קשה לתאר / קשה לתאר מה עבר על הארץ ב-1 בספטמבר המר בבוקר. זו הייתה מועקה קשה. תחושת חוסר אונים ואובדן, כבר בלילה, כשהשמועות עפו כציפורים רעות. בבוקר נסעתי בכבישים ולמדתי שירים של עמיר בניון לקראת הופעה בחמישי (אתמול) בבריכת הסולטן בירושלים. וכל זמן הנסיעה חשבתי "ג'יזס, איפה לשים בדיוק את הצער והזעם והכאב וההלם האישיים שלי על הירצחם בדם קר בשבי חמאס של הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, אורי דנינו, אלכס לובנוב, עדן ירושלמי ואלמוג סרוסי ז"ל, ועל נפילתם של השוטרים אריק בן אליהו, רוני שקורי והדס ברנץ ז”ל בפיגוע במחסום תרקומיא.
וברחש המנוע, כשהשירים העצובים של עמיר סיימו להתפזר באוטו, נכנסתי לחזרה. וכששרנו את "ניצחת איתי הכל" עפה השאלה באוויר. כן, האם ניצחת? בכל?
כי ב-1 בספטמבר רגליה של המדינה נהיו כבדות. ליבה היה שבור. היא התקשתה לזוז מרוב משקולות על הלב. רק בלילה התעוררה להפגנה הגדולה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
לרעוד מכאב וזעם / 1 בספטמבר בכלל היה אמור להיות יום חביב. השמש עמדה לזרוח כרגיל בקיץ, והכי חשוב שהילדים עמדו לחזור לבית הספר (מלבד אלה שהושבתו כרגיל). ואז מתוך שחרת העננים השחורים ירד לפתע גשם ראשון שתמיד שמחנו לקראתו וקראנו לו בילדותנו בתמימות "היורה". ועכשיו? אוי רואה-יורה. יורה-יורה. מילים עם זיכרונות רעים.
ומה עוד? 1 בספטמבר היה אמור להיות גם היום שהילד בן ה-11, (במקרה זה הנכד שלי) שמכור לאחים גלאגר המכונים גם להקת אואזיס יאחז ארבעה כרטיסים ביד להופעות המוכרזות שלהם ביולי בשנה הבאה. אבל זה לא הצליח לו כי רק מעט מ-14 המיליון שחיכו כמותו ליד המחשבים הצליחו במשימה הקשה. פשוט הספסרים ניצחו אותם ורכשו את רוב הכרטיסים.
אז זה היה הצפי ב-1 בספטמבר עד שלפתע התחלנו לחוש כאב וזעם נוראים כשהתבשרנו סופית על השישה ז"ל שהחלו לעשות את דרכם האחרונה לארץ, אחרי שצה"ל חילץ אותם מתים וירויים, אחרי שכמה ימים קודם היו עוד בחיים וחיכו לתורם לחזור בעסקה שטרם נהייתה.
מחייכים / כמו רבים מצאתי את עצמי מביט זמן רב בתמונותיהם כשהם מחייכים בשעותיהם היפות והצעירות לפני החטיפה. ולכדו את עיניי תמונת הבנות כרמל ועדן היפות והזוהרות וחיוכיהם של אורי ואלמוג, ואלכס שנולד לו בן בזמן שהיה שם. וכמובן הירש שהיה אוהד הפועל ירושלים וזכה בגלל זה לתשומת לב מאוהדי הקבוצה שהזכירו אותו בכל משחק. ואולי בגלל זה, במסגרת "אמץ חטוף" נקשרתי גם אני אליו ואל הוריו. והמחשבה הבלתי נמנעת שבאה אחר כך, איך פיקששנו אותם ואת עצמנו ושחלילה לא נפקשש עוד כמוהם בסיוט שאנו חיים בו וכשנבקש סליחה זה יהיה כבר מאוחר מדי.
הקשר שלנו איתם / כן, מתים אהובים וחטופים מופיעים לנו בחלומות כבר 11 חודשים. ואמנם חלקנו לא הסתמכנו על היכרות רבת-שנים איתם בצופים, או בטיול שנתי בבית הספר, או בצבא. אבל גם כך קרבתם אלינו היא שאנחנו בני אותה ארץ, ושגורלם נהיה גורלנו מאז 7 באוקטובר. ועובדה שהרגישים בינינו חשו עם הזמן החולף אחראים להם, כמו לילדינו ולהורינו. ככל שהכרנו אותם דרך תמונותיהם שניתלו בכל הרחובות על הגדרות התחלנו להכיר אותם ואת הוריהם המחכים לשובם. היינו איתם מההתחלה, והשבוע, ב-1 בספטמבר, הקשר התחזק פי עשרת מונים.
הילד והתנור / עוצמת הברזל שלנו כעם היא, שעדיין הילדים שלנו הלכו כאמור באותו יום עצוב לבית הספר. ושהוריהם, שיש להם איתם ברית לא כתובה שלא יעזבו אותם לעולמים, סידרו להם ילקוטים, הכינו סנדוויצ'ים עם פסטרמות ושלחו אותם ללמוד עם הבשורות הקשות. אפילו אני צילצלתי לנכד ואמרתי לו שיקשיב היטב למה שילמדו אותו בבית הספר על מסירות, מולדת, חילוק, חיבור, חיסור וחסרות. וכשייצא לצהול בהפסקות ליד הברזייה המטפטפת יזכור תמיד ת'מילה הזדהות עם ילדים כמוהו, רק מפונים מבתיהם. וכשיבוא הגשם, שייזכר שכשמפל התנור הצפוני יירד השנה וישטוף בזרמים שלו את הבקעות והוואדיות, הוא יישאר לבד, בלי משפחות שיבואו לצפות בו כמדי שנה עד שהצפון יחזור לעצמו.
