חמישה ימים אחרי 7 באוקטובר רועי יוסף קיבל שיחת טלפון ממצ"ח, שם שירת בסדיר. "מישהו שאני לא מכיר אמר לי שבבסיס שורה דרושים חוקרים לזיהוי חללי הטבח", הוא מספר. "הוא אמר שאני לא חייב להסכים, שהיו כמה אנשים שסירבו לעשות את זה ואחרים שהתחילו במשימה הפסיקו כי לא עמדו בה, ושהוא יבין אותי ויכבד כל החלטה שלי. אמרתי לו שאני מסכים. אלו היו הימים הראשונים אחרי הטבח, הייתה כאן תחושה של אסון נוראי, של טרגדיה שלא הייתה כמוה, וידעתי שאם קוראים לי לבוא ולסייע - אני אבוא. מהרגע שאמרתי כן, ידעתי שאני הולך להיות שותף בביצוע משימה שהיא אולי מהקשות שקיימות כרגע, אם לא הקשה מכולן, אבל לא נרתעתי".
מה הדבר הראשון שהרגשת כשהגעת לשורה?
"אתה מריח את ריח הגופות החזק ומרגיש תחושה של הלם. יש כאלה ששמים מסכת קורונה או טיפות של שמן איקליפטוס כדי להתמודד עם הריח. סיפרו לי שאצל אנשים שעישנו הרבה שנים חוש הריח היטשטש והם כבר לא הריחו את הריח הזה. ובאמת, שם, בגיל 30, התחלתי לעשן ומאז עדיין לא הפסקתי. עוד לפני שראיתי גופות ראיתי ארונות קבורה. היה שם טור שלם של שקיות, ובהן גופות, שהיו מונחות על אלונקות או עגלות, כשעל השקיות מודבקות מדבקות עם מספרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"כחלק מהעבודה אתה גם צריך לפתוח את השקיות, להסתכל מה יש בהן, ולהשוות את מה שאתה רואה לרשימות שכבר היו ולחפש עוד סימני זיהוי. בפעם הראשונה שחלפה לידי גופה בשקית, הרגשתי את כל הגוף שלי, אבל עם הזמן אתה מתרגל לזה. ראיתי גופות שרופות, גופות במצב של ריקבון מתקדם, ראינו כל מיני דברים שאנחנו ממש לא אמורים לראות, ואתה רוצה שכולם יזוהו וכולם יגיעו לקבורה. זה הדבר הכי חשוב שיש".
איך בכלל ניגשים למלאכה כזו בהתחלה?
"ביום הראשון רוזה, נגדת חקירות במצ"ח, אמרה לי ולשחאדה, השותף שלי לעבודה, 'אני לא מבינה איך שלחו אתכם לפה בלי מדים. בסוף היום אתם צריכים לזרוק את הבגדים לפח'. חשבתי לעצמי, כנראה הולך להימרח עליי הרבה דם, פחדתי שהמגע עם הגופות הולך להיות קרוב משדמיינתי. אחר כך הסתבר לי שהיא מאמינה שכל מה שנכנס איתך לשורה לא צריך להישאר איתך הלאה בחיים, כי אלה ממש השערים של הגיהינום. מיד התחלתי לחפש מדים אצל חברים".
היו רגעים ב-60 הימים שלך בשורה שלא תוכל לשכוח?
"כשראיתי בפעם הראשונה שקית קטנה, אמרתי לעצמי, מה זה, עצמות? אולי ילד? זה היה רגע מזעזע. אתה מחסיר פעימה, הרבה פעימות, מסתכל ולא רוצה לדעת מה יש בשקית. אני לא זוכר מה היה בשקית ההיא, אבל בחלק מהשקיות היו חלקי איברים ובחלק יכול היה להיות גם ילד.
"הייתה מישהי מהמשטרה שהתחתנה כמה ימים קודם ואנשים חגגו לה בבסיס. הביאו עוגה, עשו על האש, רקדו ושרו, ואתה לא מבין מה אתה רואה, איך אנשים יודעים פתאום לרקוד ולהיות שמחים במציאות כזאת. אנשים זה אנשים. הם יודעים להיות עצובים כשצריך ויודעים לשמוח כשצריך, והכל בתוך אותם חיים. זה כוח החיים, אין מה לעשות. די מהר, אחרי שהגעתי לבסיס, פתחתי מחשב והתחלתי לתעד את מה שראיתי. הייתי חייב. הפעם כתבתי רק ארבע מילים, 'זאתי שמחה מסוג אחר', כי לא הצלחתי לתאר אותה.
