טוב, אמרתי לעצמי ולמדינת ישראל כשעליתי למטוס לאירופה עם המשפחה לפני שבועיים, תנו לי רק שעה-שעתיים עד שאני סופית מחוץ לגייט, מחוץ לנתב"ג, מחוץ למרחב האווירי של ישראל, וקדימה, תנו בראש. כל מה שתיכננתם ואיימתם.
הנקמה של חיזבאללה? ההתחשבנות של איראן? טילים בלתי פוסקים על תל-אביב? החרבת ביירות? שלושה ימים בממ"ד, ישן כפיות עם טרנזיסטור? קדימה, זה הזמן, כשאני לא פה. אני קופץ לשבועיים עם הילדים לעזור להם למצוא שבעה הבדלים בין אגם אוסטרי לכנרת ולהראות להם למה זלצבורג משעממת כל כך עד שהיא המקום הכי טוב בעולם כרגע, ובזמן הזה – אפשר לסמוך עליכם, כן? תפציצו להם את האמ-אמא, רק תנסו לגמור עם זה לפני שאני חוזר ודיר-בלאק, תסדרו אחריכם. שלא יקרה שאני חוזר ומוצא בית מבולגן, או הרוס.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
ונסענו. והימים חלפו, אבל שום דבר מכל זה לא קרה. כל בוקר התעוררתי ליד איזה אגם או עיירה יפים כל כך עד שחיי בהשוואה אליהם הרגישו כמו אבסורד קיומי, פתחתי ynet, ושם זה לא היה; שום גוג ומגוג. העצירות נמשכה.
בינתיים טיילנו כמיטב יכולתנו כמשפחה. היה סיוט, ברור. היה מדהים, כמובן. גיליתי בעצמי נוירוזות שלא ידעתי על קיומן, כוחות שלא ידעתי על היעדרם ועצבים שלא היה לי מושג, ועדיין אין, אם זה חוקי בכלל להוציא אותם על קרובים מדרגה ראשונה, אבל זה הגיע להם, כפויי טובה שכמותם! והאנשים שאני הכי אוהב בעולם שכמותם! שורה תחתונה? היה פגז. היה טיל. היה, באופן כללי, אמל"ח.
וגם למדתי המון דברים בחופשה הזאת. דברים שכולנו למדנו הקיץ בחו"ל. למשל:
• מותק, הילדים התקלקלו – חופשה עם ילדים היא, כידוע, מצב ביולוגי לא טבעי שבו תא משפחתי נאלץ להיות סגור יחד ממש בתוך התא לאורך שעות, ימים ושבועות רצופים. ותשאלו כל תא בגוף איך זה מרגיש, והוא יגיד לכם: הצילו, תנו לי כבר להתפצל.
אחרי שהילדים שלי גמרו להיות בלתי נסבלים (עם זה הם גמרו כבר בנתב"ג, שיאני עולם שכמותם!), ואז לפחד, לחרוד או לריב – בסדר לא קבוע – מול דבורים, גשם, רעמים, חום, קור, מעליות, מסועי מזוודות וכל פעילות שהיא לא רביצה במלון עם האייפד, הם עברו להגיד שהם בכלל רוצים הביתה, ואז שהם לא רוצים בשום אופן הביתה.
לא פעם שאלתי את עצמי איפה טעיתי: כשהבאתי אותם לחו"ל? לעולם? איתי למשרד של סיקסט השכרת רכב? ועניתי לעצמי: לא יודע, אבל הנה מה שאני יודע: שאפשר להאשים את הקורונה והמלחמה שדפקו את הדור שלהם, אבל סביר יותר להאשים את הגנטיקה ואותי, כי בזמנים כאלה אני בקלות רואה בילדיי את השתקפותם של כל הנוירוזות, הפחדים והמחשבות הכמוסות שלי עצמי. הם פשוט מהדהדים אותי בקול. הכל עבר הלאה בצינורות הזרע המקובלים. ואם יש רק דבר אחד שאני יכול להבטיח לעצמי בשלב זה של החופשה המשפחתית, זה שאני לא חוזר על זה איתם יותר לעולם, ובכל מקרה לא לפני חנוכה.
• מותק, הדבורים השתגעו – אנחנו הזהרנו או לא הזהרנו? לא אמרנו לאירופה שהם הבאים בתור? לא הסברנו שאם הם ימשיכו במדיניות הליברלית הזאת שלהם זה ייגמר ברע? ובבקשה: אירופה נכבשה, ואפילו לא על ידי חיות אדם כמו בפעם הקודמת, אלא על ידי חיות-חיות: דבורים. הן בכל מקום והן לא לוקחות שבויים, הן לוקחות אוכל. אמרו לכם שהן נכחדות מהעולם? ובכן, לא. הן כולן בחופשת קיץ באירופה.
