נולדתי וגדלתי בבני-ברק, בצד שקרוב לרמת-גן, ממש ליד בית צבי. בני-ברק של ילדותי הייתה פחות דתית מהיום. לא היה אישיו של חילונים מול חרדים. למדתי ג'ודו עם אריק זאבי, אבל פחות התחברתי לזה והפסקתי ללכת לחוג. בגיל 12 עברתי פגיעה מינית. כשנסעתי באוטובוס, אברך שעמד לידי מישש לי את החזה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בכיתה ח' עברנו לרמת-גן. ההורים גרים שם עד היום. אמא שלי, אשת קריירה, עבדה כבכירה ב-IBM, ואבא שלי היה סגן אלוף בחיל חימוש. לא ראינו אותו הרבה, הוא היה במלחמות. על הלידה של אחי הוא שמע רק שלושה ימים אחר כך. הוא היה דמות סמכותית. זה לא שהוא נתן לנו הוראה להתפקד בבוקר, אבל כשהוא אמר מה לעשות, עשינו.
אני בת אמצעית בין שני אחים תותחים. אחי הגדול עובד בהייטק ואחי הקטן בחברת השקעות מאוד גדולה. כשהם מדברים ביניהם אני לא מבינה מה הם אומרים.
תמיד ידעתי שאני רוצה להיות שחקנית. בצבא שירתי בלהקת הנח"ל, ומיד כשהשתחררתי המשכתי ללימודים בבית צבי. לא נסעתי לטיול אחרי הצבא, הרגשתי שכל דבר שלא קשור למשחק הוא בזבוז זמן. ההורים מאוד תמכו בי. הם הבינו שאין טעם להילחם, מה שנקרא "צ'וז יור באטלס".
בימים אלה אני משחקת בקומדיה הקלאסית “יומן חוף ברייטון” בבית ליסין. יש לי גם תפקיד בסדרה "המפקדת" (פרק בכורה כפול לעונה השלישית בראשון, 8.9, בכאן 11. ימי שידור: ראשון ושלישי, אחרי החדשות) ואני קצת מתארחת בתוכנית של שי שטרן, אבל אוהבת יותר תיאטרון. תיאטרון זה הבית שלי, אני מרגישה בו יותר בנוח והמון שנים אני לא עושה בו אודישנים.
בעולמות הקולנוע והטלוויזיה זה לא ככה. גם לתפקיד הקטן יחסית ב”המפקדת” עשיתי אודישן. זה מקצוע לא פיירי. גם אם את שחקנית כבר 30 שנה, זה לא מבטיח לך חיי נצח. את חייבת להיות עם יד על הדופק, להיות רלוונטית, שיראו אותך בטלוויזיה. לא נהיים מפורסמים ממשחק בתיאטרון. אבל אם היו שנים שעבדתי בזה, דחפתי מאוד להיות בטלוויזיה, היום אני הרבה יותר נינוחה במקום שלי.
לוהקתי לתפקיד בתקופת הקורונה, שחיסלה את המקצוע שלנו. מ-150 אחוז ירדתי לאפס. לא אחוז אחד-שניים, אפס עשייה. הטלפון מעטרה פריש, הבמאית, הגיע כשרבצתי באיזו פינה בבית. היא חשבה עליי לתפקיד המב"סית (מפקדת בסיס) בבט"ר (בסיס טירונים). במקור, זה היה תפקיד מאוד-מאוד קטן, אבל טוב. אני אף פעם לא סופרת שורות. איך אומרים: אין תפקידים קטנים, יש שחקניות שמנות. גם למדתי מניסיוני שאת אף פעם לא יכולה לדעת לאן התפקיד ייקח אותך.
ההימור הצליח בגדול. הסדרה כתובה ברמה גאונית ומבוימת בצורה כל כך רגישה ומצחיקה, ומשוחקת נפלא על ידי כל הקאסט. אני כל כך נהנית שם, מרגישה שאני מגיעה למגרש משחקים. גם מזה שהאחריות לא עליי, כי אני לא בתפקיד ראשי, גם האווירה על הסט כל כך טובה ונעימה. ככה זה כשעובדים עם נשים.
