ארבע שנים אחרי שגזרה את החוגר, נועה אסטנג'לוב עדיין לא הצליחה להיפטר מהמדים. בעונה הראשונה של "המפקדת", בדמות המ"כית צליל בן-משה, בכל מעבר חציה נמצאו בחורות שהצדיעו לה והיא זרקה לעברן "משוחררת". כשגל ההצדעות קצת דעך, עלתה הסדרה "משמר הגבול" ואז התחילו לקרוא לה ברחוב "שוטרת" ו"לוחמת". אבל יש חדש תחת השמש. בעונה השלישית (והאחרונה) של "המפקדת" שתעלה בשבוע הבא (ותשודר בכאן 11, ימי ראשון ושלישי) המ"כית צליל הגשימה את חלומה, יצאה לקורס וחוזרת לבסיס בתור קצינה.
נועה אסטנג׳לוב בריאיון ל"זמנים מודרניים"
(צילום ראיון ועריכה: מיכל עמר שוורץ)
"זה לא מקרי שצליל היא התפקיד הגדול הראשון שלי", אסטנג'לוב מספרת בריאיון. "הדמות הזאת תמיד הייתה בהלימה לשלבים שלי בחיים, כמו בחיבור קוסמי שבו קשה לדעת מה הוביל למה. צליל היא גם הדמות היחידה שבסוף יום צילום הלכה איתי הביתה. היא ממש נכנסת לתוכי".
וזה בהחלט ניכר. על התפקיד הזה היית מועמדת שנתיים רצופות בטקס פרסי הטלוויזיה לשחקנית המשנה הטובה ביותר בסדרה קומית.
"דרמה-קומית", היא מדייקת. "מעונה לעונה יוצרי הסדרה – ניר ברגר ועטרה פריש, שגם ביימה – התרחקו מהאנסמבל לטובת צלילה לעומק של הדמויות, וזרמתי איתם. בעונה הראשונה הייתי השחקנית הכי צעירה על הסט, בת 20, כולן סביב בוגרות בתי ספר למשחק. לצילומי העונה השלישית הגעתי ממקום אחר, הרבה יותר בוגרת ומנוסה".
למה זאת העונה האחרונה?
"נראה לי שעטרה וניר הגיעו לתחושה של מיצוי, שהגיע הזמן לעשות קלוז'ר, שהדמויות כבר צריכות להשתחרר".
אבל משם משפחתה הגיאורגי היא לא תשתחרר לעולם. "האמת?" היא מצחקקת, "אין לי מושג מה המשמעות של אסטנג'לוב. אפילו בעבודת שורשים, שדרשה ממני לתחקר את כל בני המשפחה ולחרוש את גוגל, לא מצאתי שום הסבר. פעם, מזמן, נהג מונית אמר לי שהוא יודע מה הפירוש של אסטנג'לוב בשפה אחרת, אני כבר לא זוכרת איזו. המשמעות הייתה נוצת זהב, אז אני מסתפקת בכך. אני אוהבת אותו נורא".
על שום מה?
"דווקא מפני שקוראים לי נועה, שם כל כך גנרי ושגרתי, נראה לי שאסטנג'לוב נותן לו איזו קונטרה והופך אותו למיוחד. זה גם קשור לחינוך. מגיל קטן אבא שלי החדיר לי למוח שזה שם מיוחד שיגרום לאנשים לזכור אותי. פעם הציעו לי למחוק את האות ב' שמקשרת אותי לחבל הקווקז, אמרו לי שאסטנג'לו מצלצל כמו שם איטלקי, אבל לא, אני אסטנג'לוב בדם. בסוף ילמדו לבטא אותו. לכל הצרות מתרגלים".