"אחד הרגעים המכוננים שהיו לי במחנה היה לראות חייל שסוחב גופה ומזמזם ושר בשקט את השיר 'ימים לבנים' של לאה גולדברג ללחן של שלמה יידוב. באותו רגע הייתי כל כך בהלם שלא אמרתי לו כלום, בקושי הסתכלתי עליו. אחר כך, כשכתבתי את המחזה ורציתי למצוא אותו, לא הצלחתי. אתה שם הרבה שעות ועושה הלוך ושוב עם עגלות, ולפעמים אנשים שרים תוך כדי עבודה".
מאחורי יוסף, 31, מחזאי, במאי ושחקן, שעושה עכשיו דוקטורט באוניברסיטת בר-אילן בתוכנית פרשנות ותרבות, כמה מחזות דוקומנטריים שזכו לשבחים. הבולט שבהם הוא "פרט לכך, לא אירע דבר", זוכה פרס קיפוד הזהב ל-2022, שאותו יצר עם נעה נשיא ומבוסס על אירוע הריגתו של מחמד קדיח', תושב פלסטיני בן 63, שהחזיק דגל לבן כשנורה למוות במהלך מבצע צוק איתן. "עברו כמה שנים מאז המחזה, ובמלחמה הנוכחית חיילים ירו בשוגג בחטופים יותם חיים, אלון שמריז וסאמר פואד אל-טלאלקה", הוא אומר. "אנשים אמרו לי שזה בדיוק כמו שכתוב במחזה שלי, שמבוסס על העבודה שלי בשירות הצבאי".
את "שורה", שיעלה ב-26 בספטמבר בפסטיבל ישראל ובהמשך בתיאטרון תמונע ומציג את ההתמודדויות של עמיתיו חוקרי מצ"ח עם מראות הזוועה מנקודות המבט השונות של כל אחד מהם, החל יוסף לכתוב חמישה ימים אחרי שהגיע למחנה. "כתבתי איזה עמוד של מחשבות, ואז תפס אותי מפקד מצ"ח במילואים והעיר לי להפסיק", מספר יוסף. "נבהלתי והפסקתי, אבל אחרי שלושה שבועות חזרתי לכתוב. ניגשתי לנגד הלוגיסטיקה שלנו, איש מאוד חכם, ושאלתי אותו, 'זה בסדר לכתוב?' והוא אמר לי, 'כל אחד רואה את העולם מהתפקיד שלו. אני נגד לוגיסטיקה, וכשאני מגיע לכאן אני רואה למשל חיבור לחשמל או שנאי. ככה אני מבין את הסיטואציה. כשאתה כותב, אתה בטח רואה דברים שאחרים לא רואים או חושבים. אתה מחויב לכתוב את מה שראית'. גם שחאדה ורוזה, ועוד אנשים בבסיס אמרו לי מההתחלה, 'אתה חייב לכתוב'. אנשים אמרו לי, 'מזל שאתה כותב כי אני לא יכול לספר למשפחה שלי מה היה כאן מאחר שאני שומר עליהם’".
4 צפייה בגלריה
מחנה שורה. "אנשים אמרו לי 'מזל שאתה כותב, כי אני לא יכול לספר למשפחה לי מה היה כאן'"
(צילום: יאיר שגיא)
למי הראית את מה שכתבת?
"הייתי חוזר הביתה ומקריא ליובל (כ"ץ), בן הזוג שלי, את מה שכתבתי כדי לשמוע את דעתו. באחת הפעמים הוא סובב אליי את הראש וראיתי שהוא בוכה, ואז הבנתי שאולי הדברים שאני מרגיש שהם טריוויאליים, שאני רגיל אליהם, מרגשים אחרים ושאני צריך לנסות להמשיך לכתוב. כתיבת המחזה עוזרת לי להבין מה עשינו שם, מה ראינו שם, עם מה התמודדנו".
