החמש / הלו עם ישראל. בוקר טוב. נו, מרוצים? זוכרים את חמש דקות ההקלה היקרות שלנו, שהיו פה ביום ראשון בבוקר אחרי הסערה והסרת איומי חיזבאללה מעל המרכז, שעיצבנו בצדק את תושבי הצפון המופגזים, שלהם לא היו אפילו חמש שניות הקלה? וההקלה שחשנו כשהחטוף פרחאן קאדי חולץ מהמנהרה ביום שלישי?
אבל אני מדבר בכללי. חמש הדקות היקרות שלנו הן זמן בלי תחתית, אבל זה כרגע כל הזמן שיש לנו ליהנות ממנו כי עוד דקה, לך תדע. הנה דבורי מאיים. הנה כטב"ם בצפון. הנה והנה. באסה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
הטיל / למשל כשפיקוד העורף אישר לנו לעשות את ההופעה שלי בפני נכי צה"ל ביום שני בלייב פארק ראשל"צ, לפתע עף לו בראשון בערב טיל בודד לעבר העיר ונחת במה שנקרא שטח פתוח.
אז תהיה או לא תהיה הופעה? שאלתי את כל מי שאחראי על ההופעה שלנו. וענו לי: תהיה. כי זה לא נורא, זה רק טיל אחד שסתם נפלט להם מאזור חאן-יונס.
ועכשיו צאו לרגע מעורכם ותחשבו מה היה קורה אם טיל אחד כזה היה נפלט מאזור בלגיה על פריז. או על לונדון. ואפילו נופל בשטחים פתוחים, נניח בחצר של מלון בקינגהם, או בבוטקה של השומר ליד האייפל. מעניין מה הם היו עושים אם הייתה להם נניח הופעה של אדל. ואפרופו אדלוש, בהופעה שלה היא יורה מתותח מוזר כזה טילי חולצות שלה לעבר הקהל. אז המסקנה שכל אחד והתותח והטיל שלו.
אימוג'ים / אז יום ראשון השבוע אני קם בשש. עדיין הולך שולל אחרי מראות הקיץ המופלאים בחוץ.
ובחמש דקות ההפסקה מכל הבלגן שיש לנו אנחנו שותים קפה ואני אומר לה: יודעת שהאימוג'י הצוחק נעלם כמעט לחלוטין מהסימוסים שלנו בעשרת החודשים הנוראים האלה? והכי פופולריים אלה האימוג'י העצוב, הכועס, המתעצבן והמקיא מחרדות וטראומה. והיא מביטה בי ושולחת לי אימוג'י של גלגלון. למה גלגלון? "שנמשיך להתגלגל בחמש הדקות האלה בחיים", היא משיבה.
לחזור לפראג / אז אין זמן או יש זמן? תלוי את מי שואלים. בגיהינום העזתי שבו הם כלואים - אין להם כבר. ואילו פה אנחנו חיים בתבניות של הישרדות והתעסקות בטפל במקום בעיקר. ההיטפלות לטפל כנראה שומרת עלינו לשכוח את תסמונת חמש הדקות שניתנו לנו כחסד. מהו הטפל? תסכלו סביבכם. המון שטויות. דיבורים שסבתא שלי הייתה אומרת ביידיש, או לפחות כך היה נשמע לי, "מארט מארט אונט משושקיצעך" שזה מדברים, מדברים ומתנדנדים ומנודנדים.
הנה דוגמה לחיים “המנודנדים” שלנו: אנשים הסכימו בקיץ הזה להיטרטר בהתנדבות בטיסות מאחרות ונדחות שנקראות "חופשת קיץ למען הילדים". ושבמחיר החופש הזה הם נחתו בלרנקה שבסייפרוס (קפריסין), כי הטייסים הזרים פחדו לטוס לארץ. ואז לפי הצבעה החליטו לחזור לפראג שממנה המטוס הגיע או לחלופין לרדת מהמטוס ולחפש טרמפ הביתה באונייה, ברגל, או על חמור קפריסאי.
צ'פלין וטומיקה / באחת מסצנות הסרטים של צ'ארלי צ'פלין הוא מנסה לדחוס במזוודה המון בגדים, וכשהיא הולכת כבר להתפרק הוא דוחס ודוחס וקופץ עליה בכוח. אחרי שהוא סוגר אותה סוף-סוף ומבצבצים ממנה עדיין בגדים, הוא מביא מספריים ופשוט גוזר אותם.
זה מה שקורה כמטפורה כשאנשים מנסים לדחוס את המציאות לתוך מזוודה לא מתאימה כבר. פשוט גוזרים אותה והורסים אותה.
אז אם בא לנו לעשות סדר במציאות שלנו, הבה ננסה לקחת מזוודה גדולה יותר, או פחות בגדים. הבה לא נהיה עבדי המחשבה. בואו לא נשמע רק קול אחד ונתעלם מקולות אחרים. "תולדות החיים הטובים מתמהמהים לפעמים", כתב מישהו, "אז צריך לעזור להם לבוא".
בואו תראו לדוגמה מופלאה את טומיקו איטוקה, מטפסת ההרים היפנית, שהפכה לפני שבוע בגיל 117 לאישה הכי מבוגרת בעולם המחורבן והיפה הזה. האמת? כל הכבוד שהחזקת מעמד 117 שנה, טומיקו. כל הכבוד שהצלחת להעריך את חמש הדקות שלך. יוס חבר שלי, שלא עמד בזה וירה בעצמו בגיל 60 על קבר אחיו, כמעט היה חצי מהגיל שלך.
