למרות שסבא שלי (לסלו רוט) מנצח על תזמורות ואבא שלי היה מוזיקאי שניגן בלהקת פיקוד הצפון, את האהבה למוזיקה ינקתי מאמא שלי. סבא איש מדהים שחגג 104 לא מזמן, אבל הוא הסתובב בעולם, וביום-יום הייתי עם אמא בבית. משם בא החיבור למוזיקה לדעתי, מעבר לגנים שאני מניח שיש להם כוח. הפטפון עבד שעות נוספות אצלנו והיא הייתה עושה קול שני כשהיינו מקשיבים לתקליטים. היה לנו טקס ללכת לחנות התקליטים. אני זוכר את היום שהיא אמרה לי "קח כסף", וקניתי לבד תקליט בפעם הראשונה, של 'בנזין'.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
6 צפייה בגלריה
פיטר רוט. "יצאתי מהופעה של רמי קליינשטיין ואמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי"
(צילום: יונתן בלום)
מתי הבנת שאתה רוצה להיות מוזיקאי?
"בתיכון הייתי במגמת מוזיקה בקריית שרת בחולון, ולמופע הסיום הביאו את רמי קלינשטיין. אני מניח שמבחינתו זו הייתה עוד הופעה לאיזה בית ספר, אבל הוא נתן את הנשמה. יצאתי מההופעה ואמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי. יש לי צמרמורת כשאני חושב על זה".
אבא של שחר אבן צור, שמעון אבן צור זכרו לברכה, ניגן עם אבא שלי בשנות ה-80 באירועים. אבל בעצם ההיכרות מתחילה כשאח של שחר, אייל, התקשר אליי בתיכון ושאל אותי אם אני רוצה להצטרף ללהקה שלו. כשזה התפרק, קיבלתי טלפון משחר שאמר שיש לו חבר, יהלי (סובול), שכותב שירים והם רוצים להקים להקה ואם אני רוצה לבוא להיות הגיטריסט. באתי להופעה וזה היה חתיכת ברדק אחד גדול, אבל אמרתי, למה לא?
לא הבנו שאנחנו מצליחים, היינו חבר'ה צעירים והיה לנו כיף לנגן אחד עם השני. אחרי שנתיים קיבלנו חוזה בחברת תקליטים והכניסו אותנו לאולפן. באותה תקופה היו המון להקות, והיו כל מיני שלא קרה איתן שום דבר מיוחד. אבל אני חושב שהעוגן שלנו זה הטקסטים המבריקים של יהלי ביחד עם המעטפת שלנו. אנחנו גם יודעים להופיע, אנחנו מאוד טוטאליים, עד היום. אנחנו מבצעים כל שיר באותה התלהבות, ולא נמאס לי לנגן את 'מכה אפורה' גם בפעם המיליון, אני עדיין מתרגש. עדיין יש את המקום הזה בשיר שאני מסתכל על שחר והוא מסתכל עליי - בכל הופעה. אותי זה מרגש.
הרבה פעמים יש לאמנים יחסי מורכבים עם הלהיטים שלהם, והם לא תמיד אוהבים לנגן אותם. אבל אם מיק ג'אגר עולה בפעם הטריליון ומפזז לצלילי I Can't Get No Satisfaction, אז מי אני שאתלונן "אוי אני לא יכול לנגן את השיר הזה יותר"? אנחנו חייבים לשיר הזה את הקריירה והקהל רוצה לשמוע אותו, לא נעשה אותו?
בשונה מהרוק בחו"ל באותן שנים, היה נראה שבארץ דווקא יש אחווה.
"כמו שאיפה הילד עזרו לנו בהתחלה, גם אנחנו לקחנו את קרח תשע שיהיו להקת החימום שלנו. לא היו פה מלחמות, אבל כן אני זוכר שנורא קינאתי שבתוכנית של קוטנר הוא השמיע את 'תשאירי לי מקום לחבק אותך' של אבטיפוס שבע פעמים ברציפות. עד היום אני זוכר לו את זה. בצחוק, כן?".
איך מתמודדים עם ההצלחה?
"יהלי גדע את זה נורא מהר. לא עברה שנה מאז שהאלבום יצא ונסענו לאמריקה. היה מאוד כיף להיות ב'זהו זה!', להופיע בצמח, בערד - להיות על במות גדולות, דברים שמבחינתי היו חלומות. זה שהיו הודעות על המשיבון מכל מיני נערות, זה היה חינני. כל מיני ניתוקים, הודעות, זה היה מצחיק. היו מכינים לנו חולצות וכל מיני דברים. אבל מהר מאוד נסענו מפה וחזרנו שוב להיות אנונימיים, יצאנו לניו-יורק וכל אחד עבד בעבודות שהן לא מוזיקה כדי להתפרנס".