בן זוגך מיד תמך ברעיון?
"בהתחלה לא סיפרתי ליובל מה בדיוק אני הולך לעשות בשורה. שיתפתי אותו בהדרגה, כי ידעתי שהוא עלול לחשוש מה עלול לקרות לי. לא רציתי להכביד עליו. לשהות בתוך מקום שיש בו יותר אנשים מתים מאשר חיים, זה דבר שיש בו סכנה לאובדן הנפש".
הגיוני, נחשפת לזוועות גם כצופה בשטח וגם כמאזין לעדויות.
"כשכתבתי, אנשים סיפרו לי דברים מזעזעים ביותר. העבודה שלי בכתיבת המחזה מתמקדת באפשרות להשמיע את החוויות האלה עבור האנשים שלא מעוניינים לראות את המראות הקשים, שרוצים לשמוע מה שכן אפשרי לשמוע ולראות ותוך כדי זה להתמודד. אני זוכר שתוך כדי הכתיבה הייתי בוכה, הדמעות פשוט ירדו, וטוב שירדו. גם בחזרה עם שחקנים ובשיחות עם אנשים אני יכול לדמוע".
עוד לא השתחררת ממה שראית שם?
"אני מרגיש שזאת לא חוויה שאפשר לחזור יום אחריה לחיים הרגילים כאילו כלום לא קרה. אני עדיין מחפש את הדרך להבין מה עשיתי שם. בראש אני הרי יודע שראיתי דברים קשים מאוד, אבל מבחינת הרגש אני עדיין מעכל ומעבד את זה, ולכן עשיית ההצגה חשובה עבורי. כדי לקבור את מה שקרה שם אני צריך לדעת מה עשיתי שם, ואת זה אני מגלה רק עכשיו".
"אני עדיין מחפש את הדרך להבין מה עשיתי שם. בראש אני יודע שראיתי דברים קשים מאוד, אבל מבחינת הרגש אני עדיין מעכל ומעבד את זה"
הלכת אחרי זה לטיפול פסיכולוגי?
"אני בטיפול גם ככה. שיתפתי את הפסיכולוגית שלי לא מעט בתהליך הכתיבה. כשחזרתי משורה הייתה תקופה שהרגשתי עייפות מאוד חזקה, חוסר רצון לעשות דברים. הרגשתי שהדבר היחיד שאני מסוגל לעשות זה לכתוב את המחזה. מאוד התרגשתי שפסטיבל ישראל ותיאטרון תמונע הזמינו אותי לכתוב, כשהמחזה עוד לא היה כתוב. הם אמרו לי, 'קראנו קצת ממנו ואנחנו מכירים את העבודות הקודמות שלך ואנחנו מאמינים בך, רק תעשה את זה'".
המראות ממחנה שורה מופיעים בחלומות ובסיוטים שלך?
"בימים הראשונים היו לי הרבה מאוד חלומות, לא כאלה שאתה רואה בהם משהו, אלא חלומות של בלגן, שאתה רק שומע מספרים וצריך לעשות סדר בהם. גם אחרים סיפרו לי שהם שמעו מספרים בחלומות. במספרים יש משהו מאוד דומיננטי, כי בשורה אתה יושב ושומע מספר אחרי מספר של השקיות וצריך לומר אותו בבירור כדי שתרשום אותו נכון ולא תטעה בזיהוי הגופה. בתקופה מאוחרת יותר הייתי חולם על דברים שלא חוויתי אותם כסיוט - רציחות ושריפות ודברים נוראיים שקורים לגוף. באמצעות הכתיבה התחלתי לכוון את המבט לדברים אחרים, לחייל ששר 'ימים לבנים', לפרפר הלבן שראיתי שם. התחלתי לחפש חיים. באחד הימים הראשונים אני זוכר ששחאדה ואני יצאנו להפסקה ופשוט עמדנו והסתכלנו כמו ילדים קטנים על העננים, כמה הם יפים".
תחקירים שונים בתקשורת הצביעו על כאוס בתהליך זיהוי הגופות בשורה, אלה דברים שנחשפת אליהם?
