הספר הזה הוא מפגש עם מפגשים, מפגש עם מפגשיו של דן מירון, מורי לספרות, עם ארבעה משוררים: אורי צבי גרינברג, אבות ישורון, יוכבד בת-מרים ונתן אלתרמן. עבור מי שהצירוף "ספרות עברית" יקר לליבו, הספר הקטן הזה הוא החייאת עולם.
ההחייאה מתרחשת בכמה דרכים סיפוריות: ראשית, בבחירת הפרטים המצוינת של המחבר. כסופר ריאליסט מציג מירון את דמויותיו בפרטים בלתי נשכחים: מנעול בחדר העבודה של אלתרמן (מירון מקפיד לציין: תוצרת ייל דווקא, ומביא אותנו בכך לרכון אל המנעול ולקרוא את האותיות מקרוב: יש טקסט על מנעולו של המשורר, למרבה הסמליות!), או תיאור סנדליו הצהובים של המשורר; תיאור כוס התה ("האדומה" דווקא!) המתקררת לפני אצ"ג ותיאור הקימוט המסוים במגבעתו - קימוט שיש בו מתמצית הפראות וה"שריטה" של המשורר; תיאור החושך בחדר המדרגות של אלתרמן (במקום אחר יסופר כי שם התמוטט המשורר אל חשכת מותו) ותיאור יוכבד בת-מרים ובתה ב"אפלולית מלאה" שמתוכה בורקות ארבע עיניהן.
חוזרים בספר תיאורים של מגען הפיזי של הדמויות במחבר הספר. יוכבד בת-מרים תופסת את ראשו ועוקרת אותו מאותה אפלולית (במרפסת דירתו של אלתרמן) "לעבר האור", כדי לבחון את פניו, ואז "אוחזת בידו בכוח מפתיע". בהמשך יסופר כי המפגש עם מירון, שכתב עליה דבר ביקורת, עורר בה "איזה רצון לשיבה אל עולם הספרות", שממנו פרשה אחרי נפילת בנה במלחמת העצמאות. על הקורא לחוש כי אחיזתה של בת-מרים במירון, במרפסת, אינה רק אפיזודה אנושית נקודתית, אלא יש בה אחיזה עמוקה בהרבה של מי שטובעת באבלה, והתייחסות רצינית לשירתה מעוררת בה את תקוות השירה והחיים. ביקורת הספרות נתפסת כאן לא מצידה הקטלני, היחצני או הקטנוני, אלא כאפשרות של הענקת קשב מלא, קשב שבמקרה זה הוא מתת נדירה. הרי מה רוצה המשורר אם לא לאחוז בראש מי שיבין לליבו.
גם אבות ישורון אוחז במירון אחרי פרסום מאמר על אודותיו. "ראיתי לנגד עיניי גבר מגודל (=אבות) בוכה בדמעות שליש, אוחז בכתפי בכוח של פועל בניין ומנענע אותי כאילו הייתי לולב", כותב מירון. גם כאן אין זו רק סצנה נקודתית כי אם סצנה סמלית. הדימוי "פועל בניין" מרמז שלפנינו פעולה של בנייה הדדית: המבקר עוזר לבנות את המשורר (ואבות ישורון היה זקוק לכך מאוד בתקופת חייו הראשונה), והמשורר בונה את המבקר בתגובתו הנרגשת. גם דימוי הלולב, המצחיק עד מאוד, מקנה קדושה מסוימת למעמד. המשורר כמו מברך על המבקר.
מעניין להשוות את האחיזה הזו לנגיעתו של ראש הממשלה לשעבר, יצחק שמיר, בזרועו של מירון, כשהשניים נפגשו לדון בשירת אצ"ג. זוהי אפיזודה מופלאה, שכמו לקוחה מרומן היסטורי המערב בדיוֹן ומציאות, עובר ממרפסת המשורר ומספסלי העיר ללשכת ראש הממשלה. שמיר מוביל את מירון "בנגיעה קלה של זרועו". אנו מצפים למפגש מרוחק, רשמי, אך מירון מפתיענו בהציגו את יצחק שמיר "מדקלם בקול מהוסה" שיר של אצ"ג. זהו רגע נפלא ב"רומן" של מירון מפני שהוא הופך את המשורר ואת השירה למשהו היכול לגעת בלב השלטון. פניו של שמיר "האפירו" כשהוא שומע על הכוונה לכלול בקובץ כתבי אצ"ג את השירים המקללים את קיבוצי העמק, וגם כאן בחירת הפרט של צבע הפנים מובילה את הקורא להשוואה לתיאור פני מירון עצמו, בהיותו נער, עת הכריז מורו לספרות כי הוא, מירון, "ירוק מצער" למשמע שיר אחר של אצ"ג, שיר המתאר שלג ש"ירד בשפע אכזר". פניו האפורים של ראש הממשלה, פניו הירוקים של איש הספרות, הם פנים שהשירה צובעת. חיים שהשירה צובעת.