הדמות שלי, של המב"סית, לא מאוד מתפקדת. כל הזמן כואב לה הראש והיא מרססת אוטריוין בנחיריים. אין לה כוח להיות שם. היא נמצאת בתפקיד סמכותי, אבל לא כל כך מוצלחת בלהיות בעלת הסמכות. זה מתחבר אליי נהדר. עם הבת שלי אמליה, למשל, אני הכי רוצה להיות סמכותית ובסוף אני פח אשפה. אני לא באמת מצליחה להפגין מולה חוזק. היא שוברת אותי.
"המפקדת" זה לא מיקרוקוסמוס של הצבא. זו סדרה ספציפית על רישול ספציפי ביחידה ספציפית. אי-אפשר להקיש ממה שקורה שם על 7 באוקטובר. זה לא בר-השוואה. אני גם לא רוצה להאשים את הצבא במחדל. הצבא עושה עבודה מדהימה והוא פרה קדושה שלא נוגעים בה. האשמה על דרגים הרבה יותר גבוהים.
כמו כולם, נכנסתי להלם קרב. לא יכולתי לקום מהספה, נצמדתי לחדשות ולא הפסקתי לבכות. ואז ראיתי בתוכנית בוקר חקלאי שביקש עזרה. אמרתי לעצמי: “אני אוהבת אדמה, אני אעזור לו”. תוך שבוע הקמנו שוק חקלאי מתוצרת העוטף. התחלתי להגיע לדרום עם עמותת "צוות לעניין”. פגשתי פעם חקלאי חמוד מחוות נאקות שסיפר לי שהוא צריך באלות של חציר. אמרתי לו "אין בעיה". הלכתי לבדוק מה זה באלות והבאתי לו, אני אפילו לא יודעת מאיפה. אירגנתי גם חתונות, הבאתי את רמי קלינשטיין לשיר באחת מהן.
העשייה שולפת אותך מעצמך, מהדאון. זה הציל אותי. גם בקבוצות תמיכה מלמדים אותך שכשקשה לך, את מתקשרת לארבעה אנשים לשאול מה שלומם.
הייתי בשטחי כינוס, לתת אוכל וחיבוק לחיילים לפני שהם נכנסים פנימה. את רואה ושומעת את המלחמה. לידי היו מחבלים כפותים. אבל את מתרכזת בחיילים שזקוקים לחום ואהבה ומבסוטים שצוחקים איתם. לא מזמן פגשתי ליד הבית צעיר שעצר אותי ואמר לי “את לא מאמינה איפה נפגשנו בפעם האחרונה. הגעת אלינו עם צופית גרנט, לפני שנכנסנו לעזה, אני לא אשכח את זה בחיים”.
הייתי גם במתחם מסיבת נובה ברעים, אחרי שפינו את הגופות. על הרצפה היו עדיין בגדים וחטיפים. מול מתחם נובה העמותה פתחה מתחם אוכל לחיילים. אני מסתכלת ימינה לרעים ורואה תופת ומוות, מסתכלת שמאלה, חיילים במורל גבוה, אוכלים המבורגר ומסתפרים. הנפש מטולטלת ברמה מטורפת.
לא להגיע לשם, מבחינתי, זה כמו לא לבקר באושוויץ. הם עברו שואה, אין מילה אחרת. את נכנסת לקיבוץ ניר עוז ורואה שהמחבלים לא פסחו על אף בית. כשהגעתי לבתי מלון של מפונים, ילדים בני 12 סיפרו לי שאין להם זמן להיות עצובים כי הם הולכים לעוד לוויה.
אני לא נותנת לאמליה לראות חדשות, אבל היא יודעת הכל. היא מתעוררת מסיוטים ואומרת לי “אמא, מחבלים יבואו גם לקחת אותי מהבית?” מה אני יכולה להגיד לה? אני מחבקת אותה ואומרת לה שיהיה בסדר.
כבר 14 שנה אני בזוגיות עם ערן פפר (52), יזם הייטק, גרוש ואבא לשלושה: בן בצבא ובת שתכף מתגייסת, מהנישואים שהסתיימו; ואמליה. לא התחתנו, לא ראיתי בזה צורך. המקום היחיד שבו הוספתי את שם המשפחה “פפר” הוא באינסטגרם, וזה רק בגלל שהיה תפוס עם מיה דגן השנייה (אושיית הרשת).
