לרגע אחד ב-7 באוקטובר, כשהיא מסתתרת בתוך שיח וסביבה יריות של מחבלי נוח'בה, איה מידן נרדמה. "לא יודעת לכמה זמן, אולי זה היה רק לשנייה", היא אומרת, ״כי המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש ברגע שנשכבנו בשיחים הייתה ׳איה, את תרפיסטית, עשית קורס אחד או שניים בנושא טיפול בטראומה, אז אם את יוצאת מכאן בחיים - את לא יוצאת עם פוסט-טראומה. תתחילי להפעיל את כל הידע שיש לך׳. היה רגע שהנשימות והפניית הקשב כל כך הרגיעו את הגוף, שנרדמתי. רק כשפקחתי את העיניים הבנתי שנרדמתי, אבל ברגע הזה כל כך כעסתי על עצמי״.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
למה?
"אמרתי, ׳מטומטמת! מלא מחבלים מסביבך, רוצחים אנשים בקיבוץ, אולי גם את המשפחה שלך, ואת נרדמת?׳ את יודעת, חלק מהעבודה שלי עם הפסיכולוג היא גם על תחושת האשמה הזאת. הסבירו לי שהגוף היה צריך לכבות את עצמו, שזה מנגנון ידוע. אבל מאוד כעסתי על עצמי״.
יש עוד רגעים שנחרתו בך ביום ההוא?
״אני זוכרת הרבה מאוד רגעים. את השיחה שהייתה לי עם רוכב אופניים שברח כשעל רגל אחת שלו כפכף ועל השנייה נעל רכיבה; את ההבנה שאנחנו מוקפים במחבלים ברגע שנשכבנו בשדה, ואת כמות היריות והפיצוצים שהיו מסביבנו ואין דרך לברוח. אני זוכרת את הפגישה הראשונה עם הבדואים שאמרו לי שירו ברבש”ץ, שירו בילדים, ואמרתי לעצמי, איך נקבור ילד עכשיו? את השיחה הראשונה עם הבית, כששמעתי את הקול המפוחד של גור, הבן שלי, והייתי צריכה להגיד לו שהכל יהיה בסדר בעוד שאני יודעת שזה בכלל לא בטוח״.
על מה את חושבת ברגעי האימה האלה?
״על איך מצד אחד מרגיעים את הגוף, דרך נשימות והפניית הקשב לדברים אחרים, פותחים וסוגרים אירועים ומנסים שלא להשתגע; ומצד שני נשארים דרוכים כי כל רגע הירי, הרימונים, צבע אדום, כיפת ברזל - יכולים לפגוע בנו. בין המחשבות הראשונות היו אלה שניסו להבין מי זה הבחור הזה ששוכב לידי ואיפה השניים שהיו איתנו בהתחלה. כשהוא ביקש את הטלפון שלי, כי המחבלים לקחו את שלו, ראיתי שהוא כתב בערבית ושלח מיקום. המחשבות הלכו לכיוון של מי הולך להגיע ולאן ייקחו אותי, אבל ככל שעבר הזמן המחשבות התחלפו בזה שהוא דובר ערבית, שהמחבלים כבר שיחררו אותו פעם אחת ולכן אני צריכה אותו איתי, כי אם תופסים אותנו יש סיכוי שהוא יגרום לזה שישחררו אותנו, הוא מכיר את השפה ויודע מה להגיד״.
מה קרה לרוכב האופניים שפגשת בדרך?
"אני לא יודעת".
