הוא לא ילך לעולם.
המלחמה לא תיגמר אף פעם.
החטופים לא יחזרו בחיים.
כמה פעמים השבוע חשבתם או לא העזתם לחשוב מחשבה כזו? כי אני חושב אותה כל בוקר, ולפעמים – בעיקר במקרים שבהם נתניהו מכנס מסיבת עיתונאים כדי להסביר בלייב למה הוא לא ילך לעולם, המלחמה לא תיגמר אף פעם והחטופים לא יחזרו בחיים – גם כל ערב.
ואני חסר אונים בקשר לזה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
אני חסר אונים כי אין כבר שום דבר אפקטיבי שאני יכול לעשות בקשר לזה. נכון, אני יכול – מה יכול, חייב – לצאת לרחובות. להפגין. לצעוק. לצייץ. לשכנע. להפציר. לכתוב. אבל על מי אני עובד?
"אם יהיו מיליון איש ברחובות", אנשים אופטימיים אומרים לי. נו, ואם? נדמה לכם שאם אחרי טרגדיית כ-1,200 הרוגים ביום, אחרי פארסת הירי בחטופים בשג'עייה, אחרי אסון 12 הילדים המתים במג'דל, אחרי רצח ששת החטופים שחיו עד שהעסקה להחזרתם מוסמסה, אחרי הורדות דירוג האשראי, התמוטטות ופינוי הצפון והדרום, ואחרי עוד אלפי טרגדיות שרק הארכיון יזכור ויזכיר את כולן מרוב שנערמו מדי יום בשנה האחרונה – האיש הזה לא חולם לזוז סנטימטר - דווקא מחאה ציבורית תשכנע אותו?
הצחקתם.
האיש עדיין יודע בוודאות שהוא לבדו יושיע את ישראל – שזה בערך כמו שאני, על סט כישוריי הנוכחי, אחליט שאני אהיה וטרינר עירוני – וכולנו כבולים, אם אפשר להשתמש בדימוי השחוק הזה, במושב האחורי של המכונית שבה הוא מזגזג בשכרותו לתהום.
פה ושם אנשים טוענים ש"מדינה שלמה נחטפה", וזה נכון, אבל נדמה שבשלב זה אין צורך לעשות שימוש נוסף בשורש חט"ף מלבד עבור החטופים הממשיים, בעזה. רוצים להגיד את זה כמו שזה באמת? זה חוסר אונים. אתם מוזמנים להציף את הרחובות, להבעיר מדורות, להידרס על ידי פרשי בן גביר – ממשלת נתניהו אדישה לכל אלה. לא, תנו לי לדייק; היא בזה לזה, זרה לזה.
"אבל איך זה ייתכן?" אהובתי אומרת לי, "איך דרעי, נגיד, לא אומר או עושה משהו?"
"דרעי", אני מגחך לה בפנים. "עבריין מורשע פעמיים. ממנו יש לך ציפיות?"
"אבל פדיון שבויים! הוא איש דתי!"
"את מצחיקה. הוא מנותק, מגזרי, וכנראה גם הרבה פחות יהודי ממך בשלב זה".
אתם מוזמנים להציף את הרחובות, להבעיר מדורות, להידרס על ידי פרשי בן גביר - ממשלת נתניהו אדישה לכל אלה. לא, תנו לי לדייק; היא בזה לזה, זרה לזה
ושנינו שוקעים בתחושת חוסר אונים. אין לנו מה לעשות, להוציא חזרה על מה שכבר עשינו: הפגנות. מחאות. צעקות. מבחינת נתניהו מדובר במוזיקת לילה זעירה. עובדי הסושיאל והתקשורת המוזרים שלו לועגים ומלעיגים את זה ברשת. האיש עצמו נאחז בציר פילדלפי כפי שהוא נאחז בשלטון; עלוקתית, ובניגוד לכל היגיון ומוסר. הממשלה שלו שייכת, זואולוגית, למשפחת חסרי החוליות, ואין לה בעיה להזדחל בשקט ולהוריד ראש בשעה שהכלבים – אנחנו, אני מניח – נובחים, והשיירה דורסת.
חוסר האונים הזה הוא, בראש ובראשונה, של משפחות החטופים, שיכולות, מבחינת הממשלה, לעשות ולהגיד כל דבר עד מחר, מחרתיים, שבוע, חודשיים – כלומר עד שתימסר להן ההודעה.
