לטובת הקוראים שאינם בוגרי סדרת עלילותיו של “דנידין” הרואה ואינו נראה, ניתנת בזה סקירה קצרה עליו. בילדותו, ביום חם ומצמיא, נזדמן לדנידין לעבור ליד חלון מעבדתו של הפרופסור קתרוס. על אדן החלון נראתה לו כוס ובה נוזל סגול מרהיב עין ומפתה מאוד. הפרופסור קתרוס הציבה שם כדי שתצטנן לרוח היום; התמיסה המופלאה שהמציא סוף-סוף, לאחר עשרות שנות מחקר, הופכת את כל השותה ממנה לרואה ואינו נראה. דנידין לא עמד בפיתוי. שלח ידו אל הכוס, שתה את תוכנה, ולפתע פתאום לא ראה עוד את עצמו.
יכולתו של דנידין, כרואה ואינו נראה, לחדור לכל מקום - ויהיה זה המקום השמור ביותר - ולראות הכל, לשמוע הכל, לחטט בכל ולגלות הכל, הניעה את צה"ל להפעילו בחשאי פעמים רבות נגד אויבי ישראל. לא ייפלא אפוא, שבפרוץ האינתיפאדה ובקום חמאס למחות את ישראל מעל פני האדמה, שלח הרמטכ"ל את דנידין לפעול גם נגדו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קראו עוד:
שיטות הפעולה של דנידין - הרואה ואינו נראה, רבות ומגוונות. יש שהוא מעדיף לוותר על יתרונו העצום, לצאת למשימה כשהוא גלוי ונראה כאחד האדם, לבוש בבגדים המותאמים למשימה ובדרך כלל משוריינים בחוטי מתכת בלתי חדירה לכדורים. על פניו מסכת פנים פלסטית המותאמת לתדמית שבחר למשימה, ובה אישונים שאינם אלא משקפיים. על כפות ידיו הבלתי נראות הוא עוטה כפפות פלסטיות דמויות כף יד.
המעבר מהופעה מלובשת ומחופשת להופעה... מוטב נאמר לאי-הופעה, כאשר התפתחות המשימה מחייבת את דנידין לשוב ולהיות נסתר מעין, הוא פשוט וקל. בתנאים המאפשרים זאת, אין הוא צריך אלא להשיל מעליו באין רואים את בגדיו, נעליו וכיסויי הפלסטיק שעל פניו וכפותיו, ולהסתירם. גם כאשר נאלץ הוא להיעלם מהר חיש תחת לחץ, אין לו בעיות; הוא לוחץ על כמוסה קטנה הצמודה לכל אחד מהפריטים הנזכרים לעיל, וזו מפרישה חומר כימי מהיר פעולה המאכל אותם תוך שניות, גם כשהם על גופו, ולא מותיר מהם סימן וזכר.
לצורך פעילותו הביטחונית המגוונת רכש דנידין לעצמו מגוון עצום של תלבושות ומסכות פנים שכל תיאטרון היה מתגאה בהן. על אף גילו הצעיר, מאפשרים לו קומתו הרמה, יכולתו לחקות בקלות קולות גבריים ונשיים, צעירים וקשישים, ובעיקר כישרון המשחק המעולה שלו ובקיאותו בשפה הערבית ובשפות רבות אחרות, להתחזות לכל מה ומי שירצה, כמעט. היה לו אוסף מרתק של פאות נוכריות לזכרים ולנקבות ומלאי רב של כריות פלסטיק מתנפחות לעיבוי וכיור איברים שונים בגופו; דיבור אחר, היה לו כל הדרוש להופעה בכל דמות ותדמית.
הפעם בחר למשימתו את דמותה של ציפורה למדן, ממנהיגות תנועת "שלום מעל לכל". הגברת למדן הרבתה לנסוע אל השטחים ולהיפגש עם הנהגת האינתיפאדה, שממנה אל ארגוני הרצח המרחק לא רב.
החטיפה התבצעה על הצד הטוב ביותר וללא שום בעיות, ממש כמתוכנן. איש לא נראה בסביבה. הישראלית, אישה נכבדה למראה שגילה 40, מקסימום 50, ביקשה, ממש התחננה בתנועות ידיה מנהג הטנדר הסגור, הקרֵב במהירות, שייקח אותה טרמפ. מכוניתה התקועה חנתה בצד הכביש. בטרם תבחין שנוסעי הטנדר – שלושתם מזוקנים וחובשי כיפות – הם כלל לא מי שחשבה, זינק איברהים מוראד, חבר חוליית חמאס המכונה גם "הסכין הגואלת", מתוך תא המטען, “התלבש עליה” מאחור ונעץ בה את מזרק זריקת ההרדמה, העשויה להרדים גם פיל. כל השאר היה משחק ילדים: החטופה הוכנסה לתוך תא המטען.
דאוד חסנין, מפקד החוליה, המשיך בנסיעה. יוסוף סלים, איש החוליה השלישי, ואיברהים מוראד חבשו על ראשה של הישראלית הרדומה את התחבושת המואדמת מדם שהוכנה מראש והזליפו על פניה, צווארה וחולצתה דם כבש שחוט, שהוכן מראש גם הוא בבקבוק. הם השליכו החוצה את תרמילה, שאליו הוצמדה כתובתה בעברית, לקחו ממנה את תעודותיה, השכיבו אותה על אלונקה וכיסו אותה היטב בשמיכות. אחרי כן הצטרפו השניים אל דאוד בתא הנהג. את הכיפות הסרוגות והזקנים הסירו וסילקו.
אם ייעצרו במחסום של כוחות הביטחון הישראליים, יאמרו שהם מביאים גוססת שנפצעה בראשה בתאונת דרכים לבית החולים הקרוב ביותר, וכל רגע שיבוזבז על בדיקת תעודותיהם וזיהוים עלול לעלות לה בחייה. הישראלים ממהרים לוותר במקרים כאלה. לא נותר להם עתה אלא להגיע איתה ללא תקלות למחבואם בחירבת חלול. אך תקלות צצו, ודווקא לא מכוחות ישראליים. כי מעבר לאחד מעיקולי הדרך הכפרית הגיח לפתע מאחורי סלע רעול פנים תמיר-גוף, משקפי שמש על עיניו, בקבוק תבערה בידו האחת, אקדח באחרת, והתייצב בתנועת יד מאיימת באמצע נתיבם, מסמן להם לעצור.