והכי חשוב, שהילד יידע שנהיה תמיד לצידו ונילחם שיחזור תמיד בריא ושלם וחי מבית הספר. או בגלל סתם איחור מדאיג או חלילה חטיפה אכזרית לעזה או החלטות קַבִּינֵטֵנוּ כאלה ואחרות. "מה זה קבינטנו? ומה זה קבינט?" שאל הילד. "אלה שמחליטים לטוב ולרע עלינו", עניתי. "עליי אף אחד לא מחליט", ענה. “אפילו לא אתה, אחי”, צחק צחוק מתגלגל של ילד.
עוצמת הברזל שלנו כעם היא שעדיין הילדים שלנו הלכו כאמור באותו יום עצוב לבית הספר. ושהוריהם, שיש להם איתם ברית לא כתובה שלא יעזבו אותם לעולמים, הכינו סנדוויצ'ים ושלחו אותם ללמוד עם הבשורות הקשות
החשבון הקר / היה לי חבר אהוב (שמת כבר לצערי) והיה תמיד אומר שאנחנו עם שמגיש את החשבון כשהוא קר כבר. אבל מגיש. כי ההתמחות שלנו בחשבונאות כבר ידועה לכל העולם. והוא צדק, כי הנה ביום גימ"ל השבוע חוסל מפקד הנוח'בה ששתה קולה באכזריות לעיני ילדים שאביהם נרצח ב-7 באוקטובר.
ולהבדיל. אני נזכר שתמיד כששמענו את צמד המילים "ציר פילדלפי" החבר שלי כשהיה חי היה שואל בחצי הומור מיובש: "תגיד אחי, מאיפה קיבל הציר את השם הפילדלפי הזה, מגבינת פילדלפיה או מהעיר האמריקאית בשם הזה?" ולא ידעתי לענות לו. כן היינו נפגשים כל שבוע, ומזמן זה לא קרה.
הספר שקניתי לו / זהו. זה היה 1 בספטמבר המר שבו אפילו שמחת האהבה של איזה שני אוהבים שראיתי אותם מתנשקים בלהט ליד רכב יונדאי כסוף בעיר לא הייתה שלמה. וכשהילדים שבו בצהריים מבית הספר אמרתי לילד המאוכזב שאני בטוח שעוד יהיו כרטיסים להופעה של אואזיס, כי הספסרים שקנו את רובם "ישחררו אותם" בלית ברירה למכירה. הקפדתי להגיד לו את המילה "ישחררו" כמה פעמים, בגלל חשיבותה בחיים שלנו עכשיו.
"ורק תגיד, ראית את הספר שקניתי לך לכבוד 1 בספטמבר?" שאלתי.
"כן בטח. ספר שירה. נכון? ניסיתי לקרוא ולא הבנתי כלום", הודה הנכד בכנות שלו.
ואז אמרתי לו שגם אם הוא עדיין צעיר מדי לקרוא בו, יום אחד אולי יידלק על השורה של המשוררת ויסלבה שימבורסקה ששיריה החכמים ממלאים את הספר, וכתבה פעם שכל עם חלם ורצה מולדת ללא שכנים, כדי לחיות בה את חייו בשקט בהפוגה שבין מלחמות.
רק שלא התמזל מזלנו, אפילו רס"ם רוני שקורי, שנהרג בפיגוע בתרקומיא, נקבר ליד בתו מור שנפלה ב-7 באוקטובר. עד כדי כך הגענו בשכול הנורא שלנו בגלל השכנים העוינים האכזריים והרצחניים סביבנו.
הדרך האחרונה / יום 1 בספטמבר הלך ושקע בתום ההפגנה הזועמת. ולמחרת נהייתה שביתה מעוררת מחלוקת, כרגיל אצלנו בארץ המחלוקות. אבל אי שם בירושלים ליוותה שירתם של אזרחים אנונימיים נושאי דגלים ששרו בהתרגשות חרישית את "עשה עימנו צדקה וחסד", את הירש האהוב שהובל בדרכו האחרונה. וכשאמו המיוחדת פנתה לילד שלה באנגלית ואמרה בבכי מלא באהבת אם: "הנה, בסוף אהוב שלי, אתה חופשי. ועכשיו אנסה ללמוד לחוש אותך בדרכים חדשות שלא הכרתי", הגשם אמנם הפסיק, אבל אלוהי הדמעות עבד שעות נוספות.
"מהי שירה שאינה מצילה עמים ואנשים?" כתבה המשוררת ויסלבה. ומהי פוליטיקה שלא יודעת גבול ורחמים? ומי אנחנו בשבוע הזה? אלה השאלות שעפו באוויר.
יש לוויסלבה שימבורסקה עוד שורה מדהימה: "לעולם לא נמות שנית בקלות כזאת". ואת השורה הנפלאה הזאת כדאי לנו להפנים לאור מה שקרה לנו אז באוקטובר ושוב השבוע, ב-1 בספטמבר המר. כי יש עוד את מי להציל.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
