1. לאסי וגורי, לפני 300 שנה בערך, היה פאנץ' מצחיק מאוד. זה היה ב"שידורי המהפכה" לדעתי: הם גילמו דמויות של אהבלים, וגורי שאל את אסי, מה, למה לא עשית צבא, אז אסי ענה לו: לא התעוררתי.
נזכרתי בזה כששמעתי את אחד מתומכי נתניהו אומר שאם היו מעירים אותו בלילה, אסון 7 באוקטובר היה נמנע. בהקלטה מפגישת נתניהו עם חטופות ששוחררו ומשפחות חטופים שעדיין לא, שרה נתניהו הסבירה באופן די דומה שבעלה לא אשם, כי הצבא לא אמר לו כלום. וחשבתי: מה היה קורה אם לפיד או בנט היו עונים תשובה כזו לו היה המחדל בזמנם? או קחו מנכ"ל שעומד בראש חברה שמתפרקת, ממש מתפרקת, חברה שעברה מחדל שלא היה כדוגמתו. וכאשר שואלים את המנכ"ל הזה מה בעצם קרה ואיך הוא נתן לאסון הזה להתרגש ולחברה שלו לקרוס, הוא אומר: העובדים לא הזהירו אותי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
11 חודשים מהאסון הנורא, צריך כנראה לחדד שזו תשובה שלא עוברת. צריך לחדד דברים נוספים לראשי מערכות נוספים: למשל שלהגיד "אני נושא באחריות" זה לא מספיק. אתם לא רק נושאים באחריות, אתם אשמים. ולעיתים יש הרגשה שזה נשכח מליבכם. אחרת אין לי הסבר לטקס חילופי ראש אמ"ן, שנערך ברוב הדר ושודר בלייב מול קהל של 1,500 איש. ישראל מדממת, בכל שבוע נופלים חיילים, הצפון מופגז, ולחיות פה בעת הזו מרגיש לפעמים כמו עינוי. בשורה רעה רודפת בשורה רעה ואין כמעט אוויר - ואתם אומרים שירה?
2. אברהם מונדר ז"ל נלחם כצנחן בששת הימים, ונפצע בקרב בגבעת התחמושת. הוא ירד להקים את ניר עוז עם גרעין חלוצי בשליחות ציונית. ב-7 באוקטובר בנו נרצח. אשתו, בתו ונכדו היחיד נחטפו מול עיניו. הוא נחטף קצת אחריהם בנפרד וישב במנהרה חשוכה, לא ידע מה גורלם, וסיים שם את חייו, עדיין לא ברורות הנסיבות.
כמה טוב ונכון היה אם במקום הטקס המוקפד מדי, המצוחצח מדי עם הנאומים היפים מדי שערכו לעצמם ול-1,500 מוזמנים, היו הולכים ראש אמ"ן היוצא וזה הנכנס יחד להלווייתו של מונדר, לחלוק לו כבוד אחרון.
אחיינית של מונדר שלחה לי תמונה שלו בבית חולים בירושלים, חבוש בידו לאחר שנפצע במלחמת ששת הימים. הסתכלתי על הבחור הצעיר בתמונה, וחשבתי כמה הוא נתן למדינה בחייו, לחימה והתיישבות, ומה הוא קיבל בחזרה? לאיזה אדם מגיע לסיים כך את חייו, מוחזק בכלוב במנהרה חשוכה?
ישראל צריכה להבריא, וזה ייקח זמן. שדרה שלמה של מנהיגים ומפקדים תלך.
אבל עוד יבואו ימים אחרים. אני משוכנע בזה.