דאוד עצר בחריקת בלמים.
4 צפייה בגלריה
מעבר לאחד מעיקולי הדרך הכפרית הגיח לפתע רעול פנים תמיר-גוף, והתייצב בתנועת יד מאיימת באמצע נתיבם, מסמן להם לעצור
(איור: אריה מוסקוביץ', באדיבות שרית הורוביץ)
"לא מצאת את הכתובת", צעק אל רעול הפנים. "אנחנו לא מתנחלים ולא בטיח. אתה לא רואה מי אנחנו? אז תן לנו לעבור!"
הוא ניפנף לעבר רעול הפנים באקדחו ורצה להמשיך בנסיעה.
"אם אתה לא רוצה לעלות על המארב ששוכב 50 מטרים מכאן, תן לנו קודם לבדוק מי אתם לפני שתמשיך", אמר רעול הפנים בנעימה שרמזה כי לא משתלם לסרב לו. "אל תאמר לי 'אתה לא רואה מי אנחנו', אנחנו אורבים למסתערבים", המשיך, "מסתערבים נראים יותר ערבים מערבים".
"אם היינו מסתערבים היינו דופקים אותך כאן ועכשיו!" צעק דאוד. "אתה יודע טוב מאוד מי אנחנו. לך תאמר למארב שלך שאנחנו בסדר, שאנחנו עוברים. אנחנו ממהרים, יש לנו בפנים חטופה ישראלית ועוד מעט יתחיל הצבא בחיפושים אחריה".
"זה לא משכנע", אמר רעול הפנים בקור רוח. "למסתערבים יש כל מיני שיטות לרמות בודקים שלנו ולחדור אל היישובים שלנו. הסיפור על חטופה ישראלית שצריך להסתיר במהירות הוא טריק טוב לעבור חסימות ובדיקות בלי הפרעות. גם היא יכולה להיות מסתערב מחופש לאישה. עליי זה לא עובד".
"תגיד, אתה באמת רוצה לחטוף כדור?!" שאל אותו דאוד חסנין באחרית סבלנותו. "אם אתה כל כך רוצה, תקבל אותו! לך תאמר למארב שלכם שייתנו לנו לעבור ואל תשאל עוד שאלות".
"אני אשאל כל מה שאני צריך לשאול ואתם תשיבו לי, או שלא תצאו חיים מכאן", אמר רעול הפנים וקולו העביר פתאום – מה מוזר – רטט חלחלה בדאוד חסנין.
הוא התלבט... מה יעשה? הוא חש לפתע שמולו ניצבת סמכות מיוחדת, סמכות גדולה אף משלו, מפקד חוליית הסכין הגואלת. אך האומנם?
בהחלטת פתע להעמיד את הפרצוף העטוף בכאפייה במקומו, אמר: "שמעת על חוליית ‘הסכין הגואלת’?"
"ומה אם שמעתי?" השיב רעול הפנים לאחר השתהות קלה.
"על דאוד חסנין, שמעת? ועל יוסוף סלים, על איברהים מוראד?"
רעול הפנים לא מיהר לענות. עיניו החודרות עיינו בשלושה עיין היטב.
"שמעתי", אמר לאיטו.
"אז אתה מדבר איתם, בן כלבה!" הרעים עליו דאוד חסנין. "רוץ כבר למארב ואמור להם שאנחנו עוברים, מספיק התמזמזנו כאן בגללך".
רעול הפנים לא מש ממקומו.
"כל מסתערב יכול לקרוא לעצמו דאוד חסנין או יוסוף סלים או איברהים מוראד", אמר רעול הפנים הצוננות. "אני רוצה הוכחות שאתם מי שאתם אומרים שאתם".
"תראה כבר את הפרצוף המחורבן שלך, חתיכת כלום שכמוך", הרעים עליו בכל עוצמת חרונו דאוד חסנין. "תסיר את הכאפייה מפרצופך ונראה את מי אנחנו דופקים". ללא אומר, לאיטו, הסיר רעול הפנים את הכאפייה מעל פניו.
"חאלד שוקרי!" התפעם דאוד חסנין, עיניו מתרחבות מאימה.
בשרם של יוסוף סאלים ואיברהים מוראד נעשה חידודים-חידודים. עיניהם כמעט חרגו מחוריהן לנוכח פני גיבור-הגיבורים ומבוקש-המבוקשים של חמאס.
"לא ידעתי..." מילמל דאוד חסנין בחרדת קודש. "אמרו שאתה נמצא בירדן..."
"אתה רואה שחזרתי", אמר חאלד שוקרי בקול קר כקרח.
"לו ידעתי... לא הייתי... לא הייתי..." נעתקו מילים משפתיו הרוטטות של דאוד חסנין.
"טוב, טוב, בוא נקצר", קטע אותו חאלד שוקרי. "קודם כל אמור לי את האמת. הקשקוש שקישקשתם על חטופה יהודייה שאתם נוסעים להסתיר, נכון?"
"בטח! בטח! יש לנו יהודייה בטנדר, מאחור!" התנשם דאוד. הוא מיהר לצאת מתא הנהג, ושני חבריו דחופים ובהולים מאחוריו. השלושה ניצבו לפני גיבור חמאס כתלמידים נזופים לפני רבם. "חטפנו אותה לפני איזה חצי שעה והרדמנו אותה", המשיך דאוד.
"ומי היא?" שאל חיש חאלד שוקרי.
"עוד לא הספקתי להביט בתעודת הזהות שלה, הנה היא", אמר דאוד, מוציא את התעודה מתוך כיס סתר במכנסיו. "אני לא כל כך קורא טוב בעברית..." התנצל.
"אני קורא ומדבר עברית", אמר חאלד שוקרי, חוטף מידיו את התעודה. "ציפורה למדן!" קרא את השם, והתרגשות שמחה בקולו. "וזאת התמונה שלה. וואלה, זאת ציפורה למדן, העיתונאית והמנהיגה הראשית של השמאל הכי שמאלי של ישראל. זו אחת שחיפשנו מזמן לשים את היד עליה".
"דג שמן תפסנו", אמר דאוד חסנין, מתחייך מאוזן לאוזן.
יוסוף סלים ואיברהים מוראד מירפקו איש את רעהו בחדווה.