ישבתי בבר כשראיתי אותו מדבר עם אורי פפר. הוא מאוד מצא חן בעיניי. קראתי לאורי ושאלתי מי זה. הוא ענה שזה אחיו, אז ביקשתי שיגיד לו לבוא רגע. אני לא מחכה שיתחילו איתי. אני לא מהטיפוסים האלה שדברים הולכים להם בקלות. לא יכולה לשבת רגל על רגל ולהמתין. צריכה לעבוד, ללכת ולהשיג. בקיצור, התחלתי איתו.
אנחנו גרים בנווה צדק בתל-אביב וחיים באהבה גדולה מאוד, כיף לנו ביחד. ערן גם מצחיק אותי מאוד.
כל אחד מאיתנו מגיע מעולם אחר. הוא אדם ריאלי ופרקטי ואני עובדת יותר מהרגש. אנחנו מאוד מעניינים האחד את השני, ואני מאוד סומכת עליו ומתייעצת איתו בכל.
גם בזוגיות אני מאמינה ב”חיֵה ותן לחיות”. אני לא חיה לפי מוסכמות של ככה זה צריך להיות וצריך להיראות. אין אצלנו קנאה או כבלים, אין משפטים כמו “בשמונה תהיה בבית”, אני לא יושבת לו על הווריד. אבל שלא תהיה טעות, הזוגיות לא פתוחה ואנחנו לא פוליאמורים. אנחנו פשוט מאוד סומכים האחד על השני.
לא היה מובן לי וידוע מראש שאני רוצה ילדים. עם הזמן זה הגיע. אמרנו, נעשה ילד אחד ונראה מה יהיה. יצאה אחת ממש טובה ולא היה לנו צורך בעוד. אני שמחה על ההחלטה. קראתי לה אמליה, באל”ף, כי אהבתי את המצלול, אבל לא את העי”ן. לא רציתי שתעמול.
היא בת 11 עכשיו ומתחילה את גיל ההתבגרות כשאני במקביל בגיל המעבר, גיל הבלות. שתינו מסתובבות עצבניות בבית, עם גלי חום, התפרצויות זעם וטריקות דלתות. זה מעגל החיים, אנחנו מבינות האחת את השנייה.
כיף שיש לי בת והפתיחות איתה מאוד חשובה לי. לא רוצה שהיא תסתיר ממני כלום. אמרתי לה “לא משנה מה תעברי, אני עברתי את זה גם. אין מה שיפתיע אותי”. אנחנו מדברות על דימוי עצמי, על חרמות, כל הכיף של גיל ההתבגרות. אני אומרת לה שהיא נפלאה כמו שהיא.
אין לאמליה טיקטוק ואינסטגרם. יש ברשתות הרבה חרא ואנשים רעים וחולים, וחייבים לפקח ולהיות עם יד על הדופק כל הזמן. היא יודעת שאני לא מסכימה ויודעת מה השיקולים. כשאני אומרת לה “לא”, אני דואגת להסביר למה.
גם אמליה חתומה אצל הסוכן שלי, ניב עשת. אני לא מההורים השחקנים שחושבים שלהיות שחקן זה אוי ואבוי. בעיניי, זה מקצוע נפלא. אני גם קשובה אליה, בחיים לא אדחוף אותה לעשות משהו. היא ילדה חכמה ויודעת בדיוק מה היא רוצה. שואלים אותי אם אני לא מפחדת שהיא תתפרסם, אבל יש לה הורים שמאוד אוהבים אותה ונמצאים שם בשבילה. הכל נעשה בהשגחה ובאחריות. פה זה גם לא חו"ל, שם רמת ההצלחה, הכסף וההתמודדות של הילדים הכוכבים היא לא נורמלית, ואז הם מסיימים מסוממים, גמורים.
הבן של ערן, בן הזוג שלי, הוא חייל בתותחנים שנפצע בעזה. זה לא פשוט. זה לחיות עם בן אדם שלא ישן בלילה. לא הוא ולא גרושתו. פעם ישבנו בבית כשבתשע בערב היה פתאום צלצול בדלת. שנינו קפאנו. ואז עוד צלצול. הלב הפסיק לפעום. ערן כבר היה על הרצפה.