אבל חוסר האונים מחלחל כל הדרך למטה. זה חוסר אונים מסוג שמעולם לא הרגשתי כישראלי. הילד שלי, למשל, מושבת עכשיו מלימודים. רן ארז עושה לו, ולנו, ולכל הורי התיכוניסטים בישראל, בית ספר. בישראל הקודמת, חפצת החיים – זו שבה לממשלות היה אכפת, לפחות ברמת הזעם המצטבר, מתגובת הציבור – היו עושים מאמץ מזורז לסגור משהו עם ארז ולהשיק את שנת הלימודים. אבל שרי החינוך והאוצר הנוכחיים לא חשים שום מחויבות או דחיפות כאלה. בישראל שלהם, הממשלה תחסל שביתת הזדהות עם משפחות החטופים בתוך חצי יום, אבל שביתה בתיכונים? מה זה קשור אליה?
ואני נשאר חסר אונים. בבית. עם הילד.
ואני שונא זה, כי אני ישראלי מפה, וישראלים הם אנשים שמחונכים לעשות, לפעול, לשנות, ואין לנו את היכולת הזו לחיות בייאוש שקט שמתקיימת אצל לא מעט אירופאים. חייבים לזוז. ואני אומר לעצמי: לא, ישראל לא סטטית. ישראל מתקדמת, זזה, משתנה ותשתנה תמיד – ואז אני פותח טלוויזיה ונותנים שם "כלבוטק" עם תחקיר הקוליפורמים בחומוס של רפי גינת. ויומיים אחר כך אני פותח טלוויזיה, וראש ממשלת האסון הגדול ביותר שאירע לישראל עדיין עומד שם בשידור חי ובהיעדר אמפתיה גמור כראש ממשלת ישראל. האיש שמינה את איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי – כמו שכתב יפה אמיר ברקול – רוצה שנאמין לו שהוא לא מחזיר שבויים כי אכפת לו מהביטחון שלנו.
ושום דבר לא משתנה, וחוסר האונים שלם. מה נשאר עוד לעשות?
אז יושבים שעות, מחכים שמשיח – או כמו שהוא מכונה עכשיו בסביבתי הקרובה, נפתלי בנט – יבוא. עזבו, שלא יבוא; רק שיודיע. רק שיירד מהגדר. רק שיגיד שהוא חוזר, וכבר סגר עם שניים-שלושה עריקים מהליכוד, וקדימה, שהאדמה תרעד, ואז תבלע את ממשלת נתניהו.
או משהו כזה, אני משער.
כי התרחיש המדויק לא רשום בשום מקום, אבל הוא קשור כרגע לבנט. כן, האיש הזה. האיש שעמד בראש מועצת יש"ע, הכניס לפוליטיקה את ינון מגל, עמיחי שקלי ועידית סילמן, תמך בחוק הלאום, הטמיע "זהות יהודית" וארגונים אורתודוקסיים במערכת החינוך ופירסם את הספר "איך לנצח מגפה" רק כדי להדגים תכף אחר כך איך הופכים את ישראל לשיאנית עולם במספר מאומתים.
האיש הזה. אנחנו רוצים אותו בחזרה כי מדובר בישראלי אחד הגיוני שיודע לקום בבוקר וללכת לעבודה לטובת משהו גדול ממנו, והממלכתיות לא זרה לו, ויש לו קבלות, והוא נשוי לאישה בשם גילת שכל מה שאני יודע עליה הוא שיש מצב טוב שעוגת הביסקוויטים שלה אמיתית.
האיש הזה.
עכשיו תראו; נשאלת השאלה איך הגענו למצב שנפתלי בנט אמור להיות הדאוס-אקס-מכינה של הטרגדיה הישראלית הגדולה. איך הפך בנט לתקווה הפוליטית בעולם שבו הממשלה עושה את המוות, והאופוזיציה עושה הכל מלבד את המוות.
ויש לזה תשובה אחת: בנט הוא תקוותם של חסרי האונים.
וחסרי האונים הם רובנו.
וחוסר האונים הזה – התחושה הכפותה הזאת – הוא משהו שאין לנו כוונה להתרגל אליו. האופציות הגרועות מול חוסר האונים הן לעשות טלפונים למתווכי דירות בלרנקה, לעבור לנהל חיים שלמים סביב התפתחויות "המירוץ למיליון" או לשקוע ביגון. האופציה הנאיבית היא להגיד "נבנה מחדש ונבריא הכל תכף אחרי שנביא מיליון איש לקפלן"; והאופציה הריאלית היא להרגיש את חוסר האונים הזה, לגעת בו, להכיר אותו טוב מספיק כדי לחפש ולמצוא את המהלך ההודיני שיאפשר שחרור ממנו. לא יודע אם קוראים לו נפתלי בנט – או כל שם מסוים אחר – אבל בטוח שהוא שם, מעבר לאחת הפינות. באחד הימים עכשיו, כמו שדילן כבר כתב פעם, אנחנו נשתחרר.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
