בחודש מרץ האחרון, הבינו גלית חוגי ונועה ארנברג שהן כבר לא בקנזס. כלומר, שהן בהודו. צמד היוצרות המוכשרות, שאת צילומי העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי" העתיקו למזרח הרחוק, קיבלו על עצמן את מנהגי המקום. "בתחילת היום הבמאי שובר קוקוס ואז מצלמים את גנש, אל הפיל, כדי שיהיה מזל, שלא יהיו מכשולים", אומרת ארנברג. "תביני, להודים יש תעשיית קולנוע מטורפת. כשאת מצלמת שם, את צריכה שיהיו לך אנשי צוות משם, לפי החוקים שלהם".
חוגי: "גנש הוא ילד עם ראש פיל שאחראי על כל מיני דברים כמו הסרת מכשולים. ואני לא אגיד לך שאני מאמינה בזה - אני לא מאמינה בזה - אבל ביום שלא עשו את זה התבטלו הצילומים, כי אי-אפשר היה להכניס את הסירה לים והיה צריך לצלם בסירה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אז שמים פסל מול המצלמה?
ארנברג: "גם אנחנו בהתחלה שאלנו 'רגע, אתם תביאו פסל?' והוא ענה, 'לא, אני שם את זה בטלפון'".
אמונה עם קדמה.
"בדיוק, ורצים על זה 15 שניות, שיהיה בתחילת הצילום של היום, כדי שלא יקרו בעיות".
ובהתחלה התנשאתן על זה?
חוגי: "אלף פעם".
ארנברג: "למרות שאליי, עולם המנחוס מאוד מדבר. אני אף פעם לא אומרת 'וואי, זה יהיה מדהים''.
חוגי: "אבל זה סתם מתוך אשכנזיות".
טוב, זה לא שאין לנו את הדברים הפגניים שלנו.
חוגי: "בוודאי שיש, ובטח שהזמן האחרון הוכיח מעל לכל ספק שההיגיון לבד לא עובד".
אז בפרויקט הבא שלכן תשברו את אל הפיל?
ארנברג: "לא, אלה מנהגי המקום. אני לא עכשיו אבוא ואנכס".
והקוקוס כאן יקר.
"נכון, זה לא כמו שם, שזה רופי".
לא קשה לזקק את הקסם החוגי-ארנברגי. שתי נשים שיודעות להעביר בכתיבתן את המסע, הכללי וגם הספציפי, של האישה המודרנית, ובפרט זו הישראלית. לצקת את התובנות לתוך דמויות בלתי מושלמות בעליל, ולאפשר לצופות לפגוש את עצמן - מפגש שהוא כמו חיבוק, במיוחד בהתחשב בעובדה שעד לא מזמן דמויות נשיות נכתבו בעיקר על ידי גברים. השתיים נפגשו בבית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל, והסדרה "האחיות המוצלחות שלי" הייתה התוצאה. אחריה הגיעה גם הסדרה "מי שמע על חווה ונאווה", שקיפלה בתוכה את המורכבות של התבגרות נשית, החמצות עבר וחוויות רעילות מהצבא. כעת, כאמור, עולה "האחיות המוצלחות שלי 4: הודו" ב-yes וב-STING+ והן הראשונות להודות שהטיימינג לא משהו.
"האם זה זמן לעלות עם סדרה? לא", שואלת ועונה חוגי, "אני לא יודעת למה יש זמן עכשיו. זה בלי ספק שלב חדש ביחסים בין אדם למדינה שלו, אף פעם לא הרגשתי קשורה ככה לדבר שקורה פה. יש שבר גדול, חינכתם אותי לאתוס שאומר שהכל פה אישי. זה האתוס של צה"ל - לא משאירים פצועים בשטח. יש ערוץ שמות הנופלים ביום הזיכרון, את בשתי שיחות טלפון מגיעה לדבר עם הנשיא, וזו הסיבה שאנחנו שולחות את הילדים שלנו לצבא והולכות בעצמנו, כדי לסדר את ההיגיון הזה, שככה זה במדינה הזאת. וזה מה שאתם לימדתם אותנו, ששמות יותר חשובים ממספרים. אפילו אם זה לא הגיוני בעיני אנשים שעכשיו רוצים להסביר על ציר פילדלפי. עכשיו אתם שוברים לי את האתוס הזה רטרואקטיבית ואני לא מסכימה לזה".
ארנברג: "המוות של ששת החטופים וההחזרה של שש גופות שבוע קודם זה אסון, זו חרפה, זה מעציב ושובר לב, שבכלל קשה לי אפילו פיזית לדבר על זה, לנסח מילים. מתחשק לי לצרוח שהיה צריך להחזיר אותם, את כולם, בעסקה ב-8 באוקטובר 2023. משהו באי-ההחזרה שלהם שובר דבר מאוד עמוק בתוכנו. זו הבנה שהדברים שגדלנו עליהם לא נכונים. אני מרגישה שגם הבנתי פה משהו חשוב, אולי באיחור - שערכים או עקרונות לא קורים מעצמם וזה לא מובן מאליו שהם יכובדו וימומשו. החובה של הציבור היא לנסח לעצמו כל הזמן את מה שחשוב לו, ולצאת באופן פעיל להשיג אותו. חובתו להילחם בערלות הלב הזאת של השלטון, ומבחינתי זו המלחמה, זה המילואים שלי. זה השירות הלאומי שלי".