סיפור ההישרדות של איה מידן בת ה-39 מקיבוץ בארי, שבבוקר 7 באוקטובר יצאה לרכיבת אופניים רגע לפני שמחבלי נוח'בה פלשו לגן העדן שהיה ביתה, שרפו, טבחו וחטפו - הוא בלתי נתפס. כמו כל כך הרבה סיפורים מהשבת האיומה ההיא, המוח האנושי מתקשה להבין והבטן מתהפכת. בסיפור הזה של איה קיים אלמנט נוסף: חייה ניצלו בזכות שלושה אחים מרהט שעבדו באותו הבוקר בחדר האוכל של הקיבוץ - ווסים, מחמוד והישאם אלקרנאווי, שנתקלו במחבלים ומנעו ממידן להיכנס לקיבוץ. במשך שעות הסתתרה איה בסמוך לקיבוץ עם הישאם, שתיקשר עם משפחתו דרך הסלולרי שלה וביקש חילוץ. כעבור שעות, ולאחר שחילצו בדרך עשרות ממשתתפי נובה, הם הגיעו גם לאיה והישאם והצילו אותם מהתופת. כשבדרך ביקשו חיילי צה״ל מהבדואים לצאת מהרכב, מידן הייתה זו שביקשה מהם לא לירות.
זהו סיפור על גבורה, תושייה, ניסים וגם דו-קיום, אותו רכיב שברירי שנראה בימים אלה כמו חלום רחוק. זו כנראה גם הסיבה לכך שהסיפור של איה והישאם שוחזר בפרויקט "שחר אדום" בבימוי עודד דוידוף, שישודר ב-7.10 ב-yes וב-STING+ לנעליה של מידן נכנסה השחקנית נעמי לבוב. כשמסתכלים עליהן בסלון של לבוב במרכז תל-אביב, אפשר כמעט לחשוב שהשתיים חברות מהקפה השכונתי, לא נשים שמחזיקות זו לזו את הלב. בסיפור המשוחזר הן טרם צפו. "הרגשות לגבי זה מעורבים", מודה מידן, "זה יהיה מוזר לראות דמויות אחרות משחקות את הסיפור שלי. כמה שאנסה לתאר את הסיפור הזה, לא יצליחו לדמיין בדיוק איך זה היה. מצד אחד מאוד חשוב לי לספר את הסיפור, בגלל האפיון המיוחד שלו, שזה לא רק 'ברחתי וניצלתי' - יש שם עוד צד בתוך הסיפור הזה, וזה צד שחשוב לי שיישמע ושיראו אותו; אבל מצד שני, יש את הפחד להראות סיפור שהוא לא מדויק״.
לבוב: ״אני רוצה שתדעי שמה שתראי זו פרשנות אחת לסיפור, שאת המספרת שלו. זה באמת לתת ביטוי אמנותי למשהו שאי-אפשר לספר בתיאור מקרה. לתת ביטוי אמנותי לרגע של הדופק, של הנשימה, כדי שצופה יוכל לרגע אולי קצת להרגיש, ומצד שני יש בו גם חופש של במאי, יוצר, תסריטאי. אבל זה הסיפור שלך. באנו לתת איזה חריץ לרגע, כדי שתהיי פחות לבד בסיפור הזה״.
ספרו לי על המפגש שלכן.
לבוב: ״המפגש הראשון היה בפארק הירקון. באתי להתאמן עם איה על רכיבת אופניים תחרותית, כי איה היא רוכבת תחרותית. זה לא כמו אף מפגש אחר שהיה לי מבחינת האיכות האנושית, מבחינת מה שהיא. תל-אביבית פוגשת אשת מעשה ושתיקה. אני יכולה לדרוך על ג'וק ולכתוב על זה שש פואמות וסשן אצל הפסיכולוג - והיא מגדלת שלושה ילדים, מתעוררת בארבע להתאמן לטריאתלון, אחר כך חוזרת הביתה ומתקתקת את הבית, היא אשת חינוך, וכל אלה לא בדיבורים אלא במעשים. יש נוכחות עוצמתית בשקט שלה. היא מקסימה אותי, ואני מאוד מנסה לא להתבטל מול זה, מנסה להפגיש בין העולמות, כי בלי האמנות לא יכול להיווצר מפגש כזה״.
מידן: ״זה מעניין, כי בבחירת השחקנים עודד (דוידוף) קצת שיתף אותי, וכשהוא אמר לי שנעמי נבחרה אמרתי לו, ׳איך דמות מצחיקה עושה תפקיד כזה?׳״
לבוב (צוחקת): ״בקיצור, היא ניסתה לטרפד את הליהוק״.