קמתי לפתוח ומתברר שזה שליח מטומטם שהביא לנו משהו. לא ידעתי אם לרצוח אותו או לחבק אותו. להורים לחיילים, לנשות המילואימניקים, כבר אין מספיק קלונקסים בבתי המרקחת. זה מצב לא נורמלי.
אבל הדור הזה רוצה להיות קרבי, גם כשהממשלה משתינה עליהם בקשת והחרדים לא מתגייסים. הם לא נכנעים לרעשי הרקע האלה. דיברתי עם בן של חבר, קרבי, ושאלתי אותו: “לא מפריע לך מה שקורה במדינה הזו?" הוא אמר לי: "אני רוצה שהאזרחים במדינה יוכלו לישון בשקט. זו החובה המוסרית שלי".
שתיתי מגיל 12. לא שתיתי לבד, בסתר, עם עצמי. במסיבות כיתתיות ילדים מעשנים, שותים. הסיבה שאני מדברת על זה היא כי כשהייתי בתוך ההתמכרות, אמרתי לעצמי שלא אצא מזה בחיים. אני רוצה שאנשים יידעו שזה אפשרי, שיש נקודת אור, שיש מי שעובר מה שאתם עוברים, שאתם לא לבד.
היה לי חוק בל יעבור: בימים של עבודה או כשאני על הבמה, לא שתיתי. אבל בימים חופשיים ראיתי שגם כשאני אומרת לעצמי שהיום לא אשתה ‑ אני שותה. הבנתי שיש לי בעיה, שאני לא שולטת בזה יותר. זה לא ששתתי דם בתעלה, אבל האלכוהול ניהל אותי. מגיע הרגע שאתה מחליט אם לבחור בחיים או במוות. אין סוף טוב לדבר הזה. לא מכירה מכור אחד שחי באושר ובעושר.
לא תמיד אנשים מסביב רואים. הייתי מז'אנר המכורים המתפקדים. תיחזקתי בית וקריירה, ומתחת הכל היה רקוב. הצעד הראשון של הריפוי הוא להבין שאתה בשפל המדרגה והיד היחידה שיכולה לשלוף אותך משם, היא שלך. זה גם מה שאומרים בתוכנית 12 הצעדים: קודם כל, תודה שזה מנהל אותך ולא אתה מנהל את חייך.
נכנסתי לאינטרנט ומצאתי קבוצת תמיכה. אלו קבוצות שנפגשות כל יום, בכל אזור בארץ. לא היה לי אכפת שיזהו אותי. מה זה משנה מי אני? כולם הרי נמצאים במצבי. אין שיפוט ואין ביקורת. כולם באותו החרא ומה שקורה בחדר נשאר בחדר. אני עדיין הולכת לקבוצת תמיכה, זה חלק מהחיים שלי. התדירות משתנה לפי מידת הצורך. מדהים שתמיד יש לאן לחזור.
לא יודעת למה התמכרתי. זאת מחלה של הנפש, אבל לא התעסקתי באיך או למה זה קרה דווקא לי. זה קרה ואני צריכה להתמודד. גם הסביבה לא שאלה שאלות קשות. הם מאוד תמכו בי.
האם המלחמה היא טריגר? כשאת אלכוהוליסטית, זה לא משנה באיזו תקופה את נמצאת. זה לא באמת קשור לקורונה או למלחמה. זה לא ששתיתי כדי להחליף מצב תודעה או רק כשהייתי עצובה.
אני נקייה כבר ארבע וחצי שנים ומתמודדת עם מה שבא לפתחי. כשאני רוצה מיסוך יש לי את העציצים שלי שמרגיעים אותי מאוד.
אני בת 48, אבל כבר הודעתי לכולם שאני לא מתכוונת לחגוג את גיל 50. מי ישמע, המלכה אליזבת חוגגת. כמו שאני לא אוהבת חתונות, זה מלחיץ אותי, אני גם לא אוהבת הפתעות ולא יאכטות. המקסימום מבחינתי יהיה להגיד לי מזל טוב. כאדם עם הפרעות קשב וריכוז, בסיטואציות עם הרבה אנשים ומוזיקה אני הולכת לאיבוד, ישר רוצה ללכת הביתה. צוחקים עליי שאני רק מגיעה לאירוע וכבר חותכת. אני גם לא נעלבת שלא מזמינים אותי, להפך, אני מברכת על כל אירוע שלא הוזמנתי אליו. מפה אני קוראת, בבקשה אל תזמינו אותי לאירועים. זה חוסך לי את התירוצים ללמה לא באתי.