"זה עצום שתפסתם אותה!" אמר חאלד שוקרי. הוא התהלך נרגש אנה ואנה, כמחשב את גודל האפשרויות שנפתחו לו. רעיון רדף רעיון בראשו.
"כן, עצום!" התלהב דאוד חסנין. "בעד אחת כזאת מההנהגה הם יסכימו לשחרר אפילו אלף עצורים ואסירים, אלף! את כל הכלואים ישחררו לנו, את כל המגורשים יחזירו לנו תכף ומיד!"
"יש לנו דברים חשובים יותר לעניין הפלסטיני מהכלואים ומהמגורשים", אמר חאלד שוקרי. "כשיגלו את הגופה החתוכה, הדקורה והחרוכה של מנהיגת מחנה השלום הישראלי, יחטוף המחנה המחורבן הזה את המשבר שיגמור אותו, והם לא יוכלו יותר לדבר עוד על שלום אחרי שיראו מה שעשיתי לה".
"אני לא מבין..." אמר דאוד.
"כל גופות החטופים והחטופות שחטפנו וחיסלנו עד היום יהיו דוגמנים ודוגמניות לעומת הגופה שלה אחרי שאטפל בה", התנשם חאלד שוקרי.
"יש לנו דברים חשובים יותר לעניין הפלסטיני מהכלואים ומהמגורשים! כשיגלו את הגופה של מנהיגת מחנה השלום הישראלי, יחטוף המחנה המחורבן הזה את המשבר שיגמור אותו, והם לא יוכלו יותר לדבר על שלום אחרי שיראו מה שעשיתי לה"
דאוד כיחכח בגרונו במבוכה גלויה.
"אחרי הטיפול שלך?" שאל.
"שלי", אמר חאלד שוקרי. "איזו מין שאלה היא זאת?"
"אבל אנחנו חטפנו אותה..." החל דאוד.
"ועל זה חמאס מודה לכם. אבל מרגע זה - היא עוברת לידיי".
"אני לא חושב שזה צודק", אמר דאוד חסנין. "אנחנו חטפנו אותה ולנו מגיע לעשות לה את זה, אז שהמיפקדה תחליט מי יעשה לה את זה, אתה או אנחנו".
"ומי מדבר איתך כאן, לא איש המיפקדה?" אמר שוקרי, לא נותן לטעות בנימת קולו. עוד מילת סירוב... "חסנין, הטיפול באחת כמו ציפורה למדן גדול עליך. זה עניין לאיש מן המיפקדה. פתחו כבר את הדלת של הארגז הזה ונתחיל בעבודה".
הם פנו אל ירכתי הטנדר. דאוד חסנין הוציא את צרור מפתחות המכונית מכיסו, תחב מפתח למנעול הדלת האחורית, סובב אותו ופתח.
תא המטען היה ריק.
האלונקה הייתה מונחת על רצפתו, ועליה – שום דבר! המזכרת האחת והיחידה למה שהיה צריך להיות בתא המטען הייתה התחבושת הרוויה בדם שהתגוללה ליד האלונקה.
ריח קל של פעילות כימית כלשהי עמד באוויר תא המטען. הראשון מהארבעה שמצא את לשונו היה חאלד שוקרי. "איפה החטופה שלכם?" אמר. "אני רוצה את ציפורה למדן!"
"גם אני שואל איפה היא", אמר דאוד חסנין. הוא פנה כאריה טורף אל יוסוף סלים ואיברהים מוראד: "נתתם לה לברוח, נבלות, לא נעלתם כמו שצריך את הדלתות!" צרח.
"אבל הדלת הייתה נעולה עכשיו, נעולה, נעולה! לגמרי נעולה! לגמרי הייתה נעולה!" צעק יוסוף. "אתה בעצמך סובבת את המפתח כדי לפתוח אותה".
"כולכם נבלות!" הרעים חאלד שוקרי. הוא פנה אל דאוד חסנין, "יה בן כלבה! איזו זריקה נתתם לה, להרדמה או למרץ?"
"שכה אחיה, שוקרי, הזריקה שחטפה הייתה מספיקה להרדים אותה לשנתיים," צעק איברהים מוראד ונראה כה אומלל, שקשה היה שלא להאמין לו.
4 צפייה בגלריה
"כולכם נבלות!" הרעים חאלד שוקרי. הוא פנה אל דאוד חסנין, "יה בן כלבה! איזו זריקה נתתם לה, להרדמה או למרץ?"
(איור: אריה מוסקוביץ', באדיבות שרית הורוביץ)
"טוב", אמר חאלד שוקרי בספקנות. "ההצגה נגמרה, אחי הזונה! אני רוצה את ציפורה למדן, או שתיתנו הסבר משכנע מדוע היא איננה. שיקרתם לי ולא אשתוק לכם!"
הוא תחב שתי אצבעות לפיו והשמיע שריקה.
מאחורי הסלעים שבצד הדרך, במרחק של כ-50 מטרים, הגיחו שישה רעולי פנים חמושים ברובי סער ומיהרו אליהם, רוביהם בהיכון.
"משהו לא בסדר, שוקרי?" צעק הראשון שבהם.
"הכל כאן לא בסדר, חסן", אמר חאלד שוקרי. "ואם שלושת אלה לא מסתערבים שחשבו לעבוד עלינו בסיפורי מעשיות על חטופה שהם הרדימו אותה ומעבירים אותה למחבוא שלהם, אני צוללת".
"תשמע, יא שוקרי, ותשמעו כולכם!" פרצו המילים דחופות ובהולות מפי דאוד חסנין. "לפני שאתם עושים משהו, תשמעו! אני נשבע לכם שהייתה חטופה. אתה ראית את תעודת הזהות שלה".
לפתע נשמעה מן התלולית צעקתו של חסן. הוא ואחמד נראו באים במרוצת בהלה.
"שוקרי! שוקרי!" התנשם והתנשף חסן, עיניו מורחבות מאימה.
"הצבא בא", התנשף חסן. "הם סורקים את השטח, באים בהמון רכבים!" נשם. "הם איזה קילומטר מכאן ויגיעו תוך דקות. הם סורקים את השטח בכוחות גדולים כאלה רק כשיש חטיפה".
"מאמין לי עכשיו שהייתה חטיפה?" צעק דאוד חסנין, ממהר לתא הנהג של הטנדר. "קפצו כולכם פנימה ונסתלק בטנדר כל עוד הגבעה הזאת מסתירה אותנו".