החיוּת המיוחדת של הספר נובעת לא רק מהפרטים, אלא גם מהזיקות בין הפרטים והדמויות. מירון מתאר איך אלתרמן "הסיר באטיות את הסנדל הצהוב... ניער את החול מתוכו", ואז שואל אלתרמן את מירון: "נו, איך הוא אומר, המשורר שלך?" שאלה זו לא מובנת לקורא בתחילה, אך כעבור שני עמודים אנו מגלים כי חליצת הסנדל של אלתרמן אינה אלא רמיזה לשיר של אבות ישורון, שבו נאמר: "כל הוני/ מעט עפר/ על בוהני". גם כאן, כמו בתיאור פניהם של שמיר ושל מירון, השירה נוגעת בגוף, ואלתרמן מצטט את אבות בגופו. יש בתמונה הזעירה הזו - חול על אצבע - כדי להעלות מחשבות נרגשות למדי על זיקות סופרים ומשוררים, אלו בחיי אלו.
• • •
אולי הזיקה היפה ביותר בספר הזה קשורה לדמותו של הסופר אורי ניסן גנסין. מירון מגיע לדבּר על גנסין עם יוכבד בת-מרים, והוא מצטט על פה מתוך סיפורו של גנסין "בטרם". והנה, מתברר כי בת-מרים ביקרה בנעוריה בחצר שגנסין מתאר בסיפורו, בעיר הבלארוסית הומל, ואף קראה שם מכתבים ששלח גנסין לבעלי הבית ונותרו במגירתם! כאילו לא די בכך, מתאר מירון את התצלום של גנסין יושב לצד אביו של נתן אלתרמן, תצלום שמונח בחדר עבודתו של אלתרמן (אותו חדר הנעול במנעול ייל). הופעתיו אלה של הסופר העברי הנפלא מעניקות לו, בפשטות, נוכחוּת חיה. הנה הוא מושיב על ברכיו את אלתרמן הילד; הנה כְּתב ידו מול עיניה של בת-מרים; הנה הוא בזיכרונו של מירון. רגעים כאלה מעוררים אהבה לספרות העברית ומעוררים אמונה בה. זהו ספר המתאר משפחה שהינך רוצה להתחתן בה.
ההליכה של מירון לצד שלל הדמויות האלה של משוררים ואנשים אחרים מעוררת את השאלה מיהו ההולך בתוכם, בא בקהלם, אך אינו נטמע בהם. הוא מעיד על עצמו, "שבמיטבו ובעיקרו הוא אינו משורר". אעיר שלדעתי אדם שכתב ספר כמו "תולדי קיץ" (1957) הוא בוודאי משורר: ספר השירה של מירון הוא ספר השירה הקשה ביותר המוכר לי בעברית, ספר מרשים ביותר, רב-תנופה ורב-כובד גם יחד, מעין מִכְרֶה מרחף של מחצבי עברית. זהו ספר שעוד מחכה להדפסה חדשה ולקוראים מוכשרים. על כל פנים, מירון עצמו מציג עצמו כמי שוויתר על כתיבת שירה. אולי הוויתור הזה איפשר לו לשמור על יכולת תנועה בין משוררים וסופרים שונים, להיות מבאי ביתם של משוררים כה שונים כמו ארבעת המתוארים בספר הזה, ורבים אחרים. נראה כי קול המשורר שלו ניגף בפני התשוקה לגעת בכל הספרות, בכל המשוררים, בכל הסופרים. הנה הוא פותח עבורנו את מנעולו של אלתרמן, מושך את מגירות מכתביו של גנסין; הנה הוא משמיע לנו דבר שבח של אלתרמן על שירת אצ"ג ומראה לנו את החול של אבות על בוהנו של אלתרמן.
אולי רק כמי שוויתר על השליחות השירית יכול היה מירון להיות מי ששליחותו היא להיות בעל המפתח לכל הקומות ולכל מסדרונות הטירה, להכיר את מרתפיה ואת הכספות שבתוכם, לדעת גם את חדרי הסוד הנסתרים וכל כוך וכוך?
"במבחן מבטם של האבות: פרקים מתוך אוטוביוגרפיה ספרותית", דן מירון, בלימה
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