מידן: "יש את האשמה בתור אמא, שלא הייתי שם עם הילדים שלי ברגע הכי קשה שלהם. לא הייתי שם כדי להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם שהכל יהיה בסדר, לא הייתי שם בשביל לשים עליהם את היד, לא הייתי שם בשביל להרגיע. וגם היה את הפחד הזה, של לקבל את הידיעה שנכנסו אלינו הביתה. הבנתי שמי שמגיעים אליו, לא נשאר בחיים"
מידן: ״עודד אמר לי שהקומיקאים הם שחקני הדרמה הכי טובים. וכשבאתי למשרדים בתל-אביב, כשהם עשו את הטקסט רגע לפני שמצלמים, הרגשתי שהיא באמת רוצה לדעת איך זה היה. היא ממש ניסתה להיכנס לזה״.
לבוב: ״אלה היו הצילומים הכי קשים שעברתי, אבל אני אומרת, תודה אלוהים, שאני יכולה לעשות לזה קאט״.
זה לא קצת מוקדם מדי ליצור פרויקט כזה? האירוע עדיין קורה, יש שיגידו שזה צורם.
לבוב: ״ולכן מאוד התעכבתי על הסיבות של למה אני עושה את זה. באמת יש את התחושה הזאת שרגע, זה עוד לא עבר. אבל כשראיתי את איה הבנתי שהיא הדבר הכי חשוב בפרויקט עבורי. שאם איכשהו אצליח קצת לבטא משהו שעבר עליה, להאיר אותה באור המדהים שמגיע לה להיות מוארת בו, זה יהיה ה'למען' שלי״.
איה, איך הרגשת כשבאו אלייך עם הבקשה לספר כך את הסיפור שלך?
מידן: ״מ-7 באוקטובר עטו עלינו מצלמות, עיתונאים, טלפונים אינסופיים, לא נתנו לנו רגע להבין מה קרה לנו. בהתחלה דחיתי את כל הבקשות, הרגשתי שוב חוסר שליטה. בהתחלה גם בכלל לא הבנתי מה מיוחד בסיפור הזה. גם היום, יש אומרים שאני גיבורה ואני לא רואה את עצמי כגיבורה, אני רואה את עצמי כשורדת. ככל שהתחלתי לדבר על זה, הבנתי שיש משהו אחר בסיפור הזה. שכדאי שגם הצד של הבדואים יישמע. אם מדברים על גיבורים - הם הגיבורים. הם אלה שיצאו מהבית, הצילו בדרך אנשים מנובה, הם אלה שעצרו ואמרו, 'רגע, אנחנו נכנסים לשטח הזה? כי לא בטוח שאנחנו חוזרים משם'״.
לבוב: ״איה גיבורה בעיניי כי היא בוחרת ברגעים הכי כואבים להדהד מסר של דו-קיום, של ראיית האחר, של התעלות מעל שנאה ומחלוקת״.
הגעת לבקר על סט הצילומים?
מידן: "הצטרפתי אליהם לסט ליום שלם. אמרתי שאם מישהו היה מצלם אותי באותו יום, בדיוק ככה הייתי נראית. ישבתי שם ובכיתי".
לבוב: "זה היה היום הכי מורכב בהפקה. צילמנו בבארי והכל הרגיש מוקדם מדי. הרגיש מוקדם מדי ששחקנים רצים וצועקים בבארי ׳מחבלים בקיבוץ׳; שעדיין אין מספיק פרספקטיבה לתאר את הדבר הזה. אבל אז ראיתי את איה יושבת בצד, שאלתי אותה ׳מה עובר לך בראש?׳ והיא אמרה, ׳אני רואה את כל האנשים האלה שבאו כדי לספר את הסיפור שלי וזה ממש מרגש׳. זה הבהיר לי למה אני עושה את זה. כדי שתהיה רגע פחות לבד".
וזה אכן מרגיש ככה, איה?
מידן: "החוויה היא לא רק הסיפור. החוויה היא גם של אשמה מאוד גדולה".