"אתה לא נוסע לשום מקום", אמר שוקרי, תופס באקדחו ומצמיד לרקתו של דאוד חסנין. "צא ממנו. עד שתוכיח לי שאתם שלושתכם בסדר, ולא משתפי פעולה שמסדרים אותנו בסיפורים על חטיפה שאיננה, אתם לא נוסעים איתנו לאן שאנחנו רוצים להגיע. אני גם לא בטוח שאתם לא הזמנתם הנה את הצבא".
"אתה מפקיר אותנו לאויב?" נדהם דאוד חסנין, אבל ציית לאקדח המכוון אליו ויצא מתא הנהג. חאלד שוקרי נתיישב אצל ההגה, ולצידו שניים מאנשיו. ארבעת האחרים נדחקו לתא המטען מאחור ודחפו החוצה את יוסוף סלים ואיברהים מוראד, שרצו להצטרף אליהם.
"יוסוף, איברהים, נרים רגליים, נסתלק!" הצטרח דאוד חסנין, והשלושה רצו על נפשם אל הוואדי הסמוך ונבלעו בו.
ואילו הטנדר, הגם שהותנע, רק קירטע ולא התקדם.
"מה קורה, חאלד?" זעק חסן, שישב לצידו של המפקד המחזיק בהגה ולוחץ על דוושת הדלק. "הצבא מגיע לכאן ואנחנו מתמזמזים?"
"צא וראה מה עוצר אותנו, זייד", פקד חאלד על היושב ליד הדלת הימנית. הלז יצא, ראה מיד וזעק: "אין טיפת אוויר בשני הגלגלים הימניים! מישהו הוציא לנו את האוויר".
"מי אם לא הם?" קרא חאלד שוקרי בחרון. "הם דפקו אותנו טוב!" הרעים. "החוצה! לוואדי!"
"כבר מאוחר!" גנח חסן. שני ג'יפים של הצבא הישראלי סגרו עליהם ממורד הגבעה. אחד עצר אצלם, והאחר נע אל הוואדי.
מן הג'יפ שעצר לשמאל הטנדר כיוון סמל צנחנים את מקלעו אל חאלד, שכבר שלח רגל אחת החוצה.
"ממהרים לאיזה מקום?" שאל אותם הצנחן. "אוקיי, אני אעזור לכם להגיע לשם, וכמה שיותר מהר".
"שלא תעז, גיל!" השתאג סגן משנה צעיר מן המושב הקדמי. "נפעל רק על פי נוהל מעצר חשוד". "עוזי, אתה משגע אותי", נאק גיל. "אנחנו תפסנו אותם על חם, טנדר גנוב מלא מבוקשים חמושים! מתי תהיה עוד הזדמנות כזאת לגמור חשבונות?"
"אנחנו נכנעים! נכנעים!" צעק חאלד שוקרי בכל עוצמת גרונו, זורק את אקדחו החוצה. רובי סער נזרקו מתוך המכונית בעקבות האקדח, מלווים בצעקות כניעה מיידית.
"עוזי, אל תבזבז זמן", התגעש גיל. "מה שלא עושים על חם כבר לא עושים".
"תפסנו אותם על חם! מתי תהיה עוד הזדמנות כזאת לגמור חשבונות?", התגעש גיל. “מה שלא עושים על חם, כבר לא עושים". עוזי הניד דומם נמרצות בשלילה, "אנחנו לא ננהג כמוהם"
עוזי עמד ללא נוע, אצבעות ימינו נתהדקו על קת תת-המקלע שלו, נרפו ונתהדקו שוב. שני הצנחנים שלצידו הביטו במשטמה נוראה בערבים שהוצאו אחד-אחד מתא המטען של הטנדר, כורעים מולם וידיהם על ראשיהם, שואלים בליבם המרעיד מה יבוא עליהם. ירדה על הכל ציפייה למשהו מחריד, ומישהו היה צריך להתחיל אותו.
עוזי הניד דומם נמרצות בשלילה. אצבעו שנשלחה להדק ניסוטה משם.
"אנחנו לא ננהג כמוהם", אמר.
"למה לא, עוזי? הם יצחקו עליך כל הדרך אל הכלא", זעק גיל. "מחכות להם שם טלוויזיה צבעונית והאוניברסיטה הפתוחה!"
"שיצחקו", אמר עוזי, מיטיב על קודקודו אחיזתה של כיפה סרוגה קטנה, שכמעט נשמטה.
כעבור יומיים לא יכול היה סגן משנה עוזי לשאת עיניו אל צנחני מחלקתו. בראש מהדורת חדשות הצהריים בקול ישראל נאמר לעם ישראל שבע-התסכולים, כי מפקד חוליית חמאס שנלכדה שלשום בשומרון, חאלד שוקרי – שכבר ברח לפני ארבע שנים בריחה נועזת ממעצר ישראלי, חצה את הגבול לירדן, חזר ארצה ושוב נתפס, שלשום – ברח הבוקר ממעצרו בריחה נועזת ומתחכמת מאין כמוה.
שר המשטרה מינה תוך שעה מזמן היוודע הדבר ועדת חקירה משטרתית מיוחדת, רמת-דרג ביותר, לברר את נסיבות הבריחה, הבטיח כי הנמלט יילכד והאשמים ברשלנות הפושעת שהביאה לבריחתו יועמדו לדין, ונשבע לתקשורת כי לא רק דגי הרקק ייענשו, אלא גם הנושאים באחריות בדרגות הבכירות ביותר.
העיתונות, הרדיו והטלוויזיה דשו בבריחה המדהימה של רב-המרצחים כל אותו היום, גם למחרת הוקצו לה הכותרות הראשיות, וככל שהוסיפו הכל לדוש בנושא, כך לא ידע עוזי אנה יסתיר פניו ממבטיהם המאשימים של סגנו גיל וצנחניו האחרים.
"במקום ששוקרי יידפק בידינו, עוד מישהו משלנו יחוסל בידיו, ובקרוב", האשימו גיל ללא רחם.
ואילו בשטחים נשתררה אווירת חג כמעט. מפה לאוזן סופר כי הגיבור הלאומי נמצא זה עתה בכפר זה, לא, בכפר זה; לא, בכפר אחר. בעצם, איש לא ידע את מקומו. היו גם גרסאות שונות על תחבולות ההעזה והעורמה שתיחבל חאלד שוקרי כדי להשתחרר ממעצרו. בעניין אחד היו הדעות בשטח מאוחדות: לאינתיפאדה יש אגדה חיה חדשה.