אוכל ישן / ואז היא, כשראתה שאני נכנס למכונית הריקה ומתחיל לנסוע קדימה וברוורסים לכיוון הצפון המופגז (שאני מתגעגע אליו, לנופים שלו, למסעדות, לריזורטים), שאלה אותי בדאגה "מה אתה מחפש תקווה במקום שכרגע אין?"
עניתי לה שכדאי לחזור בחמש הדקות שניתנו לנו לגעת בנפש, ולהוריד מהר את השריפים וגורילות המחשבה שמנסים להשתלט על מוחנו האנושי.
ושאני ממליץ לה (ולכם, יקיריי) לעשות את מה שאני עושה לאחרונה כל יום שישי בעשר בבוקר במטבח, וזה לנסות לבשל אוכל מהדור הישן שהעמדה ההיסטורית שלו ברורה. אוכל ריאליסטי, מוסרי, חכם ואמיתי ללא כל הקישוטים שבגללם מקבלים כוכבי מישלן שאני לא מזלזל בהם. אבל פה מדובר בקציצ'ס (קציצות) עם עגבניות, חריימה, פוטאטוס (ת"א), שניצלים, חלה ולא פוקאצ'ה, צלי עוף ולא סושי מושי. ואחרי זה בואו נתיישב לאכול ביחד בצלחות עץ. ממש ביחד. בענווה ובאהבה.
סימנים / וכשהיא שואלת אותי על כוס קפה מהביל בחמש הדקות שיש לנו בלי "רעשים", "תגיד, מה הסימנים לעזוב מקום?" אז קודם כל הזדעזעתי מעצם השאלה שלה, כי אני אף פעם לא חשבתי לעזוב את הארץ הזאת. במקום לברבר שטויות, אני מפנה אותה לסדרה הנהדרת ב-yes "ג'נטלמן במוסקבה" עם השחקן הסקוטי יואן מקרגור (טריינספוטינג) שמגלם אציל רוסי שנכלא בבית מלון בתקופה הנוראית ביותר ברוסיה של סטלין וחבריו.
יש בסדרה "ג'נטלמן במוסקבה" בית ספר לדיקטטורה מפחידה. לרמזים ולסימנים שהופכים עבים עם אובדן החופש הפרטי. ויצירת נחמה מדברים הכי קטנים כמו לחם עם דבש שהוא אוכל בבקרים על הגג מול מוסקבה השבויה. אז תביטי בסדרה, אני ממליץ לה. “אני מקווה שנרגעת. אלה עדיין לא הסימנים הברורים שיש כאן, אבל כדאי לעמוד על המשמר”, אני אומר לה אחרי שצפתה. וגם תציצי למגירות חייך וכשתמצאי תמונה ישנה שלך 'סתכלי על מה שהיית אז כשהיית מאושרת פי אלף ושחזרי את זה. אולי נקודת המבט על חיינו תשתפר לך.
"אתה לא תמים קצת?" היא שואלת.
קודם כל אני תמים הרבה. מודה באשמה. אבל בין הרחמים העצמיים, החמלה והתיעוב מכל מה שמנסה להרוס את חיינו, בואי נמשיך לקוות שהגורל יטה לנו חסד. כי אין לנו מה לחפש בחוץ. ראית איך מכים שם יהודים? והיי, תביטי בציפורים הישראליות שעפות עדיין חופשיות עם בוא הסתיו. ותזכירי לי איפה השארתי את הגיטרה, לנגן לך קצת מוזיקת תקווה.
"אתה לא תמים קצת?" היא שואלת. קודם כל אני תמים הרבה. מודה באשמה. אבל בין הרחמים העצמיים, החמלה והתיעוב מכל מה שמנסה להרוס את חיינו, בואי נמשיך לקוות שהגורל יטה לנו חסד. ותזכירי לי איפה השארתי את הגיטרה, לנגן קצת
הצעה לטקס / בינתיים הייתי מבסוט מזה שפאר טסי ואושר כהן ניגנו ושרו יותר מחמש דקות בפארק הירקון, כי מי היה יכול לשער שזה יקרה בשנות ה-80 הסגורות, כשרק שלום חנוך ואני הופענו בו. העובדה שסצנת המוזיקה נפתחה לכולם זה סימן טוב כמו ארטיק "בומבה".
ואשר לטקס יום השנה ל-7 באוקטובר, שמעורר מחלוקות (שוחחתי ארוכות עם אחי חנוכי דאום). קיבלתי מחשבה אלטרנטיבית נוספת מעוד חבר, שנורא דואג להסרת המחלוקות בינינו, ואני מביא בפניכם את אשר כתב לי, על אחריותו:
במשך שנה שלמה כמעט, כל יום היה עבורנו יום זיכרון פה (כתב לי בצער).
ולכן אולי כדאי לעשות צפירת דממה בת חמש דקות בבוקר 7.10.2024. להליט את פנינו, לבכות בשקט ולסתום את הפה כי בירברנו מספיק. ורק להיזכר בכל מה שלחמנו למענו ובכל מי שאהבנו והקרבנו. וכשנחזיר את החטופים היקרים הביתה נראה איך כל הטיעונים נעלמים כשמופיעה הקשת.
"ומה עם חמש הדקות ללא התחתית? הרי כבר עברו ארבע", אני שואל.
"אל תדאג, מותק. האיראנים כבר חזרו לאיים, אז סי יו נקסט וויק בעזרת השם", הוא עונה.