אשמה על מה?
מידן: ״יש את האשמה בתור אמא, שלא הייתי שם עם הילדים שלי ברגע הכי קשה שלהם. לא הייתי שם כדי להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם שהכל יהיה בסדר, לא הייתי שם בשביל לשים עליהם את היד, לא הייתי שם בשביל להרגיע. וגם היה את הפחד הזה, של לקבל את הידיעה שנכנסו אלינו הביתה. לפעמים רציתי רק לזרוק את הטלפון הצידה, כדי לא לקרוא את השורה הזאת בווטסאפ שרצה בקבוצת אמהות של הקיבוץ - ׳הם אצלנו׳. הבנתי שמי שמגיעים אליו, לא נשאר בחיים. במשך שעות, תוך שאנחנו מסתתרים, אני מקבלת את הידיעות, גם מהבית של אח שלי. המחבלים הרגו את אשתו ואת הבן שלהם, כרמל. אחי ובתו ניצלו. הוא קטוע רגל עכשיו, כי הוא איבד הרבה מאוד דם. האחיין שלי, כרמל, מת מאיבוד דם. הירי בדלת הוריד לו את הידיים והוא פשוט דימם ודימם. ילד בן 15. לפני שהוא עצם עיניים בפעם האחרונה הוא אמר לאחי, ׳אבא, אני רק מבקש שתקברו אותי עם הגלשן שלי׳. קברנו אותו עם הגלשן״.
הקול של איה נסדק. הדמעות חונקות את הגרון, גם את שלנו. ״את יודעת״, היא אומרת בשקט, ״אח שלי הוא בן אדם מאוד אופטימי. לפעמים אני לא מבינה מאיפה הוא מביא את האופטימיות הזו. בבית החולים הוא שכב ליד בחור מנתיבות שנפגע מקסאם, שכל בוקר נקרע מכאבים והודה לאלוהים. אח שלי שאל אותו ׳על מה אתה מודה לו?׳ והוא אמר שזה מה ששומר עליו, להגיד תודה. מאז אחי התחיל להודות, לא לאלוהים, אלא לאשתו על 30 השנים שלהם ביחד, לבן שלו על 15 השנים שנתן לו. אני חושבת שזה גם מה ששומר עלינו, שבתוך התופת הזה אנחנו מצליחים לראות דברים טובים. מצליחים להודות. בסיפור שלי היו לי כל כך הרבה דלתות מסתובבות. מספיק שהייתי משנה משהו בתוך רצף האירועים שם - הסיפור היה נגמר אחרת״.
בסוף השבוע שלאחר פגישתנו, מדינת ישראל שוקעת לאבל כבד עם היוודע דבר הירצחם של שישה חטופים בשבי, בהם כרמל גת, בת כיתתה וחברתה של מידן. "קבוצת הוואטסאפ של כיתת פטל התמלאה בעצב, שיברון ושחור", כתבה מידן בפייסבוק, "העיניים לא מפסיקות לדמוע… עם לב שבור, כואב ומרוסק, שאיתו התרסקה גם התקווה שעוד נותרה". השבר עצום. "כשבן אדם אחד שהכרנו הולך לעולמו אנחנו נשברים וכואבים, אבל מה קורה כשמדובר ב-102 אנשים?", היא שואלת השבוע, ואין לי תשובה. "102 חברות וחברים מבארי, וליאור ויצמן ז”ל, השותף שלי לרכיבה, נעלמו ברגע אחד מהחיים. לבארי יש עוד עשרה חטופים. אנחנו יודעים ששבעה מהם כבר לא בחיים ומקווים שכולם יחזרו אלינו כמה שיותר מהר. אנחנו חיים את האירוע כל יום כאילו קרה אתמול. הפרטים רק מתחדדים, קשה לשכוח. אני כבר לא שומעת יריות וצעקות כפי שהיה בהתחלה, אבל חושבת הרבה על מה ועל מי שהיו לנו ולא ישובו עוד״.