אך לשלושה אנשים בשטחים לא הייתה זו בשורה משמחת כלל וכלל. "בכפר אומרים שבכל עיר וכפר שאל שוקרי את ועדות ההלם עלינו, על שלושת חברי חוליית הסכין הגואלת", אמר דאוד חסנין ליוסוף סלים ולאיברהים מוראד במחבואם שעל גג הבית הכחול הנטוש, שבכניסה הדרומית לחירבת מלול. "הוא מחפש אותנו, הוא רוצה לגמור אותנו. הוא בטוח שאנחנו משתפי פעולה עם האויב ושהסגרנו אותו. אם הוא חושב כך, שום הסברים שלנו שאנחנו בסדר, לא יעזרו לנו. במיפקדה יאמינו רק לו, אלא אם..."
"אלא אם מה?" שאל איברהים מוראד אכול דאגה.
"אלא אם נחטוף שוב איזה ישראלי או ישראלית, והפעם לא נאבד את החטוף. נראה אותו לחאלד שוקרי כהוכחה למהימנותנו. זו תהיה ההוכחה הכי טובה שאנחנו מעל לכל חשד".
"אז למה אנחנו מחכים?" שאל יוסוף סלים, ויצא בלילה לגנוב מכונית ישראלית.
במצוד שנערך אחריהם לפני שלושה ימים, הצליחו השלושה להימלט מן הוואדי שבסביבתו חיפשו אחריהם הישראלים: הם נבלעו לגמרי בין השיחים העבותים שכיסו את גבעות האזור. את שארית היום בילו במערה נידחת, וברדת החשיכה צעדו שעות רבות, שבסופן התגנבו התגנבות יחידים אל הבית הכחול בן הקומתיים שבכניסה הדרומית לחירבת מלול. בחדר שעל גגו היה להם מסתור מוכן מראש, מצויד היטב במזון, במים ובנשק קצר-טווח וגם ארוך-טווח. מעלתו של הבית הייתה שפעם חלו יושביו בצרעת, ומאז איש לא רצה לגור בו. רק נער אחד, מקורב למשפחת יוסוף סלים, ידע היכן הם והיה מוסר להם מה נשמע בכפר ומה אומרים בשוק.
אותו יום נמצא ארנקה של הנערה ורד גלילי מוטל קרוע בצד כביש חוצה שומרון, ולצידו טביעות בלימת פתע של צמיגי מכונית ועוד סימנים מובהקים למאבק וחטיפה. מדינת ישראל רעשה וגעשה
"במקום שחאלד שוקרי יחוסל, יחוסל עוד מישהו משלנו בידיו בקרוב", היה גיל אומר שוב ושוב, בשולחו מבט מאשים פולח כליות ולב בעוזי המדוכדך. ואכן, ביום הרביעי לבריחתו של שוקי ממעצרו אירעה חטיפה נוספת בשומרון, שכוחות הביטחון ייחסו אותה אליו.
ורד גלילי, נערה בת 17, השאירה בבית הוריה בתל-אביב פתק שהיא נוסעת לחברה המשרת בשומרון. הוא לא בא לחופשה שבועות רבים, והיא גוועת מגעגועים אליו ומוכרחה לראותו. באותו יום נמצא ארנקה מוטל קרוע בכביש חוצה שומרון, ולצידו טביעות בלימת פתע של צמיגי מכונית ועוד סימנים מובהקים למאבק ולחטיפה. ישראל רעשה וגעשה, מה עוד שלמחרת אירעה דקירת “אללה אכבר” נוספת בירושלים, ואישה וזקן נשחטו. הדוקר לא נתפס, ולישראלים היה עוד מפח נפש לענות בו.
יום לאחר החטיפה המוצלחת של ורד גלילי שלח דאוד חסנין את הנער מוסטפה, איש הקשר של חוליית הסכין הגואלת, אל ראש ועדת ההלם של חירבת מלול (שלא אחת התרברב שיש לו קשר טוב עם חאלד שוקרי, המטלפן אליו אחת ליום לפחות). הנער מסר לו כי החטופה ורד גלילי נמצאת בידי חוליית הסכין הגואלת, והיא גוססת, פצועה אנושות ממאבקה איתם. החוליה מסכימה להראות אותה לשוקרי, אם יקבל תנאים בטיחותיים מסוימים, שיציג לו דאוד חסנין בפגישה אישית ביניהם.
כדי לשכנע את שוקרי שהפעם מדובר בחטופה קיימת, שלא נגנזה ונעלמה כמו קודמתה, נשלחה בידי מוסטפה חבילה קטנה ובה תוכן ארנקה של ורד גלילי, כולל תעודת הזהות שלה ותלתל שנתלש משערות ראשה האדמוניות-חומות, שצבעו זהה לחלוטין לצבע שער הנערה בתצלום שבתעודת הזהות.
"אבל מדוע שיקרת שהחטופה פצועה וגוססת?" התפלא איברהים מוראד באוזני דאוד חסנין.
"אם יהיה צורך, נדאג שהיא תהיה באמת פצועה וגוססת", השיב בקריצה מפקד החוליה. "שוקרי רוצה כל חטופה יהודייה שלנו לעצמו. אם ירצה לקחת גם את החטופה הזו מאיתנו, הוא יקבל גוויה מתה, אבל לא יוכל לומר עלינו שהרגנו אותה. הלוא אמרנו לו שהיא תמות עוד מעט. אם נצליח להשאיר אותה בידינו, נאמר שהתאוששה והחלימה. תמיד תחשוב צעד אחד קדימה, איברהים".
תשובת חאלד שוקרי, לאחר שהועברה אליו החבילה, הייתה מהירה וחיובית: הוא מוכן להיפגש עם דאוד מיד בבית ראש ועדת ההלם, המקובל על שניהם. אולם דאוד לא אבה לצאת הכפרה בשעות שבהן תנועת העוברים והשבים בכפר רבה, והשיב באמצעות שליחו, הנער מוסטפה, כי יבוא לבית ראש ועדת ההלם בשתיים אחר חצות כדי להגיע לידי הסכמה עם שוקרי על אמצעי בטיחות מסוימים, שעליו להסכים להם בטרם יראה לו את החטופה. מוסטפה חזר ומסר מפי ראש ועדת ההלם כי שוקרי יבוא בשעה שתיים אחר חצות למפגש.