לפני חודש עשיתי קעקוע חדש בזרוע, בכתב היד שלי, "זה מה יש". ראיתי ראיון של תיקי דיין שמדברת על הזדקנות ואומרת: "זה מה יש". המשפט הזה הלך איתי. בעיניי, זה לא מגיע ממקום של להתפשר על החיים, אלא מאהבה עצמית, מקבלה עצמית. יש אנשים שיילחמו בהזדקנות ויעשו הכל לחזור אחורה. אני לומדת להסתכל למציאות בעיניים. לקבל את עצמנו ולא לרצות להיות מישהו אחר, זו עבודה לכל החיים. המטרה היא להבין שזה מה יש. הקמט, השומן, די, אני אוהבת אותי עם כל הפגמים שלי, גם עם הרע וגם עם הטוב. די להילחם כל הזמן.
בדיוק ביטלתי את התור למילויים (בפנים). אין לי כוח לצאת מהבית, אין לי כוח לתחזוקה שוטפת. מאז 7 באוקטובר, כל ההתעסקות בעצמי נראית לי מטופשת. הכל קיבל משמעות אחרת.
לא יצא לי להיות בהרבה הפגנות, גם בגלל שיש לי הצגות במוצ”ש. השבוע הלכתי להפגנה הגדולה בראשון בערב. כולנו הבנו שאלה שאמורים לשמור ולהגן עלינו עסוקים בלשמור ולהגן על הכיסא שלהם, אז אנחנו חייבים להציל את עצמנו.
אני גם מבקרת משפחות חטופים ומשתדלת להצחיק אותם. אמרתי להם “אני אישה בגיל המעבר, אני סובלת מההורמונים ועצבנית מאוד. אני קרובה לקחת את האוטו ולהיכנס לעזה להוציא אותם”. ניגשה אליי אמא של חטופה ואמרה לי תודה, שהיא לא צחקה כל כך הרבה זמן. כשאני יוצאת מהמפגשים האלה, אני מתפרקת באוטו, בוכה מאוד-מאוד, ואז אוספת את עצמי חזרה.
באינסטגרם שלי אני כותבת ביקורת על הממשלה שלא מתפקדת, על זה שהחטופים עדיין במנהרות או שחוזרים כגופות, שהחיילים נהרגים, שהדרום שרוף והצפון בוער. המצב חרא ואני חושבת שזה פשע לא להגיד את דעתך, בטח אם אתה משפיע.
אומרים לי “איזו אמיצה את”. זה לא שאני אמיצה, אני מפחדת עלינו כעם יותר משאני מפחדת להביע את דעתי ושאחטוף מטוקבקיסטים. יש לי אחריות. אגב, כבר מזמן אני לא קוראת תגובות. אני גם חושבת שלא רק אמנים צריכים לדבר, גם עובדי בנק ואינסטלטורים חייבים להשמיע קול. חייבים להוציא את החטופים משם.
7 באוקטובר לא נגמר. החטופים בשבי, יש מלחמה. אנחנו עוד באירוע. אל תדאגו, אנחנו זוכרים הכל. כל יום מאז הוא יום אבל לאומי. כשאני קוראת שמירי רגב מונתה להיות אחראית על הטקס, שהולך לעלות הרבה מאוד כסף כשאנשים בקושי נושמים פה, אין יותר מנותק מזה ואין טמטום גדול מזה. גם מה יגידו בטקס הזה? אוי, איך זה קרה לנו? ומה ישירו? “ממעמקים קראתי אלייך, בואי אליי”? באמת?
קחו את המשאבים ותנו אותם למפונים שלא גרים בבית כמעט שנה, למשפחות שכולות. קודם צריך לשקם את המדינה, לפני שעושים טקס על ההריסות שלה.