גרנו אחד עם השני, אני מכרתי עגילי מגנטים שיצרתי באיזה מפעל, ושחר ויהלי עבדו ב'יפה קפה', אכלנו את החרא אחד של השני, ואמנם התפרקנו שם - אבל כשחזרנו, חזרנו יותר חזקים. התקופה הזאת של לנגן במועדונים בניו-יורק הפכה אותנו למוזיקאים יותר טובים. במבחן התוצאה נכשלנו ולא עשינו אלבום בלייבל אמריקאי, אולי כי היינו צעירים מדי ולא היה מה שיגשר על הפערים הנפשיים שהיינו צריכים להתמודד איתם.
המניע של הלהקה תמיד היה ליצור ממקום אמיתי ומחובר. כל מחשבה על לנסות למקסם הצלחה כלשהי או לסחוט איזשהו לימון לא הייתה בלקסיקון שלנו. עשינו מוזיקה באנגלית וזו הייתה תקופה שהרוק פרח באמריקה. היה נורא כיף וזו הייתה תקופה אמנותית מדהימה, חברתית קצת פחות. היינו שם שנה וחצי, גרנו באותו בית וזו הייתה הבעיה המרכזית, אבל לא השכלנו אז להבין את זה, היינו ממש ילדים. רבנו המון, אפילו על שערות באמבטיה. בסוף לא הכרזנו שמפרקים, אבל כן הבנו שאי-אפשר יותר. אני מיד חזרתי לארץ, יהלי נסע ללונדון ושחר נשאר באמריקה. הגעתי לארץ, חיפשתי את עצמי ודי מהר מצאתי. בשביל להתפרנס עשיתי אודישן ללהקה של אביתר בנאי לסיבוב הופעות עם האלבום הראשון שלו, הצטרפתי ללהקת הזבובים והרגשתי שיש לי עוד פעם חבורה.
לא היינו ברוגז. גם יהלי ושחר מכיתה ב' יחד וזה לא משהו שבטל בשישים. כשיהלי הקליט אלבום סולו ראשון שהייתי שותף לו, שחר בא לביקור ונפגשנו. שחר השמיע קצת שירים של הלהקה שהייתה לו בניו-יורק, והיה וייב של בואו נניע מהלך. משם זה קרה מהר וחיים שמש אמר לנו, "יאללה, בואו תעשו אלבום".
הקלטנו את האלבום השני, 'יחסים פתוחים' והיו המון ריבים והתכסחויות על שירים, נגיד ל'גשם חזק' יש חמש או שש גרסאות שהקלטנו וכל פעם משהו לא הסתדר. אני צוחק על זה עכשיו, אבל אז ממש לא צחקנו. למרות הכל עשינו עוד אלבום, 'חיות מחמד'. אחרי שהיינו הלהקה של שלום חנוך באלבום 'אור ישראלי', וכבר הרגשנו שאנחנו לא רוצים לראות אחד את השני, 'הד הרצי' אמרו, "חבר'ה, לפני שאתם מתאיידים בואו שנייה תקליטו את השירים", ויזהר אשדות הגאון הפיק את האלבום הזה.
"אם אני רוצה לתת טיפ לכל להקה שקיימת היום זה שלא צריך לפרק להקה. אפשר לקחת הפסקה, אבל זה דבר שצריך לעבוד עליו, ואם עובדים עליו זה נושא פרי"
היום זה לא יקרה לנו, אנחנו נורא אוהבים אחד את השני. כל אחד מכיר את השני באמת, אנחנו מבינים שהשלם עולה על סך חלקיו, ואנחנו נהנים נורא בהופעות. אם אני רוצה לתת טיפ לכל להקה שקיימת היום זה שלא צריך לפרק להקה. אפשר לקחת הפסקה, אבל זה דבר שצריך לעבוד עליו, ואם עובדים עליו זה נושא פרי.
כשהתחלתי את דרכי כמוזיקאי לא חשבתי שאשיר. מאוד לא אהבתי לשמוע את הקול שלי מוקלט, אבל אני זוכר שאבא שלי אמר לי כשהייתי קטן שלנגן זה טוב ויפה, אבל שאני חייב לשיר. אז לא הבנתי למה, אבל היום אני מבין - אתה מקבל המון תשומת לב כשאתה שר. אני אף פעם לא חיפשתי את זה, רציתי להיות הגיטריסט הכי טוב שאני יכול ולנגן עם מיטב אמני ארצנו. ראיתי את משינה ורציתי להיות כמו שלומי ברכה.
בניו-יורק הנבטתי את הזרע הזה של לכתוב ולשיר, כתבתי את 'היא אוהבת' והיו לי שני בתים. כשהתחלתי לעבוד עם יזהר, השמעתי לו את זה הוא ואמר לי, "תקשיב, יש באולפן שעות מתות, כנס ותקליט את השירים שלך". ואז דיברתי עם אהובי דן תורן, זכרו לברכה, והוא שלח לי המון טקסטים שלו ואני שלחתי טקסטים שלי והתחלנו לעבוד על שירים שלי כסולן. הקלטתי אלבום, והוא קיבל את פרס אקו"ם לתגלית השנה. פתאום אתה נהיה זמר וזה מרגיש אחרת. יש קליפ ואתה מרכז העניינים. להגיד לך שזה לא תוספת של ערימות של סטרס? זה כן. יש לי יחסי אהבה-שנאה לזה. אני מודה שעדיין כשאני מופיע לבד ו-400 איש מיישירים אליי מבט, יש קול שאומר בתוכי, אולי יהיה איזה כוח עליון שיבטל את ההופעה? מצד שני, בשיר השני אין מאושר ממני.