לשווא המתין דאוד חסנין, החל משתיים אחר חצות, בבית ראש ועדת ההלם לבואו של שוקרי. ראש ועדת ההלם לא ידע מה מנע את הגיבור מלבוא. הוא הבטיח לדאוד חסנין כי בפעם הבאה ששוקרי יטלפן אליו, הוא יברר זאת. שיחת טלפון זאת הייתה הדרך של שוקרי ליצור מגע יום-יומי איתו, אמר ראש ועדת ההלם, כדי לשאול אותו אם כבר נודע לו היכן נמצאת חוליית הסכין הגואלת. שוקרי נהג לשאול שאלה זאת יום-יום טלפונית גם את ראשי ועדות ההלם בכפרים האחרים בשומרון ובשטחים.
בארבע לפנות בוקר נמאס לדאוד חסנין להמתין והוא חזר מאוכזב, בדרכים עקלקלות, לבית הכחול, כשהוא מוודא שוב ושוב בהסתכלו לאחור שאין איש עוקב אחריו לגלות את מקום מחבואה של החוליה.
דאוד חסנין היה קפדן בענייני בטיחות וביטחון.
ויהי בוקר ויהי יום חדש. בבוקר רצה דאוד חסנין לשלוח את הנער מוסטפה, איש הקשר שלו עם העולם החיצון, אל בית ראש ועדת ההלם, לברר אם חאלד שוקרי התקשר, אבל מוסטפה לא הקדים להגיע, כמנהגו כל בוקר, למקום המסתור בבית הכחול שבקצה הכפר, משום שמישהו גנב בלילה את אופניו. הוא נשלח רגלית לשליחותו.
באותה שעה נתקבלה במיפקדת סיירת המסתערבים בשומרון הודעה מאת סייען ערבי הרוצה בעילום שם – כך הציג המטלפן את עצמו – שבבית הכחול המבודד שבכניסה הדרומית לחירבת מלול מסתתרת חוליית הסכין הגואלת של חמאס, ובידיה, בחדר שעל גג הבית, ורד גלילי החטופה. המודיע הבטיח כי בבוא כוחותינו לחלץ אותה ימצאו את כל הכניסות בבית פתוחות, את כל כלי נשקם של שלושת החמאסניקים מפורקים מכדורים ומנוטרלים לגמרי, וכי תשומת ליבם של כל שלושת החמאסניקים תוסח מן הנעשה בחוץ, ואיש מהם לא יעמוד בתצפית. בן רגע יצאה לחירבת מלול חוליית המסתערבים של בני, עמי, דודו ורוני; ומי היה בני - מפקד החוליה - אם לא אותו חבר נכסף, אליו נסעה ורד גלילי אכולת הגעגועים, אך נחטפה וחטפה זריקת הרדמה בטרם תגיע למחוז חפצה, מחנה הסיירת?
ורד גלילי שכבה על מצע עורות כבש בפינת החדר המבוצר שעל גג הבית הכחול. דאוד חסנין ויוסוף סלים עמדו אצלה והתבוננו בה בדריכות. זה 48 שעות שהיא נתונה להשפעת זריקת ההרדמה ואינה מתעוררת. אך עתה התהפכה על צידה; האם היא מתחילה להתעורר?
איש החוליה השלישי, איברהים מוראד, נמצא על הגג, רובה צלפים בידו והוא צופה על הסביבה ובעיקר על הדרך הנכנסת לכפר ועוברת אצל הבית.
דאוד חסנין יצא אליו. קוצר רוח נשמע בקולו.
"מה עם מוסטפה?" שאל אותו. "רואים אותו חוזר?"
"לא", אמר איברהים, מפנה מבטו לכיוון הכפר. "אבל בלי האופניים הוא לא יוכל להגיע לראש ועדת ההלם ולחזור משם מהר". לפתע נצטמצמו עיניו. "רגע! מישהו בא! זה לא חאלד שוקרי?"
"כן, זה הוא!" אמר דאוד חסנין, המום. "והוא הולך ישר לכאן! איך נודע לו שאנחנו כאן?" שאל חנוקות, יותר את עצמו מאשר את חברו. "אולי ממוסטפה", אמר איברהים, אחוז חרדה ואומלל. "הוא היחיד בכפר שיודע איפה אנחנו. בטח שוקרי תפס אותו כשבא לבית של ראש ועדת ההלם ושחט אותו. לפני שגמר אותו הכריח אותו לומר לו איפה אנחנו. עכשיו הוא בטח בא לגמור גם אותנו". "אין עליו נשק", אמר דאוד. "אבל זה לא אומר שהוא לא מסתיר אותו". "הוא מסתיר אותו. עדיין. ויש לו גם תיק צד", אמר איברהים באימה. "אם הוא בא הנה ללא הודעה, בלי לסכם תנאים לבואו, כמו שרצינו, ברור שהוא בא להערים עלינו ולגמור אותנו. הוא עלול לשלוף ולירות עוד לפני שיראה אותה ויידע שאנחנו בסדר! דאוד, צריך לעצור אותו ולסכם איתו שייפרק מנשקו לפני הכניסה, לסכם איתו עכשיו לפני שתיתן לו להיכנס, דאוד".
"אני אעשה זאת. אתה, רוץ תאמר ליוסוף שיירד לדלת הכניסה, אבל שלא יפתח אותה עד שאשלח אותך אליו, לומר לו שאפשר להכניס את שוקרי", אמר דאוד, שולף אקדחו ודורך אותו. "קחו גם רובים, ושיהיו האקדחים בנצרה פתוחה, עד שאומר אחרת", הוסיף, "ואת הרובה שלך כאן תשאיר לי. לא אתן לו לירות ראשון". הוא לא גרע עין משוקרי הצועד במנוחה אל הכניסה לבית. משקרב שוקרי כדי עשרה צעדים ממנה, קרא אליו, "שוקרי?"
שוקרי נשא עיניו אל הגג. "מה שלומך דאוד?" שאל בידידות.
"אתה עוד חושב שאנחנו משתפי פעולה?" קרא דאוד.
"תיתן לי סיבה לחשוב אחרת?"
"תגיד קודם איך מצאת אותנו".
"אני לא מגלה לחשודים בסייענות לאויב את מקורות המידע שלי".