כבר השלמתי עם זה שאני לא בן אדם רגיל, שיש לי אג'נדות מסוימות שלא מקובלות על כולם ודרך מסוימת להסתכל על נושאים כמו חברות ואהבה, וזה בסדר, אני חיה עם זה בשלום. אני לא חיה בשלום עם זה שאני משמינה, זה מעצבן אותי. לא מצליחה לשלוט בזה, נכנעת לחולשות שלי.
אין לי הרבה חברים, אני לא בן אדם שיודע לתחזק טלפונים וקפה. אוהבת מאוד להיות לבד. נהנית מהזמן הזה. זה שקט שאני זקוקה לו מאוד. החברים שנשארו לי, מקבלים אותי כמו שאני. הם יודעים שאני לא מאמינה שצריך כל הזמן להיות בקשר אינטנסיבי ושכשאני אוהבת אותך, את חיה בלב שלי תמיד. ועדיין במאני-טיים אהיה שם בשבילם, נו-מטר-וואט, בזמן אמת, כשצריך עזרה, צריך תמיכה או דיבור. אני רק לא טובה בפצ'קריי.
אף פעם לא הייתי חלק מחבורה, לא מבינה את הקונספט של חבורות ולא מאמינה בחבורות. יעל גולדמן, רותם סלע וגל גדות הן חברות שלי. מפה ועד השיוך שאנשים עושים: טוב, הן מסתובבות ביחד, אז בואו נעשה אותן חבורה, יש הבדל. זה גם לא משהו שאני מצליחה לתחזק. אפילו קבוצות הוואטסאפ אצלי על השתק, ואני גם יכולה לצאת מהן בלי להתבייש.
אני לא באה הרבה למפגשים הקבוצתיים שלהן. יש לי בית כיפי, מהמם, ואני אוהבת להישאר בו. תחזוק חברות זה משהו שמעייף אותי וגוזל ממני המון אנרגיות. אני גם לא נוסעת כמעט לחופשות איתן. כל הטיסות האלה, להיות שעות בשדה תעופה, זה סיוט שלא ברא השטן. אני גם לא בן אדם שאורז טוב. אני פותחת את המזוודה במלון ואין שם שום דבר שאני צריכה. כרגע אין לי שום רצון לשלם 2,000 דולר לחברות תעופה ישראליות שמנצלות את המצב.
אני מתה על התוכנית הזו. צפייה בה זה זמן איכות שלי עם אמליה. יש קטעים שלמים שהיא יודעת בעל פה. זה היה החלום שלי להשתתף בה, אני גם מבשלת טוב, אבל הם לא לוקחים אנשים מפורסמים. המון זמן נדנדתי להפקה. לקח שבע עונות עד שהם הבינו שעדיף להגיד לי כן. היה כיף להיות חלק מהטרלול הזה. אני מצטערת שאני לא יכולה להשתתף בעוד עונה.
ג’ואן ריברס אמרה פעם משפט נהדר “אל תפחדי לצחוק על עצמך, כי את עלולה לפספס את הבדיחה של המאה”. בהתאם להמלצה, אני לא לוקחת את עצמי ברצינות. את לא יכולה להיות בתוכנית כזו אם אין לך הומור עצמי.
פגשתי שם אנשים שהייתי פוגשת אולי בקורס נהיגה מונעת. הכל הצחיק אותי. זה שלא זיהו אותי, זה שהיה מי שאמר לי ‘תסתמי’. זה פיפי בתחתונים. אני יודעת שאני קולנית ודברנית. זה חלק מהדיל. בחמישה ימים עברנו קשרים של 50 שנה. היו התאהבויות, היו ריבים, היו פרידות, היו שולמים. אני חושבת שראו אותי שם בלי מסכות. בדיוק כמו שאני.
התחלתי לשחות בקאנטרי עם כל הזקנים. בשש בבוקר אני כבר שם, עם כובע ים, משקפת וסנפירים. פראן ליבוביץ אומרת שהיא לא מבינה אנשים שלוקחים על עצמם אתגרים, החיים מאתגרים מספיק. זה גם מה שאני חשבתי על ספורט, אבל חלק מגיל המעבר זה גם לקום בארבע וחצי. חמש, אם אני עוקצת. אני שותה קפה, עושה כביסות והשעה רק שמונה, שמונה וחצי. אז החלטתי להתחיל לשחות. זה מרגיע אותי מאוד.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
