כל אחד עזר לי להמשיך הלאה, להגיע לאיפה שאני היום. וזה מה שעושה אותי אפרו-ישראלי.
"תראי, תמיד רציתי להיות חלק מהמדינה הזו. ישראל מאוד משמעותית במקום שאני מגיע ממנו. מגיל צעיר דיברו איתי על הכותל ועל החשיבות של האדמה הזו, והחשיבות הזו התגברה אצלי כשהמדינה חיבקה ואימצה אותי כאחד הילדים שלה. אבא ואמא המאמצים שלי חינכו אותי על מסורת ישראלית, חגים ישראליים, ואני אוריש את זה לילדים שלי. הייתה לי שיחה עם אמיר שורוש על זה. אמרתי לו שאני לא יודע מה אני באמת. יש אנשים שרואים אותי כגוי גמור ויש שרואים אותי כישראלי גמור. אני תמיד מצאתי את עצמי נע בין שני הקצוות, לא יודע לאן אני שייך. ואמיר אמר לי, 'מה אתה מרגיש? מה חגגת בילדות ומה תשאיר לילדים שלך אחרי שתלך? אם אתה יודע שאלו המסורות והערכים שגדלת עליהם ושככה תמשיך, אז זה לא משנה איך אנשים רואים אותך. אתה ישראלי כמו כל בן אדם אחר'. ביום שלקחתי את הדברים של אמיר ללב, התחלתי ללכת ברחוב בצורה אחרת, ופחות להיעלב מכאלה שאומרים 'יש לך עברית כל כך יפה'".
אהרוני נמלט לישראל מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר) בגיל שלוש. בגיל 19 גילה שמי שגידלה אותו כאמו היא בעצם דודתו ושהוריו הביולוגיים נהרגו כשהיה תינוק. עוד לפני כן, בגיל 14, עבר לגור בביתם של משפחת אהרוני, ועם הזמן גם אומץ על ידם באופן רשמי. אבל למעשה, מי שהתחיל בתהליך האימוץ היה בנם, אורי.
"אחרי שסיימתי יסודי, רוב החברים שלי לכיתה הלכו לחטיבת הביניים אורט סינגלובסקי וזה מה שחשבתי לעשות, עד שאחת מהבנות אמרה שהיא הולכת לגימנסיה הרצליה, בית ספר שמקבל ילדים עם ציונים גבוהים. אמרתי, יאללה, גם אני רוצה. ידעתי שאני מתאים לשם, ובאמת התקבלתי. אחרי שלושה חודשים שם, רבתי עם ילד שמנמן ושלחתי אותו לבר-המצווה שלו עם פנס בעין".
על מה רבתם?
"על כדור. הוא בא ונתן לי סטירה, אז החזרתי לו אגרוף. לאחר תקופה השלמנו ונהיינו חברים הכי טובים. לילד הזה קוראים אורי, והוא אח שלי היום. כשהתחילו עניינים בבית אצל דודה, אורי ידע הכל והיה שם. יום אחד הוא אמר שיש לו רעיון, 'אל תדאג, סמוך עליי'. הוא פירט מילה במילה - אני הולך לשכנע את המשפחה שלי לאמץ אותך, אבל זה לא יהיה קל, אני צריך שלא תוותר ותסמוך עליי - ואני הייתי כל כך בדיכאון, שלא שמעתי מה הוא אמר בכלל. אבל זה מה שקרה. ילד בן 14 קבע לי לאן אלך".
אהרוני מודה שהשינוי היה כמעט בלתי נתפס עבורו. "לפני כן חלקתי חדר עם עוד שלושה בני משפחה, ואחרי זה עם עוד 12 ילדים בבית השאנטי, שבו שהיתי על פי צו בית משפט. פתאום, בפעם הראשונה, נכנסתי לחדר משלי וזה היה וואו. חגית, האמא המאמצת שלי, אמרה לי, 'זה החדר שלך', פתחה את הדלת ואני רואה מצעים לבנים, מיטה נמוכה, חלונות פתוחים, וילונות לבנים, שמיים כחולים. כמו בציור. לא אשכח לעולם את הרגע הזה. ואז היא גם העירה אותי כל בוקר בסופר-עדינות עם 'בוקר טוב חמוד'. לקח לי הרבה זמן להרגיש שייך. זה כמו שביום בהיר אחד יש לך יד חדשה משום מקום ואתה צריך להתרגל לזה, לעבוד על המכניקה, מוטוריקה גסה, עדינה, להבין איך למזוג ביד הזו, איך לחבק. זה היה תהליך לשני הצדדים. כמו כל מתבגר, בדקתי את כל הגבולות כמה שאפשר. הם היו אבודים בהתחלה, לא ידעו כמה לאפשר, אבל כמו כל הורה טוב, אתה בחיים לא מוכן לילד, אבל אתה עושה את הכי טוב שלך ומתפלל".