"אני אתן לך הוכחה שאנחנו לא סייענים. אראה לך את החטופה, אבל..."
"ידעתי שיש ‘אבל’!" אמר חאלד שוקרי בבוז. "תראה, דאוד, אני בא הנה מפני שהחלטתי להאמין בכם. אני מוכן לתת לכם עוד צ'אנס לטהר את עצמכם מחשד ולהראות שבאמת יש לכם חטופה יהודייה. אבל אם זאת מלכודת, ואתה עושה לי הבלים כדי לסדר אותי...."
"שוקרי, לא עשו אותי באצבע", קרא דאוד. "איך אדע שאתה באמת לא באת לסדר אותנו? שאין לך אקדחים ורימונים תחת המעיל שלך? שלא תשלוף ותירה כשאכניס אותך?"
"אז שיצא אחד מכם, יעשה חיפוש בבגדים שלי וייקח כל מה שימצא", אמר חאלד שוקרי. "שיוציא את המחסנית מן האקדח שלי וייקח אותה".
"אתה מסכים לחיפוש?"
"למה לא? אין לי מה להסתיר, חפשו אצלי כמה שאתם רוצים, אבל אחר כך אני אעשה חיפוש בכם, אחד-אחד, כאן בחוץ, וגם אפרוק את המחסניות מכלי הנשק שלכם. אחר כך נעלה כולנו, מנוטרלים ובלי לחשוד זה בזה, לראות את היהודייה. מוסכם?"
"אלה מילים!" אמר דאוד חסנין באנחת רווחה מתמשכת. "איברהים", פנה לחברו שחזר והצטרף אליו, "תוציא את המחסנית מהאקדח שלו. אחר כך עשה בו חיפוש, ואם לא תמצא כלום, תן לו להוציא את המחסניות מהרובה שלך ומהאקדח שלך, ואם ירצה, תן לו לחפש אצלך, שיראה שאין עליך שום נשק אחר. שיחפש גם אצל יוסוף, כמו אצלך. אני אחפה עליכם מלמעלה ברובה. אל תדאג".
"זה לא מוצא חן בעיניי שהוא הסכים כל כך מהר לחיפוש", רטן איברהים.
"אם תראה שיש לו רק אקדח, לא תמצא עליו נשק אחר, והוא יסכים שתוציא מהאקדח שלו את המחסנית ותיקח אותה ממנו - ממה יש לפחד? גם אם נפרוק אנחנו את המחסניות מהרובים ומהאקדחים שלנו, כמו שהוא רוצה, ניתן אותן לו, והוא יתחיל איתנו - אנחנו נהיה שלושה, והוא אחד".
"נכון", אמר איברהים וירד למטה.
במהרה ראה דאוד את איברהים יוצא מכניסת הבית ומדבר עם שוקרי. השניים חיפשו, כל אחד בתורו, בבגדי האחר, איברהים ראשון, ופרקו זה לזה את המחסניות מכלי הנשק שנשאו. הבא בתור היה יוסוף. משפורקו המחסניות מאקדחו ומרובה הסער שלו, ושוקרי שם גם אותן בתיק הצד שהיה תלוי על כתפו, נשא שוקרי את עיניו אל הגג וקרא, "ומה איתך, דאוד? למה אתה מחכה, להזמנה מיוחדת?"
"אני יורד", אמר דאוד, "אצלי מילה זו מילה". גם הרובה והאקדח של דאוד פורקו ממחסניות, והן עשו דרכן אל תיק הצד של שוקרי.
"עכשיו נראה את החטופה. כולם עולים יחד, ואיש לא נשאר מאחור", אמר שוקרי.
אחרון נכנס דאוד חסנין ורצה לנעול אחריו את דלת הכניסה. "לא, יא אח", אמר שוקרי. "שהכל ייראה פתוח. אני כבר מרגיש שאני נכנס כמו עכבר עיוור למלכודת".
"שוקרי, כל מה שאתה רוצה! נשאיר את הדלת פתוחה", אמר דאוד חסנין בנדיבות.
"איפה החטופה?" שאל שוקרי.
"היא על הגג, יש לנו שם חדר".
"אז תשאיר גם את כל הפתחים עד לגג פתוחים".
"מה שאתה רוצה, שוקרי", אמר דאוד. "רק שתרגיש שאתה בין ידידים".
הם עלו במדרגות ונכנסו לחדר שעל הגג; באותו רגע נשמעו מבחוץ קולות חריקת מכונית.
"מה זה?!" התפלא דאוד חסנין.
יוסוף סלים הביט חיש מחלון החדר החוצה.
"מכונית עוצרת ליד הבית!" צעק.
שני חבריו נחפזו לחלון לראות.
"שלושה יוצאים ממנה, ויש להם אקדחים! הם נכנסים לבית!" צרח איברהים.
"שוקרי, אלה אנשים שלך? אתה רימית אותי!" שאג דאוד. "מה חשבת? שלא ניתן לך את החטופה? שתצטרך לקחת אותה בכוח? חיה, לא תקבל אותה ממני!"
4 צפייה בגלריה
דאוד זינק אל אלה כבדה לריצוץ ראשים שהייתה תלויה על הקיר ליד יצועה של ורד והניף אותה לרוצץ את גולגולתה. בו ברגע קפא על עומדו
(איור: אריה מוסקוביץ', באדיבות שרית הורוביץ)
תוך שהוא אומר זאת, הפנה ראש מן החלון אל המקום שבו ראה לפני שניות את שוקרי, ליד יצועה של ורד גלילי הרדומה, אך המתעוררת והולכת לשמע ההמולה שבחצר - ולא ראה אותו! שוקרי לא נמצא בחדר. שוקרי נגוז.
ריח כימי קל ריחף בחדר.
דאוד זינק אל אלה כבדה לריצוץ ראשים שהייתה תלויה על הקיר ליד יצועה של ורד והניף אותה לרוצץ את גולגלתה, ובו ברגע קפא על עומדו; בפתח החדר הופיע בחור ושני אקדחים בידיו. זה היה בני, שגמא את המדרגות בשנייה ומחציתה. הוא נראה לדאוד כערבי לכל דבר, וכמי שיורה קודם ומברר אחר כך.
"מי שיזוז ימות", הרעים בני בערבית.
דאוד שמט את האלה והרים את ידיו, וכמותו חבריו.