"למדנו לדבר גם על מה שכואב"
היא נולדה באשדוד, בת שנייה לבת שבע ודוד, עו"ד ומורה שנפרדו כשהייתה בת שבע, ולדבריה, משפחתה היא "לא גיאורגית קונבנציונלית, עם המנהגים הפרימיטיביים של לפני 100 שנה. בתור ילדה פמיניסטית ולוחמנית לא הבנתי למה רק הנשים צריכות לפנות את צלחות האוכל בסוף הארוחה. התמרדתי, אבל ככל שגדלתי השקפת העולם שלי התרחבה. אני מעריצה את שתי הסבתות שלי, שתמיד עבדו מחוץ לבית ויש להן חוכמת חיים אדירה. לדעתי, המשפחה שלנו משמרת את הערכים היפים של העדה, כמו כבוד ומשפחתיות וגם שמרנות, אבל במובן החיובי של המילה. עם כל הכבוד למסורת ההורים שלי התגרשו, וזה הכריח את כל המשפחה לגלות גמישות. ושניהם התחתנו עם אנשים מחוץ לעדה. האנטי דעך".
נעלם?
"לא לגמרי. כשיש לי מה להגיד אני אומרת ולפעמים אפילו מתנגדת, אבל למדנו לדבר גם על מה שמפריע וכואב".
איך לקחת את גירושי ההורים?
"בואי, זה לא פשוט, למרות שהם עשו את זה הכי טוב שאפשר ולמרות שגם לפני זה הייתי ילדה בוגרת. אני לא זוכרת שבכיתי כשאבא עזב את הבית ואני לא זוכרת את עצמי כאובה. זה הגיע אליי בשלבים קצת יותר מאוחרים, כשפתאום הבנתי מה נועה הילדה חוותה. שניהם מאוד נוכחים בחיים שלי, אבל המשפחה שלי התפרקה וזה השפיע עליי גם אם לא אסכים להודות בכך. יש לזה מחיר".
5 צפייה בגלריה
"הגיע הזמן לעשות קלוז'ר, שהדמויות כבר צריכות להשתחרר". נועה אסטנג'לוב, מתוך "המפקדת"
(צילום: רן מנדלסון, באדיבות כאן)
בעודי מתלבטת אם ואיך לשאול אותה על המחיר, ברזי העיניים שלה נפתחים מעצמם. "עכשיו, כשאני בזוגיות רצינית, אני מזהה בי דפוסים שאני צריכה להילחם בהם ולשבור אותם, כמו פחד מסוף. כל הזמן אני פוחדת שזה ייגמר, הלוואי שכבר הייתי מצליחה לעקור מהראש שלי את האמונה ש'שום דבר הוא לא לנצח'. קשה לנהל זוגיות בצל החששות האלה. אני עובדת קשה על מנת להאמין שהקשר הזה הוא התיקון שלי. משימת חיי היא התא המשפחתי שאבנה, בעזרת השם".
ביסודי, כשהפצע עוד היה טרי, המשחק עזר לה להתמודד. "הייתי רואה את 'השיר שלנו', לומדת סצנות בעל פה ועושה את כל הדמויות מול המראה. אני הקלישאה של מישהי שלא רצתה לעשות שום דבר חוץ מלשחק, והוריי תמכו בי. אני עושה אודישנים מגיל 10. היום, גם אני שואלת את עצמי מה כל כך בער לי. פשוט הרגשתי שדרך המשחק אני פורקת את כל האנרגיה והעצבים. חוג דרמה יכול להיות מרפא לילד".
עם זאת, היא לא ממליצה על קריירה מוקדמת. "כילדה, עוד אין לך פרופורציות ואת לא באמת יודעת להתמודד. אם עלית שלב את מפתחת ציפיות נורא גבוהות, 'הנה, זה הולך לשנות לי את החיים', ובתשובה השלילית את מתרסקת. היו לי שיברונות לב בדרך, אבל המשחק שמר עליי, הוא היה לי עוגן, ידעתי לאן אני מכוונת. בגיל 11 שיחקתי בסרט קצר, שנה אחרי הצטלמתי ל'מבצע קיפוד'. אבא שלי היה מחסיר יום עבודה ומסיע אותי לאודישנים וגם לימי צילום כי אף הפקה לא תשלח מוניות לאשדוד. בתיכון למדתי במגמת קולנוע, חלמתי על תיאטרון צה"ל ולא ראיתי את זה מתגשם".
למה?