מתי הרגשת סופית שאתה שייך למשפחה?
"בשבעה של סבתא דבורה, אמא של חגית. בהלוויה שלה היה רגע שבו קראו לילדים ולנכדים להרים את סבתא לקבר. לא הבנתי מה לעשות בהתחלה, אבל כשאחזתי בארון הקבורה, עלו לי כל הזיכרונות מהאישה הזו. סבתא דבורה סיפרה לי על השואה ועל הבריחה שלה. אלו לא השורשים שלי, אבל זה נהיה כל כך השורשים שלי, שלא יכולתי שלא לבכות ולאסוף את כל הרגשות והזיכרונות מכל הרגעים הקטנים איתה, ולבקש שהלוואי והיה לנו עוד זמן ביחד. זה גרם לי להרגיש שאני חלק ממשהו הרבה יותר גדול".
מה אתה יודע על ההורים הביולוגיים שלך?
"אני יודע מי הם, הם מתו בקונגו. יש רגעים מסוימים שאני חושב עליהם. לא הרבה, כי יש לי די והותר הורים - דודה שלי שגידלה אותי היא אמא לכל דבר, וההורים המאמצים שלי. מבחינת הורים אני מסודר. אבל יש רגעים שבהם אני מרגיש שאף אחד לא יבין אותי, שרק אמא תבין, ושאם אמא הייתה מחבקת אותי עכשיו, הכל היה בסדר. אני רק מדבר על זה ומתחיל לדמוע. בחיים לא אדע איך זה לאכזב את אמא שלי, לשמח אותה, זה דברים שעם הזמן השלמתי וקיבלתי כדי שאצא אדם שלם ובריא יותר. חגית, שהיא פסיכולוגית במקצועה, אומרת, 'אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם הבעיות שלנו ולא להיות מונעים מהן'".
עכשיו אהרוני החליט להוכיח לכולם שהוא חלק משושלת אהרוני גם בתכונה נוספת, ונכנס כמתחרה מבטיח לתוכנית הבישול 'משחקי השף' שמשודרת בימי שני ושלישי ברשת 13. שם הוא עומד מול השופטים הכי קשים בתעשייה, שהם גם חברים של אבא מהחיים ומהמקצוע. "זה תמיד היה חלום", הוא אומר על קריירת בישול. "אל 'משחקי השף' הגעתי במקרה. הציעו לי ומלא זמן סירבתי, אבל עכשיו הרגשתי שאני צריך לעשות משהו שונה מהסביבה המוכרת שלי, שהיא משחק. לנסות משהו אחר".
4 צפייה בגלריה
מייקל אהרוני ב'משחקי השף'. "לא הרגיש לי בנוח להיכנס לתוכנית של אבא"
(צילום: באדיבות רשת 13)
הייתה שאלה אם ללכת לתוכנית שמתחרה בתוכנית של אבא?
"חשבתי על זה הרבה. לא הרגיש לי בנוח להיכנס לתוכנית של אבא ולהתחרות שם. הייתי מעדיף לשמור על דיסטנס. לא לשים אותו בסיטואציה לא נעימה, ואולי גם אני לא הייתי נהנה מזה. העדפתי ללכת לשופטים שאם יתעללו בי, אקבל את זה בהומור ואהבה. זה לא שאם אבא היה מבקר אותי לא הייתי מקבל, אבל זה כמו ללכת לטיפול אצל אמא. רק 24 שעות לפני האודישן סיפרתי לאבא. רציתי לעשות את זה בזכות עצמי ולא כ'בן של'. העדפתי לשמור את זה בסוד מהמשפחה, כי זה שלי ורק שלי. ברור שלאבא שלי יש נתח ענק בדבר הזה, כי הוא השריש בי את היכולות, הראה לי, הסביר לי, אבל כמו שאבא שלי אומר, 'שופטים אותך ולא אותי'. אני מתרגש לעמוד מול השופטים, אבל פגשתי את כולם כמה פעמים בחיי. פחות מלחיץ אותי לעמוד מולם בסיטואציה הזו מאשר להכין לאבא שלי מנה ולבקש ממנו הערות. שם אני רועד עם הצלחת".
פורסם לראשונה: 00:00, 30.08.24