"לא הרגשנו בחוסר היגיינה בשורה. היו שם כפפות, מסכות, אלכוג'ל, והגופות היו בקירור במכולות. אין מה לעשות, זאת סיטואציה מאוד מבולגנת. מדובר בכ-1,200 קורבנות של טבח נוראי".
חדר החזרות הקטן ברחוב הרצל בתל-אביב. על הבמה עגלות ועליהן שקיות גדולות, השחקנים מובילים אותן בזו אחר זו. הכל מתנהל כאן בשקט מכבד, מצמית, מעורר מחשבה. מלבד רועי יוסף משחקים ב"שורה" שחר נץ, שמגלם את יוסף; מוראד חסן, אייל נחמיאס, נעמי אורן, אורי דב יוסף בלופרב, דורית דורה שלו, אילן זכרוב, ויובל קנין נחמיאס. "במחזה אני מנסה להשתמש בתיעוד שאספתי ולכתוב את זה בצורה שבה יהיה אפשר לשמוע ולראות את מה שהיה שם", אומר יוסף. "כולם שחקנים מאוד עסוקים שעושים את הפרויקט הזה מתוך תחושה של שליחות ואמונה, לקחת על עצמם את האנשים המתועדים ולהפיח בהם חיים על הבמה. ג'ייסון דנינו, שמלווה אותי בכתיבה, שאל אותי למה אני לא משחק את עצמי. אמרתי לו שאני צריך שמישהו יהיה איתי כדי שאני לא ארגיש לבד, שלקחתי שחקן כדי שיהיה לי שותף. נורא רציתי לעבוד עם אנשים שאני אוהב ומאמין בהם. המחשבה שמתישהו נסיים את החזרות עצובה לי".
לא מוקדם מדי להעלות מחזה כזה, כשהמלחמה עדיין מתנהלת?
"הרבה שואלים אותי את זה, ואני אומר שאני לא יודע אם זה מוקדם מדי או לא. אני רק יודע שכדי לחזור משם, ממחנה שורה, אני צריך את המחזה הזה, ובשבילי זה לא מוקדם מדי, זה עוד מעט יהיה מאוחר מדי. רק ככה אני יכול להתמודד עם מה שעברתי. הכתיבה והעלאת המחזה לבמה עוזרות לי. הן כמו טיפול פסיכולוגי שאין טוב ממנו. זה מחזה על חזרה הביתה. כדי באמת לחזור הביתה משורה, ולא להיתקע שם, אני צריך להשלים את המחזה ולהעלות אותו על הבמה. רק אחרי זה אוכל לחזור באמת. יש משפט שאני חושב עליו הרבה – 'כדי שתוכל לקבור משהו אתה צריך לדעת מה הוא'. אני חושב שכדי לקבור את מה שעשינו, אני צריך לשאול, לחקור, לחפש, לזהות ולהבין את זה".
"זה לא מחזה על מוות", חשוב ליוסף לדייק. "קראתי לו 'שורה', אבל יש לו תת-כותרת – 'מלאכת זיהוי חיים'. מה שקורה במחזה הוא שהדמות שלי הייתה צריכה לזהות מתים במשך חודשיים, וכשהיא מתחילה לכתוב, היא מתחילה להסתכל על כל בן אדם חי במרחב, לדבר איתו ולתעד אותו. אני לא כותב על המתים, הם נמצאים מתחת לפני השטח, אבל אני כותב על אנשים שעוסקים במשימה כמעט בלתי אפשרית, ואני רוצה לראות אותם".
4 צפייה בגלריה
רועי יוסף. "כדי לחזור משם, ממחנה שורה, אני צריך את המחזה הזה, ובשבילי זה לא מוקדם מדי, זה עוד מעט יהיה מאוחר מדי"
(צילום: איליה מלניקוב)
חשבת איך יגיב הקהל, שגם ככה מוצף רגשית בתקופה הזו?