בתוך הטרגדיה המשפחתית והקהילתית הזו יש לך מקום לטפל בעצמך, במשפחה, בילדייך?
"חשבתי הרבה על ענייני טיפול. אני מטפלת בעצמי, ופתאום אף תיאוריה לא עובדת לי. זה שם את כל נושא הטיפול במקום קצת בעייתי מבחינתי. אני הולכת לפסיכולוג, אבל אני מרגישה שעוד אין מקום לטיפול כטיפול. ובסופו של דבר אני מתפקדת, אני מרכזת את החינוך הבלתי פורמלי שלנו בקיבוץ של א' עד ו’, מובילה צוותים שעובדים עם 80-90 ילדים של בארי, שהם בעצמם עם טראומה״.
לבוב: ״האדמה עדיין רועדת אז את עדיין צריכה לתפקד, עוד לא עבר מספיק זמן כדי שאפשר יהיה באופן בטוח לפתוח את הפצעים״.
מידן: ״ועדיין לא חזרתי הביתה. עכשיו מחזירים את אנשי בארי הביתה, ויש הלוויות חוזרות למי שנקבר בקבורה זמנית. לפני שבועיים עלינו לקבר של ליאור, שגם בפרויקט הזה מקבל את המקום המיוחד שלו. ליאור היה הפרטנר שלי ברכיבות שבת. גם באותה שבת היינו אמורים להיפגש. אני יצאתי מבארי, הוא יצא משדרות, ונרצח בכניסה לשדרות. ירו עליו, ומצאו אותו עם האופניים שלו. התאמנו והתחרינו יחד. ממש לפני שנה הייתה תחרות טריאתלון אשדוד. זכיתי במקום הראשון, ואחרי שליאור צילם אותי הוא שאל ׳איה, מתי גם לי יהיה פודיום?׳ אמרתי לו, ׳יהיה לך, זה רק עניין של זמן׳. וכשאמרו לי שליאור נרצח, אמרתי ׳אבל הבטחתי לו שהוא יעמוד על הפודיום׳. מאותה שבת, ליאור גורם לי לקום מהמיטה, לרוץ ולרכוב. הוא רצה להגיע ל'איש הברזל', והשם שלו יגיע״.
באמצעותך?
״כן. במרץ האחרון היה את ה'ישראמן', תחרות טריאתלון שהיינו צריכים להתחרות בה יחד. החלטתי שאגיע לשם רק לרוץ. ריצת חצי המרתון מתחילה מנטפים, נקודה מאוד גבוהה, שיורדת לאילת. בירידה רואים את הים, את כל הרי אילת מסביב, ואני רצה ומדברת איתו, אומרת לו 'ליאור, ראית את זה? איך היינו אמורים להגיע לפה גוף-גוף, ובסופו של דבר הגענו גוף ונשמה. אבל הנשמה הזאת דוחפת קדימה'. כל כך בא לי לחלום עליו ופשוט לראות אותו עומד על הפודיום עם כנפיים גדולות״.
״משהו אצלי מאוד נפגע ב-7 באוקטובר״ היא ממשיכה, ״כל החיים חייתי בבארי. הייתי רצה ומסתכלת על הגדר, לכיוון עזה. אמרתי לעצמי שיבוא יום ויהיה שלום ויפתחו את הגדר ונחיה איתם ונלך לים שלהם, ששמעתי שהוא מדהים. וב-20 השנים האחרונות הם מפגיזים אותנו, כל פעם היה מבצע צבאי, היו מוציאים אותנו מהקיבוץ, ואז היינו חוזרים הביתה. הייתי אומרת לילדים שלי שנכון, יש אנשים רעים בעולם שרוצים לפגוע בנו, אבל זה לא כולם, צריך לעשות הבחנה בין מחבל לבין ערבי, יש הרבה אנשים טובים ויש גם ילדים, ובכל פעם שאמרו בחדשות שהצבא מתקיף שם ושיש הרוגים, זה היה צובט בלב״.
ומה קרה ב-7 באוקטובר?