"כל אשדודי יגיד לך את זה. יש איזושהי תפיסה שרק בעלי פרוטקציות מתקבלים, רק כאלה שלמדו בעירוני א' או בתלמה ילין. ואת יודעת, לא הכרתי אף אחד, לא הייתה לי אף דוגמה, אף תיכוניסט מהשכבה שמעליי לא התקבל. זה לא היה בסביבה שלי בכלל. עבדתי על הקטנת ציפיות. אמרתי להוריי 'עזבו, אין לי סיכוי, אני לא משם ואין לי את זה' והם ענו לי 'איזה שטויות, את מוכשרת, ואם את צריכה להיות שם את תהיי'. אני זוכרת את רגשי הנחיתות שליוו אותי באותם ימים, כל הזמן התעקשתי להוריד מעצמי, והוריי היו אלה שחיזקו לי את הביטחון העצמי".
מה גילית כשהגעת לתיאטרון צה"ל?
"בפעם ראשונה פגשתי חבר'ה בגילי שהם גם טובים, גם מוכשרים וגם עוסקים באמנות, ומאז, מעגל החברים שלי התחלף, אני כמעט לא בקשר עם חברים מהבית, רק עם חברים מהצבא, כי יש בינינו מכנה משותף משמעותי. ברור שהיו גם פיצוצים, באנו ממקומות שונים, אבל יצא שהכי התחברתי דווקא לבוגרי תלמה ילין ששונים ממני במוצא ובתרבות וגם בדעות הפוליטיות. זה היה שיעור מאוד חשוב לנועה שהדביקה לעצמה את הסטיגמה של אשדוד. הבנתי שבני אדם הם בני אדם, שהאמנות מחברת, והיה לי שירות מדהים. בצבא הגשמתי את עצמי, זה משהו שלא רבים זוכים להגיד".
שגרה בשביל השפיות
מבחינתה, המעבר ממדים על אמת למדי "המפקדת" היה המשך טבעי. "היה לי ברור שאני חייבת לקבל את הדמות של צליל מפני שהמ"כית, שמגיל 14 יודעת שהיא תהיה מפקדת, היא אני. צליל מאוד הישגית וגם אני הייתי ככה, רדפתי אחרי תפקידים. בעונה הנוכחית, צליל שואלת את עצמה איך זה מרגיש להשיג משהו שרדפת אחריו כל כך הרבה זמן. אצלי, לשמחתי, המרדף נרגע. אני מרגישה שהגשמתי הרבה חלומות לנועה הילדה, סימנתי וי על תפקידים ועל אנשים שרציתי לעבוד איתם, ועכשיו אני שואלת את עצמי מה נקסט."
מה נקסט?
"ציפיתי שבשלב הזה אגיד לעצמי 'את שחקנית אז יאללה, תהיי מאושרת', אבל לאחרונה מתעורר בי הצורך ליצור, לכתוב ולביים. זה כבר ממש מדגדג לי וזה מרגש. רק בשנה האחרונה הגעתי לטיקטוק ומצאתי עוד דרך לבטא את עצמי, אני עושה שם מלא חיקויים ושטויות, כמו בערוץ טלוויזיה פרטי. המון זמן הייתי אנטי טיקטוק, רציתי לשמור על תדמית השחקנית איכותית ובזתי לו, עד ששיעמם לי וצילמתי סרטון. וואו. במקום לחכות להזדמנויות אני יוצרת תוכן, נהנית מזה וגם מתפרנסת מהפרסומות והכי חשוב, אני מתייחסת לזה כאל עבודה ובונה לו"ז של שגרה. בשביל השפיות".
5 צפייה בגלריה
"היה לי ברור שאני חייבת לקבל את הדמות של צליל". נועה אסטנג'לוב (משמאל) ב"המפקדת"
( צילום: רן מנדלסון)
למה ויתרת על לימודי משחק?
"השתחררתי ישר לקורונה ולתפקיד הראשון שלי ב'המפקדת', הקריירה התחילה ומי אני שאעצור אותה. בסדרות הנוער שעשיתי, כמו 'בלקספייס' ו'האחיין שלי בנץ', יש יותר מעונה אחת, אז תמיד היו לי התחייבויות קדימה ולא הצלחתי להתחייב ללימודים. התוכנית המקורית שלי הייתה לסיים צבא, לעבור לתל אביב ולהתחיל ללמוד משחק, אבל יצא שהחיים קצת החליטו בשבילי. זה לא מפתיע אותי שככה יצא, כי אני בנאדם של דלתות אחוריות".
