מה חתול רחוב ג'ינג'י ממטולה יודע על המלחמה, על 7 באוקטובר, על ספין פילדלפי? על הפקרת החטופים ומותם? הוא יודע שיום אחד מַאֲכילת החתולים של הרחוב הניחה מולו חופן כופתיות וקערת מים, ויום למחרת בלעה אותה האדמה והיא נעלמה יחד עם ההומו ספיינס שחילץ אותו בינקותו מתוך מכסה מנוע. אל חתולי הרחוב הנטושים התוודעתי במקרה דרך הכתבה של העיתונאי שלומי אלדר, שהתלווה אל אופיר בן חמו, פעיל זכויות בעלי חיים שהחליט לנסות ולהציל את חתולי הרחוב הצפוניים הגוועים מרעב.
על השריפות בצפון חשבתי עצמונית. אני מאוד אוהבת לא לטייל בצפון אבל לדעת שהוא שם. 190 אלף הדונם שנשרפו בכ-800 מוקדים שונים, חיסלו, יחד עם כל הרמשים, החלזונות, בעלי הכנף והיונקים, חלק נכבד מחלומות האסקפיזם שלי. מצער אותי שאני כבר לא יכולה לא לטייל בצפון, וכשאני קוראת שהנזק המצטבר בעקבות המלחמה הוא לאין שיעור קשה יותר מאשר השריפות בכרמל בשנת 2010 - שגם שם, אגב, אהבתי מאוד לא לטייל - אני מרגישה שרווחתי נפגעה. איך אפשר לחיות במדינה שאין בה טבע לשים עליו ראש, או לחלום לשים עליו ראש? והנה שני נזקים אגביים, בשולי השוליים של זרם האסונות המרכזי, שלאנשים האוחזים בפרופורציה לא נעים לעסוק בהם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
השבוע הייתי במרפאת השיניים שלי. הגעתי בעקבות כאב עז שאותו תיארתי באוזני הרופא: "חתולים לועסים לי את השורשים העמוקים של שיני הבינה". הרופא הינהן בשיעמום, הרים את הצילום הפנורמי, ואחרי שמצא שאין לי לא בינה ולא חורים כי עקרו לי את שתיהן בתקופת מלחמת לבנון השנייה, פסק: "את צריכה סד לילה". "מה זה, מה שאמרת?" השתוממתי, "מה אני צריכה?"
מסתבר שבדיוק כמו כאבי גב בעקבות ישיבה ממושכת, כך ישנם כאבי לסת בעקבות הידוק מלתעות בזמן שינה מחורבנת. אני סובלת, כך הסביר לי הרופא, לא מבעיה דנטלית, אלא מכאבים אורתופדיים שמקורם במתח נפשי. לסתות רבות מתנהגות ככה בזמן השינה בתקופה הנוכחית, הסביר, והציע שאישן עם אביזר דמוי פלטה שקופה, המונע מהמלתעות שלי להינעל זו על זו בעוצמה של תנין לועס אנטילופה בסרנגטי.
הרופא ביקש שאקבע תור ללקיחת מידה ושאתאזר בסבלנות, כי בשרשרת בעלי המקצוע שאמורים להוביל את הלסת שלי אל הסד המיוחל, אחד מאנשי המפתח - הסתת או השרברב, אני כבר לא זוכרת - נמצא עדיין במילואים. "אולי במקום לשים לי חיתול על השיניים", הצעתי, "אפשר כבר לסיים את המלחמה המחורבנת הזו, להחזיר את מי שעוד נשאר מבין החטופים ולהחליף את השלטון?"
וכך קרה שבדרך הביתה מצאתי את עצמי מנסה לחשב כמה כסף השקיעו השנה אזרחי ישראל בסדי לילה דנטליים וכמה שקי אוכל לחתולים אפשר היה לקנות בכסף הזה.
בערב, כשהתחמקתי שוב מבילוי עם חברות, כי אין לי יותר כוח למפגשים שבהם החומר היחיד שאנחנו מעבירות בינינו כמו ג'וינט של גיל 20 הוא המשפט "אבל איך זה יכול להיות" - השבוע בתוספת "הם הרי היו בחיים" - חשבתי, הנה עוד נזק. כי בעתיד, כשאהיה בעיצומו של תהליך התפוררות רגיל, אי-ספיקת לב או ממצא מחשיד, אף אחת מחברותיי לא תבוא לבקר אותי בבית החולים, כי פשוט לא יישארו לי כאלה.