"ב-7 באוקטובר הרגשתי שמישהו בא, נגע בלב והשאיר לי נקודה שחורה. הבנתי שעם מי שנמצא מעבר לגדר אי-אפשר לעשות שלום, שהם מקדשים את המוות ואנחנו מקדשים את החיים. זו הבנה שהיא מאוד, מאוד כואבת, כי אני אומרת לעצמי - מה עכשיו אני אומרת לילדים שלי? איפה התקווה שלי? איפה החלום לשלום? ואז השתנו קצת המילים ואמרתי, 'התקווה לשלום היא כאן, בתוך המדינה שלנו. מה שקורה מעבר לגדר - באמת שרציתי, אבל זה לא הכל תלוי בנו, ויש גם צד שני'״.
זו הבנה שיוצרת טלטלה זהותית.
״נכון. זה היה משבר״.
לבוב: ״אני שומעת את זה ואומרת אוקיי, זו מישהי שאני מזדהה עם הערכים שלה, מישהי שמעוררת בי השראה, ואני שומעת אותה אומרת 'ויתרתי על המחשבה שיהיה פה שלום' ושואלת, אז מה אנחנו מורישות לילדים שלנו? שלנצח נחיה פה על החרב? ההורים שלי ציונים, עלו מאיטליה, שאלתי אותם 'למה עליתם למדינה שבמלחמה?' והם ענו 'האמנו שיהיה שלום'. זו תקווה שאני מצליחה להבין, אבל האופק הזה כל כך מתרחק. מאיפה אנחנו מביאות תקווה? איך אני ממשיכה להרגיש שאני מגשימה את הערכים שלפיהם אני חיה, שהם שלום, ביטחון, ליברליות, ראיית האחר, ועדיין לגור על אדמה שאומרת ׳שומעת? כאן זה לא קורה׳״.
מידן: "אני כועסת, אני פגועה, אני מאוכזבת. בזמן ההתנתקות הייתי קצינה בגבעתי. היינו חלק מההתנתקות ותמכתי בהתנתקות. אמרתי, בואו נחזיר להם את האדמות האלה, זה מה שיביא את השלום לישראל. ואז 20 שנה של קסאמים ומיגון".
לבוב: "ברגעים האופטימיים שלי אני אומרת שכל הסכסוכים נגמרים מתישהו. ובפסימיים אני קוראת תנ״ך, ואני אומרת בוא'נה, הפלישתים האלה הולכים הרבה אחורה. עד מתי?"
מה זה עושה לזהות שמאלנית-ליברלית?
מידן: "אני לא מדברת בשמאל וימין בכלל. אני חושבת שלכל אדם יש זכות קיום, אלא אם כן הוא בא להרוג אותי. 7 באוקטובר לימד שהאנשים שנכנסו ליישובים בכלל לא ראו יהודים או ערבים, הם ראו אדם באשר הוא אדם שהוא לא הם. זה לא משחק של יהודים-ערבים, זה משחק אם אתה חמאס או לא חמאס. אנחנו רואים את זה גם אצלם. אין להם בעיה להרוג את העם שלהם, כי הם לא חמאס".
ובתוך כל הצער הזה, מי שהצילו את חייך הם בדואים, ואולי גם אַת את חייהם כשצעקת לחיילים.
לבוב: ״ממש ככה, יש את ההקלטות שהיא צועקת לצבא שלא יירו״.
מידן: ״כן. רואים ג'יפ לבן עם חמישה גברים ערבים ואישה מרוטה בלי נעליים, חשבו שאני חטופה״.
את בקשר איתם?
מידן: ״בעיקר עם הישאם. הוא עובד בחדר האוכל של הקיבוץ. אבא שלו מדי פעם כותב לי, מתקשר, אני כבר בת שלו״.