3. אוגוסט מר עבר עלינו. העוצר האווירי, העצב ברחוב, הצפון הריק. הציפייה למה יעשה נסראללה. ואחרי שעשה, הניסיון להבין מה הצעד הבא שלו. מדינה שלמה מחכה למוצא פיו של הצורר הזה. הייתי בצפון. היה זה השבוע העמוס הזה, שבו הילדים לא בגנים, ובכל שנה עם ישראל כולו נופש בצפון. והנה, דממה מוחלטת. הייתי במים. לבד. לפתע סירה עברה במרחק. מוזיקה רועשת. אות חיים. יש משהו באקוסטיקה בכנרת שאתה שומע את השיר יותר חזק מאלה שבסירה. נופפתי להם. חבורה עולצת. הם התקרבו. זיהו אותי. "מה קורה, דאום?" אנחנו מדברים קצת. אפשר לבקש שיר, אני שואל. בטח אח יקר, מה שתרצה. אני מבקש את "שריפה אחים, שריפה". הם שמים. שעת צהריים. הכנרת שקטה. ובווליום משוגע מהסירה שלהם בוקע השיר על העיירה הבוערת. החבר'ה בסירה תמהים. רוצים לפרגן לי, אבל לא מבינים מה זה השיר. אני משחק את המשחק עד הסוף. לא מביט בהם, רק רוקד לצלילי השיר. זה משהו שאני עושה לפעמים, שם את השיר הזה בערבי קריוקי וכאלה. בדרך כלל הניגוד קומי ומצחיק. הפעם זה היה עצוב.
הטקס הלאומי שאנחה לצד רותם סלע יהיה ערב הזיכרון של המשפחות, ערב לא פוליטי עם כל עם ישראל על כל גווניו, מימין ומשמאל, אותו העם שבשונה ממנהיגיו יודע להתאחד באמת, כשצריך
4. לסיום, משהו על טקס המשפחות שמתוכנן ל-7 באוקטובר: בסוף השבוע שעבר הודעתי שאנחה יחד עם רותם סלע את הטקס הלאומי של משפחות החטופים, הנופלים והקהילות בדרום. הרגשתי שמגיע להם טקס שיהיה שלהם ולא של מירי רגב. מה שגרם לי לעשות זאת הייתה האמירה של רגב שהגדירה את היוזמה שלהם כ"רעשים", ואז השוותה בין הטקס שהם החלו לארגן לטקס הישראלי-פלסטיני ביום הזיכרון. אני מכיר את מנגנון הרעל הזה, אבל לא האמנתי שיופנה לאנשים שאיבדו הכל לפני פחות משנה. אנשים שעברו את הפוגרום הנורא ביותר שידע העם שלנו מאז השואה לא צריכים לחוות את האֶביוּז הזה כעת. זה פצע אותי, ולכן קיבלתי על עצמי להיות חלק מערב זיכרון שיהיה של העם, על כל גווניו, עם אמנים וקהל, כמו שראוי, ולא איזו קלטת מהונדסת שמצולמת בסתר ונשלחת לערוצי הטלוויזיה, ותפקידה לייצר נרטיב, ולא באמת לזכור. לאנשים האלה, שאיבדו את בתיהם וקרוביהם בשבת ההיא, לקחו הכל. אז את הדרך שבה הם יציינו את האסון לא ניקח להם.
5. לא מיותר לציין כי לתחושה שלְּמַנות את מירי רגב לאחראית על האירוע הממלכתי לציון 7 באוקטובר זה צעד אחד יותר מדי היו שותפים רבים, גם בליכוד, ונשיא המדינה אף הציע להפקיע מידיה את האירוע ולקיימו במשכנו. בזמן כתיבת שורות אלה נראה שהצעתו לא התקבלה. השרה רגב לא הייתה מוכנה להתעלות לגודל השעה, למרבה הצער. חבל. אבל הצעתי עוד פשרה: ששני הטקסים יתקיימו בשעות שונות. טקס אחד ממלכתי, בלי קהל, כפי שמירי רגב תיכננה, ואני באופן אישי אצפה בו, כיוון שהוא טקס של המדינה. ובנוסף טקס אחד של העם - הטקס הלאומי עם המוני בית ישראל. זה יהיה ערב לא פוליטי עם כל עם ישראל על כל גווניו, מימין ומשמאל, אותו העם שבשונה ממנהיגיו יודע להתאחד באמת כשצריך. ישראלים שיבואו יחד לפארק הירקון כדי לבכות, כדי להתגעגע, אבל גם כדי לחפש תקווה. רגב לא הגיבה להצעה אז נהגנו כמבוגר האחראי ופשוט הקדמנו את הטקס כדי שחלילה לא תהיה התנגדות. ב7.10 בערב תהיה צפירה בפארק הירקון. עשרות אלפי ישראלים ובשידור חי בטלוויזיה יגידו: באהבת חינם ננצח.