"אני יודע שהתוכן של מה שחוויתי קשה, אבל אנחנו מוצפים בתוכן הקשה הזה בצורה לא מעובדת, בחדשות, בטלוויזיה, ואני חושב שלאמנות יש כוח לעשות מזה משהו אחר, להפוך את זה למשהו שאפשר להסתכל עליו, להתנחם בו ולהמשיך הלאה ולהצליח. אני מאמין שהתיאטרון והאמנות יכולים להציע משהו אחר. אם הייתי צריך לזהות מתים במשך חודשיים, המחזה הזה עזר לי לנסות ולזהות חיים. אני רוצה שגם הקהל יתחיל לזהות חיים, וכמה שיותר. זה גם הסיפור של החטופים שליבי איתם כל היום והלילה. אם אנחנו נתמקד רק בניסיון לזהות את המוות, נלך לאיבוד כחברה וכעם. אני מנסה בכל הכוח שלי לזהות חיים, וכדאי שגם בממשלה ילמדו את המלאכה הזאת".
למה לא הצעת את ההצגה לתיאטראות הרפרטואריים?
"אני חושב שבמציאות של התיאטרון כיום, תיאטרון תמונע ופסטיבל ישראל הם הפלטפורמות היחידות שיכולות להוות להצגה שלי בית. התיאטרון המסחרי בארץ נמצא בנתק מהתיאטרון העצמאי. כיוצר תיאטרון עצמאי, אני לא חושב שיש לי בכלל איך להגיע לשם. פסטיבל ישראל ותמונע נותנים לי חופש אמנותי מוחלט. הם אמרו, 'אנחנו עושים עבודות שמסתכלות למציאות בעיניים', וכששמעתי את זה אמרתי, 'אני איתכם'. הזמנתי את כל מנהלי התיאטראות לכל ההצגות שלי ואף אחד לא הגיע. אני גם לא מחפש כרגע. טוב לי במה שאני עושה. אם הייתי רוצה ומתעקש ומתאים את המחזה שלי לטעם שלהם, אולי הייתי מצליח".
כשהוא לא בחדר החזרות, יוסף משתדל לפקוד כמה שיותר את ההפגנות בקפלן ואת כיכר החטופים. "כל בוקר אני לא מאמין שזאת המציאות שאנחנו חיים בתוכה כבר כמעט שנה", הוא אומר. "אני אפילו לא יכול לדמיין מה עובר על המשפחות של החטופים. הנורא מכל. אני לא מבין איך יש אנשים שלא עושים כל דבר אפשרי בשביל להחזיר אותם. זה קטע מוסרי. החרטה הזאת והתחושה הקשה שלא עשינו את מה שצריך כדי להחזיר אותם יישארו איתנו עוד הרבה זמן. זו בושה לממשלה הזאת".
יגידו לך חברי הממשלה, לגבי אחריותם בנושא, שחמאס הוא החוטף והוא הרוצח.
"ברור שהאחריות היא של חמאס, אבל כל האזרחים במדינה, מכל הקשת הפוליטית, משמאל ומימין, נבגדו. אני לומד באוניברסיטת בר-אילן שיש בה הרבה תלמידים דתיים. אני פוגש שם הרבה אנשי ימין שרוצים בשובם של החטופים בכל מאודם. אני לא יודע מאיפה נוצרת האשליה הזאת שזה עניין של ימין ושמאל. כולנו נבגדנו באותה מידה".
נעצרת באחת ההפגנות?
"נעצרתי בעבר בהפגנה נגד השחיתות, בתקופת הקורונה. ראיתי איש ששכב על הרצפה ורכב כמעט דרס אותו, הנהגת לא ראתה אותו, ובעטתי ברכב. הנהגת יצאה וניסתה לתקוף אותי. עצרו אותי. מתברר שזאת הייתה שוטרת סמויה. לקחו אותי לתחנה, נשארתי שם כל הלילה והייתי במעצר בית חמישה ימים. די מהר בית המשפט ביטל את מעצר הבית והתיק כמובן נסגר. היא לא הייתה נשארת שוטרת אם היה קורה לו משהו. תודה היא לא אמרה לי. העם הגיע למצב של ייאוש מאוד גדול. אתה רואה את זה בעיניים של האנשים. למרות התופת שעברנו אנחנו חייבים להיות חברה שמצליחה לזהות את החיים, מפני שאם נמשיך ונזהה רק את המוות, זה כל מה שנצליח להיות: מתים. בתור מישהו שעסק בזיהוי מתים, חשוב לי להגיד את זה".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.09.24