היה חשש שבתקופה כזו לצלול לתוך חוויית הישראלים בהודו זה משהו שאנשים פחות יתחברו אליו?
חוגי: "ברור, זה לא רק אנשים, זה גם אנחנו. 'במה אתן מתעסקות עכשיו?'"
ארנברג: "הפרקים האלה נכתבו עוד לפני 7 באוקטובר, וכשב-yes אמרו לנו, 'בואו נחזור לזה', היה לנו פחד. לי הייתה התנגדות. זה נראה לי מופרך לצלול לתוך זה עכשיו. מופרך שזה יעניין מישהו. אבל בסוף הבנתי שאני יכולה להסתכל על זה בתור מתנה. אני מסתכלת על העונה הזאת כמו מין בונבוניירה. אני מבינה שזה לא קשור למה שקורה בשנה האחרונה. זה כמו איזה ד"ש מחיים אחרים. אנחנו יודעות שלסדרה הזאת יש המון צופים שמאוד אוהבים אותה, וזה בשבילם".
זה מה שגרם לכן להסכים לעשות את זה?
חוגי: "תראי, אחת ההתלבטויות המשניות שאנחנו מתמודדים איתן זה מתי אני אישי ומתי אני לאומי. המתח בין היחיד, הפרט, ובין הקבוצה בשיאו. כמה מותר לי להיות אישי בזמן הזה? אנחנו חזרנו לשדר ברדיו ב-9 באוקטובר (תוכנית ברדיו תל-אביב שחוגי מגישה עם גורי אלפי, ר"א) כי היה צריך לתפוס בהתחלה משהו כדי להיאחז בו. ללאה גולדברג יש את המאמר הקצר הכי יפה בעולם כולו, קוראים לו 'על אותו הנושא עצמו', ושם היא מסבירה למה חובתם של האנשים הכותבים היא לכתוב על החיים בזמן השואה. היא כותבת שאם יש לך את היכולת להבין מה הכוח של החיים, אתה חייב להראות את זה כל הזמן. ואני החלטתי שסינוואר יכול לבוא לקחת, או לנסות לקחת, מה שהוא רוצה, אבל את ההומניות שלי הוא לא ייקח, לא הוא ולא הנייה ולא כל הנוח'בות ביחד. זאת המחויבות שלי לנופלים. ובמובן הזה, העיסוק בעצמי הוא לא משהו אנטי-ישראלי, אלא מתוך המחויבות למקום הזה.
"בפרק האחרון של העונה הזו, יש אלמנט של צב ים", ממשיכה חוגי, "ואחרי 7 באוקטובר, נועה ראתה סרטון באינסטגרם מתוך עמוד הנצחה לליבי כהן מגורי ז"ל, שנרצחה בנובה".
ארנברג: "אמא שלה פתחה עמוד אינסטגרם להנצחתה, והוא עמוד נורא מיוחד. היא מעלה שם תמונות וסרטונים מהחיים של הבת שלה באופן חי. יש שם סרטון שלה מהטיול-אחרי-צבא למקסיקו, שהיא הולכת בשלוש בלילה על החוף ומוצאת צב ים קטן, והיא עושה סרטון על איך היא תחזיר אותו לים".
חוגי: "עונה ארבע מסתיימת במשהו מאוד דומה".
ארנברג: "ראינו את זה אחרי שהעונה צולמה".
חוגי: "ואז אמרנו שנקדיש לה את הפרק הזה. זה אחד המקומות שהייתה התלבטות לגביהם, למשל. זה בסדר להקדיש פרק? זה מכבד? בסוף כתבנו לאמא שלה והיא הסכימה".
במידה רבה, הדמות הראשית בעונה הזו, אחרי שירות צבאי ובעשור של חיפוש משמעות, מייצגת שכבת גיל שנטבחה.
חוגי: "שכבת גיל וסטייט אוף מיינד שנטבח. וכמה מותר או אסור לשמוח ולעשות מסיבות, ומה זה המסיבות האלה ומי האנשים שהולכים למסיבות האלה? וזה עצוב מאוד".
אז הסדרה היא סוג של אסקפיזם, אבל בסוף היא נחתמת עם הקדשה שמחזירה למציאות. עד כמה המציאות כאן פוסט 7 באוקטובר תשנה את היצירות העתידיות שלכן? "האחיות המוצלחות" ו"חווה ונאווה" היו יכולות להיכתב בעת הזו?
