מדינה במועקה. אומה מוכת יגון. בעת כתיבת שורות אלה יש עוד הלוויות ומחאות, ויש מי שמנסה לצייר שני צדדים: אלה שרוצים חטופים בבית, ואלה שרוצים בהכרעת חמאס. אני כופר בכך. אני מאמין לגלנט ולרמטכ"ל שזה לא סותר. אני גם מכבד את מי שסוברים אחרת, ואינני חושב שיש מקום לאמירות חריפות מדי, כמו אלה הגורסות כי נתניהו רוצח את החטופים. אלה אמירות שמרחיקות שותפות בכאב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
מצד שני, אני זוכר היטב את חבריי בימין אומרים לי שיש עלייה בטרור בזמן ממשלת השינוי כי הטרור מריח חולשה. כי שמאל. כי עבאס. אני זוכר שפיקפקתי בכך, אבל האמנתי להם שזו תחושתם. מה שאני לא מצליח להבין בשום אופן זה איך הם משלימים כעת עם המציאות הנוראה, הפיגועים, ההלוויות, המפונים ואובדן הביטחון האישי.
לא אשכח כיצד בזמן ממשלת השינוי גפני אמר שלממשלה אין סייעתא דשמיא. אני זוכר זאת היטב, כי זו שפה שמדברת אליי, שפת ילדותי. אני זוכר שדאגתי. שמא הוא צודק?
ואני תוהה, גפני: לממשלה הזו, אחרי ששישה חטופים נורו בראש ובעורף אחרי שנה שהוחזקו במנהרות, ויום לאחר מכן נרצחו שלושה שוטרים ונפצע קשה אדם שכטב"ם פגע בו בצפון - יש סייעתא דשמיא?
גפני, תתעורר. דירוג האשראי יורד, חבל ארץ שלם מפונה, מכוניות תופת, ותחושה שאין בית שאין בו מת. עד מתי, אלוהים. עד מתי?
1 צפייה בגלריה
כרמל גת ז"ל. "חנוך", אמר לי המילואימניק מעזה, "תבקש בשמנו סליחה"
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
אחד הדברים שנתניהו מדבר עליהם הכי הרבה בחייו הציבוריים זה לקח השואה. מאז שנכנס לפוליטיקה הוא מזכיר זאת. את הצורך לזכור מה עשו לנו ומה עברנו, כדי שזה לא יקרה שוב. ואחד הדברים שמזעזעים אותי יותר מכל מאז פורסם דבר מותם של החטופים, זה האופן שבו כל כך הרבה יהודים הוצאו להורג בשנה הזו. חסרי אונים, מובסים, אבודים, בדם קר. אני חושב על האחים שלנו במנהרה אחרי חודשים בחלל הסגור, ועל המחבלים עוברים אחד-אחד ויורים בהם. הם צועקים? הם מתחננים? יש להם עוד כוחות בכלל?
אנחנו אומה מוכת כאב וחסרת ביטחון אישי.
והנה, עוד שבוע של צער עבר עלינו.
היו הרבה לוויית וגם אזכרות בימים הללו. 11 חודשים ממות ילדיהם, הורים רבים עלו לקברם כנהוג. ואני מקבל הודעות רבות ממשפחות שכולות שמבקשות כי אסייע בהנצחת בנם או בתם שנפלו בקרב או נרצחו בנובה. כותבים לי אחים שכולים וחברים שכולים ואלמנות צעירות. כולם רוצים דבר נוגע ללב כל כך, שהציבור יידע מה איבדנו, שאנשים יכירו קצת את מי שהיה ואיננו. יש כאלה שנהרגו כבר בבוקר 7 באוקטובר, ואפילו לאזכור בחדשות לא זכו אז. והמשפחות מכניסות ספרי תורה, מקימות גנים לזכרם, עושות כל מה שהן יכולות, כל מה שלאל ידן. אז אני פונה אליכם כעת, קהל קוראי מדור זה, בבקשה: תעזרו למשפחות. אל תתעלמו מקריאתן. אל תשיבו פניהן ריקם. אם אתם רואים עמוד זיכרון באינסטגרם שהוקם לזכר חייל, תעקבו אחריו, דעו שלמשפחתו זה חשוב ומספק מעט נחמה. אם ידכם משגת ואתם רואים שמקימים ספסל או גלעד לזכר לוחם, פתחו את ליבכם. זה המעט שביכולתנו לעשות בארץ מוכת הצער הזו.
חייב כל אדם לראות עצמו כאילו בנו או בתו יושבים כעת במנהרות עזה, מוחזקים על ידי נוח'בות בתת-תנאים. הבעיה היא שאני מדמיין את זה, ובתוך כמה שניות מבין שהייתי פשוט משתגע. מאבד את שפיותי. ומתוך הבנה זו, ליבי יוצא אל משפחות החטופים. ובגלל שמסביב יש כל כך הרבה רעש, אני מתפלל עבורן בקול דממה דקה.
התקשרתי לשמוליק לעזה. הוא נלחם במסדרון נצרים. לפעמים הוא זמין במספר של הרס"פ. מה למסור לבני משפחתה של כרמל גת ז"ל, שאלתי. הוא הכיר אותה, ובעצם למה לא לומר איך, זה חמוד כל כך: הם שיחקו פוקר ביחד. תבקש בשמנו, הוא אמר לי, סליחה. סליחה על כך שהייתה לה השנה הקשה ביותר שיכולה להיות לאדם, עם הסיום המחריד ביותר האפשרי. ותאמר להם שלעולם לא נשכח את חיוכה.
בעת הזו, חייב כל אדם לראות עצמו כאילו בנו או בתו יושבים כעת במנהרות עזה, מוחזקים על ידי נוח'בות בתת–תנאים
ביום שישי שעבר הייתי במשחק אימון של הפועל ירושלים. אני אוהב כדורסל ישראלי. זה חלק מחיי. אני מחכה כבר שתתחיל העונה, נפשי זקוקה לאסקפיזם הזה. וכשהגעתי למלחה, האולם שבו צפיתי בהפועל עוד כשלמדתי בישיבה בירושלים, לפני יותר מ-30 שנה, ראיתי את תמונתו של הירש ביציע, אוהד הקבוצה שאז עוד היה חטוף בעזה. חשבתי על הבחור המתוק הזה, שאהב כל כך לבוא למשחקים ויושב כעת פצוע וקטוע יד במנהרות עזה, במקום להיות איתנו. וקיוויתי שאולי איכשהו, בדרך נס, נודע לו שאוהדים רבים כל כך לובשים חולצות עם תמונתו בכל משחק, ומחכים לו בכל שבוע שיבוא. חשבתי גם על כך שמעבר לאסון עצמו, כבר 11 חודשים שאף אחד מאיתנו בארץ הזו לא נהנה, כי בסוף כל נשימה עמוקה שאתה מנסה לקחת, ממש בקצה שלה, יש כאב חודר על אחינו שלא שבו ועל הלוחמים שנופלים בקרבות.
כמה ימים לאחר מכן כבר עמדתי בצד הכביש עם המוני הישראלים שבאו לחלוק להירש ז"ל כבוד אחרון. היה ילד ואיננו. והלב שותת דם.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