רק לפני חצי שנה היא עקרה לעיר ללא הפסקה, אבל לא לצנטרום הרועש, אלא לדירה שכורה בכרם התימנים ("שנייה מהשוק, שנייה מהים, רק שיורידו קצת את יוקר המחיה") עם השחקן עמית פרנקו (27), בן זוגה כבר שנתיים וקצת.
"ראיתי אותו בהצגה, עשינו עוקב באינסטגרם, הוא היה אז שכן של אלונה סער, קומה מעל קומה. התכתבנו און אנד אוף, זה קצת נמרח", היא מעקמת את האף. "בדיעבד, עמית הסביר שבאותה תקופה הוא לא היה פנוי לזוגיות וידע שאני רצינית. אחרי איזה חודש הוא כתב לי 'אפשר להזמין אותך לצאת?' וזה היה דייט מושלם, הכי כיף בעולם. יצאנו לבר, איכשהו הגענו לבר קריוקי וזה הסתיים בזה ששנינו שיכורים, שרים ביחד את 'הבלדה שלי עלייך' מ'השיר שלנו'. מאז אנחנו ביחד, והוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. אם אלוהים אוהב אותי אז עמית הוא האחד והיחיד".
אחרי הדייט השני, כשסיפרה עליו לחבר שלה, השחקן והזמר שחר טבוך, הוא הגיב ב"יו, אני יכול להגיד לך משהו? נראה לי שהוא יהיה בעלך" – ואסטנג'לוב נבהלה. "צעקתי עליו 'מה אתה מלחיץ?' והוא התנצל 'סליחה, אבל זה מה שאני מרגיש'. הפחדים שלי עצרו אותי, בגללם התעכבתי עם לגור ביחד, עד שהגיע 7 באוקטובר שנתן לכולנו בעיטה בתחת והחלטתי שיאללה, זה הזמן להעיף את החששות כדי לחיות ולאהוב".
שני שחקנים תחת אותה התקרה, היא מדווחת, זה לא מתכון לחיכוכים. "בעבר שאלתי את עצמי 'מה יקרה אם נקום בבוקר ואף אחד מאיתנו לא ייצא לעבודה. מה נעשה? נטפס על הקירות?' ביומיום שלנו, העובדה ששנינו שחקנים כמעט ולא נוכחת מפני שאנחנו לא שני ממורמרים שנתקעו בבית. שנינו מאוד רגישים, מאוד ורבליים ויכולים לדבר שעות, לפעמים יותר מדי, אבל למדנו להיות בשקט באותו החלל ואין בינינו אגו וקנאה. במציאות הנוכחית כולם מבינים שאי-אפשר להיות רק שחקנים ואנחנו מתפתחים לעוד כיוונים. עמית עשה תיאטרון ועוד לא טעם טלוויזיה, אצלי זה להפך, עוד לא הייתי על במה, אז אנחנו משלימים אחד את השנייה".
איך את בחצ'פורי?
"אפס. בתחום הזה, בשביל המשפחה הגיאורגית שלי, אני כישלון של אישה. רק לפני כמה חודשים למדתי לעשות כביסה. על ניהול משק הבית אנחנו לא רבים, לכל אחד יש את הפורטה שלו, עמית מבשל יותר טוב ממני ואני אשטוף את הכלים, וזה לא קשור למגדר. ביום שמישהו יעז לדבר אליי באיזשהו צליל של שוביניזם, הוא יתחרט על השנייה שפתח את הפה. אני אומרת את זה בהומור, אבל ראי, הוזהרת!"
החתונה באופק?
"אנחנו חיים כמו נשואים, המשפחות שלנו כבר מחוברות, ונראה לי שהטבעת תמתין עד שנרצה להתקדם ולהביא ילדים. בינתיים אנחנו מתאמנים על ושתי, הכלבה שעמית הביא איתו. אני האמא החורגת!"
פורסם לראשונה: 00:00, 04.09.24