• אנחנו ההורים שלנו – רק כי אני עוד זוכר את ההורים שלי רבים ביניהם בנסיעה על “למה לא פנית כשהיית צריך”, “תפסיקי להתערב לי”, “רוצה את לנהוג?” ובעיקר את אבי החורג אומר את ה"הלאה" הזה שלו, שמשמעותו: לא חשוב כמה אתם ואני סובלים, חייבים להתקדם עכשיו לאטרקציה הבאה שעליה כבר שילמנו – אני יודע שהפכתי סופית להיות הם. ובמקום "הלאה" אני פשוט אומר "יאללה" ואף אחד לא מקשיב לי. נוהג ברכב השכור את המשפחה בכבישי אירופה ומעביר להם, לדרישתם, ממתקים, מים, תחנה ברדיו ואת הזמן בפעילות המשפחתית האהובה "שים אוזניות או תנמיך!" אני מרגיש הכי ההורים שלי אי פעם. וזו תחושה מבוגרת מאוד.
• שבו בממ"ט – כל עסקי ואתרי התיירות בעולם התנקזו בסוף לכמיהה אנושית אחת: מאגר מים טורקיזיים (ממ"ט, בשבילכם). תביאו לנו אגם בצבע טורקיז להצטלם לידו ולהעלות לרשת, ומבחינתנו החופשה הזאת הושלמה. עכשיו תראו; אוסטריה באמת מלאה ממ"טים – ראית אחד, ראית מספיק – וגם אני הצטלמתי, צילמתי, העליתי, הוצאתי עיניים לעוקבים שלי והרגשתי ש... ססאמק, מה יש לנו אנחנו ממים בצבע טורקיז? מה? אתם רוצים להיכנס אליהם? הם קרים ממש. רוצים לחתור בהם בקיאק? אתם הולכים להזיע ממש. רוצים סלפי איתם? ייקח לכם הרבה זמן למצוא את הפריים שישאיר את 300 התיירים האחרים במקום מחוץ לפריים. והפדיון יומי? 109 לייקים ו-12 תגובות "מהמם", "מהממים" ו"איפה זה?" מה איפה, תגיעו לכל מקום סביר באירופה, סעו 20 דקות, קחו ימינה עד הסוף. שם.
• אני לא מכיר דרך להגיד את הדבר הזה בלי לצאת מה שאני לא – ואולי כן – ולכן אני פשוט אגיד את זה: יש הרבה מאוד נשים עם חיג'אבים ורעלות ובעליהן וילדיהן בכל אתר חופשה אירופי כרגע. אם זה לא בא לכם טוב בעין, וגם אם כן, תעשו עם זה מה שאתם רוצים (ואני יודע מה אתם רוצים: להצטלם ליד ממ"ט. בלעדיהם).
• אירופה שלווה. אירופה זורמת. אירופה עומדת בתור ושום דבר לא בוער לה. אירופה נוסעת בכבישים מהירים, רחבים ועם נוף אלפיני מושלם. היופי והרוגע טריוויאליים, יומיומיים. אירופה גורמת לי לדמעות לא רצוניות מול איזה כפר שגרתי רק לנוכח היופי שובר הלב הזה ביחס לכיעור הנצחי שבו אני משכשך רוב חיי. אירופה גורמת לי להגיד לעצמי: לעזאזל, אפשר לחיות גם אחרת.
ואני מבין לרגע – לפעמים מול איזה הר, לפעמים בסופרמרקט, לפעמים בסתם יום עם מזג אוויר מותאם בשלמות לבני אנוש – עד כמה אומלל ומוכה ונצלני הוא המקום שאני קורא לו בית לעומת אינספור מקומות רגילים לחלוטין במערב. ואני עדיין נוירוטי, לחוץ ועצבני כפי שבאתי מהבית, לא מצליח להסתגל למקצב האירופי המתון ומבין שדבר כבר לא יעניק לי את השלווה האירופית, גם לא אירופה. כי אירופה מצידה סיימה לטבוע, לאורך מאות שנים, בדמם של מיליונים, והבינה משהו והשאירה את כל זה מאחוריה. היה לה מספיק. לנו (וגם לרוסיה ואוקראינה, מתברר) עדיין לא הספיק.
אירופה מצידה סיימה לטבוע, לאורך מאות שנים, בדמם של מיליונים, הבינה משהו והשאירה את כל זה מאחוריה. היה לה מספיק. לנו (וגם לרוסיה ואוקראינה, מתברר) עדיין לא הספיק
• תמו ימי ה"יצאנו להתאוורר, תכף נשוב" שלנו. ישראלים כבר לא מרגישים צורך להתנצל על עצם יציאתם לחו"ל כרגע או להחריש נסיעות. להפך; הם מעלים הכל לרשת. הנה הם שוחים בים צלול להדהים, הנה הם יושבים בכיף בטברנה, הנה הם משתוללים בבריכה, הנה הם חוגגים את החיים – היי, מה שמותר לנועה ארגמני מותר גם להם – כל עוד אפשר. העברנו הילוך מאחורי לשישי. המבט הכבוש שהחלפנו בינינו, ישראלים זרים, באיזו חנות אירופית כשברחנו מפה "להתאוורר" בתחילת המלחמה – מבטם של שותפים לפשע, לאימה ולצער – נעלם. אנחנו שוב קולניים ומוחצנים, ואפילו במוניות הפסקנו לשתוק באנגלית או להכחיש ישראליות. אנחנו כאן, קבלו אותנו או שלא, אבל אין לנו שום כוונה להתנצל בקשר לזה. כמו כן: תכף נחזור הביתה בריצה. יש פה דבורה.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.08.24