לבוב: ״אני רוצה להגיד משהו בהקשר מה אנחנו ומה העמדה שלנו. הכל כל כך מעורער ומרוסק. אנחנו בעידן של פייק ניוז, כל המבנים, גם המבנה של זהות פוליטית, משתבשים. אני מרגישה שזה מביא אותי לחשוב עם עצמי ברגע הזה מה אני. ואני אנושית. אם אני רואה מישהו בצרה, אני אעזור לו. זה מחזיר לאיזה בסיס שרוצה טוב ורואה טוב, ואותו צריך לטפח. אני זוכרת שהלכתי ביפו וחלפה על פניי ערבייה, חלפנו האחת על פני השנייה, ופתאום יצא לנו חיוך ממש מהלב. אמרתי, בזה אני מאמינה, בחיוך הזה. אני מרגישה שאני צריכה להיאחז באיזו תקווה״.
אף אחד מהממשלה לא הגיע לבקר את איה ומשפחתה. גם לא הרים טלפון. תכף נציין שנה ל-7 באוקטובר, וקהילת בארי כבר הודיעה שלא תשתתף בטקס הממשלתי בהובלת שרת התחבורה מירי רגב. ״אני מאמינה שנהיה בטקס של משפחות החטופים ושל הקיבוצים מסביבנו. אין לי שום רצון להשתתף בטקס הזה שעושים. כל טקס ממשלתי שההפקה היא לא חלק ממשפחות החטופים או היישובים לא יהיה טקס מספיק ראוי, וזה לא משנה איזה תכנים יעשו שם ומי הזמרים שישירו״.
לבוב: ״התנהלות ממלכתית יכולה להיות דבר כל כך מנחם, איזו כתובת, וכן, יש פוליטיקאים שירדו לשטח, גם אם זה אומר לקבל ריקושטים. אבל כשיש כזה פער בין היכולת הכביכול-ממלכתית לנאום נאומים לבין מה שקורה בפועל, מה זה אומר להיות ממלכתי ולהנהיג, אז אני חושבת שהטקס מאוד מייצג את הפער הזה, שהוא כואב מדי״.
מה בעינייך המקום של תרבות ושל אנשי תרבות בתקופה הזו?
לבוב: ״אני חושבת שהמקום של אנשי תרבות בתקופה הזאת הוא סמן מדאיג, ואני מדברת על החשש להביע עמדה בהירה. זה לא קשור לממשלה, זה קשור לרוח תקופה. כל רגע מעלים פה מישהו על המוקד, וזה מפחיד. מה המשמעות של תרבות? בשבילי היא שביום שישי אני הולכת להופיע לבני נוער ניצולי 7 באוקטובר, הולכת לשמח אותם. המשמעות שלי כאמנית היא לתת יד לאיה. להסתכל לה בעיניים. אלה לא דברים של תפקיד או אג'נדה. כל הרעיונות והמבנים כל כך מתמוטטים שזה פשוט מחזיר לבסיס של לתת יד, והדרך שלי היא באמנות״.
אבי ילדייך, יוסי מרשק, מתבטא בחריפות. כמה את חושבת לפני שאת מעלה את דעותייך לרשתות?
״אני שואלת את עצמי אלף פעם לפני כל דבר שאני מעלה, האם הוא מחבר או מפלג. זו שאלה מאוד מורכבת, כי יש דברים שמעוררים זעם, וזעם זה צו השעה לפעמים. שם אני צריכה לעשות איזושהי עבודה ולשאול מה הערכים שאותם אני מקדשת, להזכיר שאלה שלום, סובלנות, ליברליות. להסכים להבין שהמציאות פה מורכבת, הסכסוך מורכב ואנחנו כל כך בטיקטוק שתוך חצי דקה את כבר מבינה את הרעיון של המתכון ואנחנו שומעים פודקאסטים במהירות 1.5 וכבר רוצים להגיע לעניין, אז שנייה לנשום ולהסכים לראות את המורכבות״.
איה, איך ממשיכים מכאן?
מידן: ״האבל, האובדן והגעגוע למה ולמי שהיו תמיד יהיו שם. נמשיך להנציח את הנרצחים ולייחל להחזרתם של כל החטופים, אך גם נרים את הראש ונראה שיש אופק. נגיד תודה על מה שיש, כי מגיע לנו, לכולנו, עולם טוב יותר״.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
