הקריאה ב"אישיות ושלטון" של איאן קרשו, שיצא ב-2022 ורואה אור בעברית בימים אלה, היא חוויה אקטואלית ומרוחקת בו-זמנית. האקטואליה ברורה כמעט מאליה: ככל שהאנושות מוסיפה להתנהל תחת הפורמט שבו לאדם אחד ניתן (או שהוא לוקח) כוח גדול יותר משיש לאחרים, כך שאלת האישיות שלו היא חלק בלתי נפרד מהבנת ההיסטוריה הקרובה והרחוקה. בין שאלה נשיאים, ובין שאלה ראשי ממשלות או מלכים ששולטים בדמוקרטיות, דיקטטורות ודמוקטטורות: ההגעה לשלטון מלמדת על שאיפה חריגה של מאן דהוא או היא להגיע לשם ולשלם את המחיר: מכאן שמרכיב האישיות תמיד היה ותמיד יהיה רלוונטי. במובן הזה, שאלת המחקר של קרשו, אם לאישיותו של השליט יש השפעה מכריעה על מהלך ההיסטוריה, נראית כמעט תמוהה: כל מושאי הספר, מהיטלר ומוסוליני ועד מרגרט תאצ'ר והלמוט קוהל, נבחרו כמודל לעיון בשל אירועים דרמטיים שקרו בכהונתם. אם האישיות שלהם לא תרמה לעיצוב דרכם בשלטון, מה כן? מזג האוויר?
אולם במקביל, קרשו למעשה מתאר ברוב הספר תקופה אחרת לגמרי בתולדות הקשר הבלתי נפרד בין "אישיות" ו"שלטון": הימים שבהם כדי לדעת דבר-מה על נבכי הנפש של המנהיג היה עליך להיות בקרבתו, להימנות עם חלק ממעגלי הכוח ולהיחשף בצורה ישירה לפרטים שנודעו לציבור הרחב רק בדיעבד. כשקוראים את הפרקים על מנהיגים דוגמת לנין, סטלין וגם צ'רצ'יל, קשה שלא לתהות כיצד הם היו משתלבים, אם בכלל, בעידן תקשורת ההמונים, שהייתה אז יחסית בחיתוליה: נאומים נצפו בכיכרות ולפעמים גם באולמות הקולנוע, נשמעו ברדיו ודווחו בעיתונים. הטלוויזיה הגיעה מאוחר יותר ועוצמתה שינתה לחלוטין את סוגי המנהיגים והמנהיגות בעולם מאמצע המאה ה-20. לכן הדיון אינו צריך לעסוק רק באישיות של השליט, אלא בהתאמתה לזמנים ההם: ייתכן שלא רק תכונות כמו פרנויה קיצונית והתמכרות למין עשו את ההבדל בין מלחמה כושלת לשגשוג חסר תקדים, אלא גם העובדה שבאותה העת התנאים להשגת ההנהגה היו שונים לחלוטין.
קרשו, מייקל ג'ורדן של ההיסטוריונים בדורנו, לא ממש עוסק בכך בספר, שבו כל פרק מוקדש למנהיג אחר ובעצם מהווה ביוגרפיה מקוצרת ומקומפרסת, הכתובה בסגנונו הנהדר של המחבר: חלק כמו וודקה, עשיר כמו ג'ף בזוס ונגיש כמו עידן עמדי. בהשוואה ליכולות שקרשו הפגין למכביר בקריירה המפוארת שלו, "אישיות ושלטון" הוא המקבילה לאוסף להיטים שאמן פופולרי מוציא בעיקר כדי להעשיר את היצע המתנות לחג של המעריצים והמעריצות, או לחלופין, כדי לקצר הליכים עבור ההדיוטות בדרך להיכרות עם החומרים המופתיים באמת (במקרה של קרשו זוהי כמובן הביוגרפיה המונומונטלית של היטלר).
בנוסף, "אישיות ושלטון" אינו יכול אלא להיקרא על רקע הפריחה הסמכותנית שפוקדת את ההנהגה העולמית, מרוסיה, סין וארה"ב (תחת טראמפ בגרסת 2016 ובוודאי בגרסת 2024 אם ייבחר), דרך הונגריה ועד מדינה קטנה במזרח התיכון, שכיאה לאופייה החריג גם מנהלת רומן קיפודים משונה וביזארי עם הפנטזיה הסמכותנית. בהקשר הזה אין שום בעיה לזהות את המאפיינים האקטואליים של האישיות הסמכותנית כפי שהופיעו אצל מנהיגי רוסיה הקומוניסטית, איטליה וספרד הפאשיסטיות וגם גרמניה הנאצית. זה לא אומר שניתן ובוודאי שלא צריך לערוך הקבלות והשוואות מיותרות, מקוממות ופרובוקטיביות. קרשו, שאם עובדות היו דת היה ראוי לכהן בתור האפיפיור, הוא מן הסתם הראשון להתנגד לכך.
אלא שזה לא פותר את הרעד שחולף בקריאת הפרקים המעניינים ביותר, שעוסקים בשליטים שחוללו הרס וחורבן בארצם ומחוצה לה. יש ביניהם מן המשותף בקווי האישיות, ודאי הקיצוניים שבהם, אך יושרו האינטלקטואלי המבורך של קרשו מחזיר אותו שוב ושוב לבחון גם את התנאים הסביבתיים שאפשרו אותם, בעיקר בחברות שנחשבו דמוקרטיות או בעלות רקורד של נאורות וקדמה: החברה, הכלכלה, הפוליטיקה, הדת וכו'. מחד, ההבדלים בין קייס לקייס הם אחת הסיבות שהספר מתקשה להתרומם מעל הסוגה החטיפית ולנסח תזה קוהרנטית, שתמקם את "אישיות ושלטון" במדף הספרים המכוננים. מאידך, כך מתחדדת המסקנה שלפיה ה"אישיות" בשם הספר היא לא רק של המנהיג אלא גם של האומה (בזמן הנתון): גם משום שהמנהיגים לא נולדו והתעצבו בחלל הריק וגם כי משטרים רעים וקטלניים לא בהכרח מתחילים ככה. קרשו לא צריך להציב תמרורי אזהרה: הם פזורים ממילא בנדיבות בין הדפים, זמינים לכל דכפין. ההתעלמות מהם תהיה כבר בעיה של יורשיו.
"אישיות ושלטון", איאן קרשו, תרגום: יוסי מילוא, הוצאה לאור: עם עובד, 484 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