דודו ועמי פרצו עתה גם הם לחדר, נראים לדאוד ולחבריו כערבים. בעוד בני כורע אצל ורד הפוקחת עיניים נדהמות וחובק אותה באהבה בזרועותיו, משתאה ומאושש לראותה בריאה ושלמה, ובעוד דודו מרתק במקומם את שלושת החמאסניקים, בכוונו אליהם את שני אקדחיו, פרק עמי מעליהם בזה אחר זה את רוביהם ואקדחיהם. "כל הרובים וכל האקדחים שלהם מפורקים ממחסניות ומנוטרלים כמו שהבטיח לנו המודיע!" קרא בעברית לחבריו.
"כל הכניסות לבית היו פתוחות, למן הכניסה הראשית ועד הכניסות לחצר ולגג, בדיוק כמו שהבטיח לנו המודיע האלמוני", אמר בני, מלטף את שערה האדמוני והמתולתל של ורד גלילי המתרפקת עליו
"גם הכניסות לבית ולגג היו פתוחות כמו שהובטח לנו, כולן, למן הכניסה הראשית עד הכניסה לגג והכניסה לחדר", אמר בני, מלטף את שערה האדמוני והמתולתל של ורד המתרפקת עליו. "הוא הצליח גם להסיח את דעתם ואף אחד מהם לא עמד על הגג בתצפית. אף אחד מהם לא הבחין בהתקרבות שלנו לבית ולא פתח עלינו באש כשפרצנו, ממש כמו שהובטח לנו בהודעה", המשיך בני. "כשהגעתי, כל השלושה היו מרוכזים בחדר הזה, ללא שום יכולת להתנגד למעצר. כל מה שהובטח לנו, קוים".
דאוד חסנין, יוסוף סאלים ואיברהים מוראד האזינו, עיניהם חורגות מחוריהן לאור חילופי הדברים בעברית בין השלושה הנראים כערבים.
"מסתערבים", מילמל דאוד חסנין באימת מוות.
..."וכעבור כרבע שעה הגיעו שלושה מסוקים והנחיתו ליד הבית הכחול פלוגה של לוחמי צנחנים וכמה חוקרים של השב"כ. שלושת החמאסניקים נלקחו לחקירה, ותאמינו או לא - כשראו שלא מחסלים אותם בו במקום, אלא רק עוצרים אותם, הם צחקו כל הדרך למסוק. גם ורד הוטסה במסוק לבית חולים, לבדיקות, ובני הצטרף אליה כמלווה. שמעתי אותו אומר לה - גם אני עליתי למסוק, כטרמפיסט סמוי - שהם יינשאו בקרוב, אם היא מוכנה להינשא למתנדב למסתערבים, והיא השיבה שלא תסכים להינשא לשום גבר שהוא פחות ממתנדב כזה. משנחת המסוק קפצתי הנה, למטכ"ל, לדווח לכם שהמשימה הדחופה הראשונה שהוטלה עליי, לכידת חוליית הסכין הגואלת, הושלמה", דברי סיכום אלה אמר לרמטכ"ל ולאלוף פיקוד המרכז האוויר הריק שמולם, בחדר התחקירים של לשכת הרמטכ"ל.
איש זולת שלושתם לא נמצא בחדר; שמירת קיומו של דנידין הרואה ואינו נראה בסוד חייבה פורום רם ומצומצם שכזה.
"כמו כל דבר בצה"ל, גם שאלותיי יתחלקו לשלושה חלקים", אמר הרמטכ"ל ברוח טובה. "כמה שאלות טכניות, כמה שאלות למילוי פערים שנשארו בתיאור מהלך הדברים, ולבסוף שאלות שניתן להגדירן כשייכות לתחום המדיני-ביטחוני. אבל קודם כל, קבל את הערצתי – וזו המילה המדויקת – לתכנון שלך, דנידין, וגם לביצועו; בניית התוכנית ללכידת החמאסניקים, שכל פרט ואפשרות בה נלקחו בחשבון, וכל התפתחות בה נצפתה מראש. דנידין, אתה עומד מעל כל צל"ש שאוכל לתת לך".
"הרמטכ"ל ואלוף פיקוד המרכז, אינכם רואים זאת, אבל אני מסמיק ממש", אמר האוויר. "בסך הכל מילאתי את חובתי למולדת, כמוני ככל לוחם עברי. בשל יכולתי לראות ולא להיראות, יש לי לפעמים היכולת לעשות מספר דברים שהם מעל ליכולתם הממוצעת של אחרים". "אין לך שום צידוק להיות כל כך עניו", אמר הרמטכ"ל. "ההברקה שלך לאחר תפיסת חאלד שוקרי וחולייתו, להפרידו מן האחרים, להחזיקו במעצר מבודד שרק כמה שומרים יודעים עליו ולפרסם הודעה מטעם המשטרה, שהוא ברח בריחה דרמטית ממעצרו, ואז להופיע בעצמך מחופש בדמותו בשטחים כגיבור לאומי, וכך לגלות בעזרת ועדות ההלם את דאוד חסנין, יוסוף סלים ואיברהים דאוד - הברקה זו תיכנס להיסטוריה כתחבולת ההטעיה המוצלחת ביותר בתולדות מלחמותינו".
"בואו נשאיר אותו במאסרו המבודד, ואני אמשיך לפעול בדמותו בשטחים ואספק להיסטוריה עוד שפע תחבולות הטעיה מבריקות", אמר האוויר.
"זאת נעשה", אמר הרמטכ"ל.
הסיפור פורסם לראשונה במוסף "תל אביב" של "ידיעות אחרונות" באפריל 1993.
בימים אלה עומדים לצאת מחדש לאור ספרי "דנידין" בעריכה עדכנית ובפורמט מחודש. בנוסף, צפויים להתפרסם ספרים חדשים בסדרה, בהם "דנידין בכור האטומי באיראן", וכן סדרת טלוויזיה של הילד הרואה ואינו נראה.
תודה מיוחדת ליורשי הסופר שרגא גפני (“און שריג”) ולהוצאת הספרים מ. מזרחי על עזרתם בפרסום מחודש של הסיפור המקוצר. האיורים המקוריים באדיבות שרית הורוביץ, עיזבון מ. אריה. לעיון ביצירותיו הספרותיות הנוספות של שרגא גפני ניתן להיכנס לאתר שהוקם לזכרו.