על הקרע בעם – ישראל, יהודה, כן ביבי, לא ביבי - וקשרים שנפרמים בגלל המחנאות הממארת דווקא מדברים, ובצדק - גם אני רוצה להושיב את גיסתי בתוך אמבטיית אקונומיקה למשך שבוע כדי להוריד ממנה את כל הינון מגל שדבק בה - אבל על הקשרים החברתיים שמתפרקים סתם כך, בגלל שנהיינו כל כך מותשים, משעממים ומדכדכים, לא מדברים. אעיד על עצמי. אני. אני נהייתי כל כך משעממת שחבל להוציא אותי מהבית. חבל שאתרום את תרומתי הצנועה למצבת הפקקים הגואה בכביש ולזיהום האוויר המופקר על ידי משרדי הממשלה. אין לי יותר מה להגיד למעט, אבל איך זה יכול להיות?!
מעניין כמה אנשים השנה מאכזבים או מתאכזבים מחבריהם. מתחשק לי לערוך רשימת צד בשולי הדף ולמנות בה את כל הנזקים הקטנים והקטנוניים שלי
מעניין כמה אנשים השנה מאכזבים או מתאכזבים מחבריהם. מעניין מהו התל"ג הדכדוכי של מדינת ישראל ואיך הוא משפיע על הילודה, הבריאות והתאווה לשוקולד. מתחשק לי לערוך רשימת צד בשולי הדף, בשולי הדברים, ולמנות בה את כל הנזקים הקטנטנים והקטנוניים שלי. אני רוצה למנות נזקים ממש טיפשיים. את האדוות החלשות והרחוקות אלפי קילומטר ממרכז המפץ הגדול, את סופי הסופים של "אפקט הפרפר".
אני רוצה למנות שם שטויות מוחלטות. כמו את העובדה שהפסקתי לקרוא, למרוח קרם לחות ולהנביט גלעיני אבוקדו. שאין לי כוח יותר לקפל כביסה ושלארון הבגדים החדש בסלון שלי קוראים כורסה. שאני שוכחת לברר מה שלום הילדים שלי. הם גדולים, הם עזבו את הבית, אבל בכל זאת, אם לא אזכור להתעניין בהם אולי גם הם לא יבקרו אותי כשאתפורר ואצטרך להסתפק בחתול ג'ינג'י אנטיפת. אני רוצה להתלונן שהסרטונים והמדיה שנשלחים אליי דרך עשרות קבוצות הווטסאפ שקשורות למאבק סותמים לי את הזיכרון של הנייד ולומר שלא עשיתי גבות כבר חצי שנה כי אני לא מוצאת את הפינצטה. אני רוצה להודיע שהפסקתי למצוא דברים. זה אשכרה כישור שנעלם. גם את החלק הזה של המג'ימיקס שיודע לפרוס ירקות לפרוסות דקות אני לא מוצאת ואי לכך אין יותר פשטידות. מעניין כמה אנשים הפסיקו לקרוא, להנביט גלעיני אבוקדו, להתעצבן מקבוצות הווטסאפ ולמצוא דברים. או טעם. או נחת.
יש נושאים טיפה יותר חשובים, אני יודעת. שכול, פליטוּת, שיסוי, פילוג, קריסה, כלכלה, הפקרה, חרטטנות, גזענות, תהום, קץ, נקודה סוף. יש נושאים שהם פצצה מתקתקת. יש אנשים שהתפוצצו כבר. אני יודעת שאני לגמרי בקטגוריית "האנשים הרגילים" - כפי שכינה אותי השבוע אב שכול שלא איבד את ההומור. ממקומי הממוזל, אני חשה רק את רעידת האדמה שבשולי התהום. לא מתו לי, לא נחטפו לי, לא נבזזתי ולא נעקרתי, ומשני הקרביים שלי אין לי כרגע ילד או ילדה בעזה. אני מזדהה עם הכאב סביבי, אבל סביבי לא נאלץ להזדהות איתי. זה הבדל עצום, אני זוכרת היטב את מקומי בהיררכיית הסבל ומשתדלת לא לאבד פרופורציות. לא כי אני לא רוצה, אלא כי לא נעים לי. ברשותכן, אני אוסיף לרשימה הקטנונית שלי גם את הקושי הזה. אני אוהבת לאבד פרופורציות וזה נורא קשה לי לשמור עליהן.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