חוגי: "במובן מסוים שום דבר לא יכול להיווצר שוב. היצירה המשותפת שלנו קשורה לשיח בינינו, שגם הוא משתנה. האם יש משהו אחרי 7 באוקטובר שנשאר אותו דבר? לא. אנחנו לא נשארנו אותו דבר, העולם לא נשאר אותו דבר. גם הקהל לא נשאר אותו דבר. מה זה יעשה בטלוויזיה? אחרי מלחמות זו שעתן של הקומדיות הרומנטיות, מדע בדיוני פורח".
ארנברג: "אני מניחה שיהיה הרבה דוקו בהתחלה. אני חושבת שזה יכול לקחת זמן עד שזה יחלחל גם ליצירה עלילתית, וזה לא נורא. בעונה השנייה של 'האחיות' הייתה מלחמה. איזו מלחמה כללית, שהייתה סיכום של המלחמות שחווינו בחיינו, כמו שאנחנו חווינו אותן. שמתי לב לזה שאף אחד לא שאל אותי ב'האחיות המוצלחות שלי' איזו מלחמה זו הייתה. כולם פשוט קיבלו את זה, שזאת המלחמה בישראל, ככה זה נראה. עכשיו יש מלחמה שונה. זה נתן לי איזו הבנה רטרואקטיבית על הדור של ההורים שלי, אני ממש מבינה היום שאמא שלי באמת הייתה בפוסט-טראומה מיום כיפור, היא לא אמרה סתם. 7 באוקטובר גרם לי להבין את החוויה הקשה, הדבר הזה, ואני מבינה למה זה ליווה אותה לנצח".
לתרבות יש בעיניכן תפקיד כרגע?
ארנברג: "אני מרגישה שתרבות ואמנות יכולות לעשות המון דברים שונים: בריחה למי שצריך, חיבור למי שצריך, אפשר לצלול לעומקים חדשים ולהתחבר באופן שלא היית מתחברת קודם. אני חושבת שאנשים צריכים את זה. זה מה שעושה בשבילי התרבות שאני צורכת עכשיו. היא מנסחת לי דברים שהרגשתי אותם ושרציתי שינסחו לי אותם. זה יכול גם להצחיק, זה יכול לרגש. ולצחוק או להתרגש עכשיו זה לאו דווקא אסקפיזם, זה יכול להיות דרך להתחבר".
חוגי: "אני לא יודעת מה התפקיד של אמנות ולצורך מה היא צריכה להתגייס, אבל אני כן יודעת שאמנות בכלל וטלוויזיה בפרט זה עוד סוג של היסטוריה. גם אנחנו כותבות את ההיסטוריה. לא ההיסטוריה של העובדות, ההיסטוריה של הווייב, ההיסטוריה של הכיף, ההיסטוריה של הרגש. יש דברים שאני מכירה רק מהטלוויזיה, ואני חושבת שגם יש אנשים שמכירים דברים רק מהטלוויזיה שאנחנו עושות, ומטרתי לקרב רחוקים. בעיקר לקרב רחוקות".
והנה דרך נוספת, נהדרת, לקרב רחוקות: לכתוב את האמת הבינונית. את הרגעים שנשארים על רצפת חדר העריכה של האינסטגרם. או כפי שחוגי מיטיבה לנסח: "עליבותנו אומנותנו".
ארנברג: "הרי אני תמיד אהיה עם כתם".
חוגי: "אני אהיה עם מדבקה נגד חצ'קון".
ארנברג: "אי-אפשר יותר לשתוק על זה שכולנו משחקים אותה שאנחנו ממש 'און טופ אוף ת'ינגז' כשאנחנו לא".
חוגי: "בסדרות שלנו הרבה פעמים אנחנו אומרות דברים גדולים, אני מרגישה שאני אומרת מלא דעות, אבל לכל החשיבות הזו אין שום ערך אם אנחנו לא זוכרות בראש ובראשונה, שאנחנו עלובות ואוהבות ממתקים ולאכול צ'יטוס ולראות טלוויזיה. ושיש בנו גם משהו מאוד קטן. אנחנו גם אנשים קטנים, ואני מעוניינת לחבק את האנשים הקטנים שאנחנו. גם בואי, מהרגע שאתה נהיה הורה, חייך קטנטנים. אתה צריך לגלם תפקיד - 'שלום, ילדים, הנה יום שבת, ביום שבת הולכים לטייל ולהריח פרחים' אם לא הייתם פה, הייתי מעשנת בסלון ומנגבת חומוס מהבטן של עצמי, צופה בטלוויזיה ובעוד טלוויזיה דרך הטלפון שלי תוך כדי'".
יש בזה משהו.
חוגי: "אני צריכה לעשות הצגה, אז ברור שאני אדם קטן. בגלל כל הפעמים שאני יושבת וצריכה להתפעל מהילד שלי שעשה דבר בינוני מינוס, ובזמן הזה אני שולחת דאחקות על הילד של עצמי בוואטסאפ לאנשים אחרים. אני אדם קטן".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