דן היה שם מהיום הראשון, מהיום שמוניקה הופיעה לראשונה בטלוויזיה. הוא היה בכל תחנה בחיים שלי. הוא קיבל אותי לזבובים כשהייתי בשפל הכי גדול שלי, כשהלהקה התפרקה ונחתי פה והייתי שבור. ילד שפתאום אין לו כלום. לא היה שם אגו בכלל, נכנסתי למשפחה, וזה בדיוק מה שהייתי צריך. לא היה משהו שנתקלתי בו שדן לא היה שם כדי לעזור לי לצלוח אותו.
6 צפייה בגלריה
פיטר רוט עם דן תורן ז"ל. "לא היה משהו שנתקלתי בו שדן לא היה שם כדי לעזור לי לצלוח אותו"
(צילום: יונתן שאול)
לפני שהוא נכנס לבית החולים חשבתי שהוא נכנס לאשפוז ויוצא. הרושם שנתנו לי להבין היה שזה משהו נקודתי. שלחתי לו הודעה ואמרו לי שהוא מעדיף כרגע לא להיות בקשר. כיבדתי את זה מאוד. זה הידרדר מאוד מהר, ושלחתי לו הודעה: "תדע שאם אתה בכל זאת קורא את ההודעה, אנחנו פה משתגעים ורוצים לראות אותך". אני לא יודע אפילו אם הוא קרא אותה, אבל אז קיבלתי טלפון שהמצב לא טוב ולבוא להיפרד.
הייתי בבית החולים ונכנסתי להיפרד ממנו ביום שהוא נפטר. היינו רק שנינו בחדר, אמרתי לו שאני אוהב אותו ושישמור עליי, אפילו מלמעלה. בלב עוד קיוויתי שהוא ייצא מזה. שיהיה נס. הסתכלתי עליו והוא נראה לי דן, לא ראיתי את המוות בעיניים שלו. הוא היה יפה והתפללתי שהוא מנצח את זה. אבל באותו יום הוא נפטר. עוד לא עיכלתי את זה שהוא לא בעולם הזה, הקול שלו כל כך איתי.
הכרנו באיזו דירה שאני אפילו לא בטוח של מי היא. רק הסתכלתי וחשבתי מי זה הבחור המגניב הזה. וכמובן, כשהוא התחיל עם זקני צפת אמרתי לעצמי שוב איזה מגניב הוא. הוא היה כמו פצצת אטום, עולה עם בוקסר על הבמה ברוקסן, קופץ, מוזיקה פגז. חשבתי שיהיה כיף יום אחד לעשות איתו מוזיקה.
כשחזרתי מניו-יורק, מאור אמר לי שזקני צפת כבר לא קורה ושהוא עובד על אלבום סולו. ידענו שזה הרגע שלנו להתחבר, ומאור הוא הראשון שהפקיד בידיי את מושכות ההפקה. היינו באותו וייב, וזה רומן שנמשך שנים על גבי שנים. מעולם לא התווכחנו, מעולם לא הרמנו את הקול. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, אנחנו מחוברים, זה לא קורה הרבה בחיים. זו זוגיות אמיתית לגמרי, החברות אצלו היא ערך עליון. הנשים שלנו הן חברות טובות, אפילו הילדים חברים ממש טובים.
נטע זה נס. בדיוק חגגנו 17 שנות נישואים ולא חשבתי שאהיה בתוך זוגיות כזאת ארוכה. היא באמת אהבה גדולה. היא תמיד שם בשבילי. היא גם השראה, שחקנית-על-חלל, טוטאלית בהתייחסות שלה למקצוע. נורא כיף לי איתה. הכרנו כשעברתי בשינקין ליד 'אורנה ואלה', וראיתי אותה יושבת עם מישהי שאני מכיר. הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי. יומיים אחרי זה היא שאלה אם אני פנוי. הסתערתי על זה בכל הכוח. קבעתי לנו דייט ומאז אנחנו יחד. התאהבנו וסגרנו את הבסטה תוך שנה, אולי פחות.
היה לכם קשה לאורך השנים שיש עניין ציבורי בזוגיות שלכם?
"לא יראו אותנו ביותר מדי השקות ובכל מיני מקומות שהאמנות היא לא נדבך רציני מהעניין. אם זו השקה של סרט אז בוודאי, אבל פחות בהשקה של בושם. גם מאז האינסטגרם, צילומי פפראצי זה לא דבר שכל כך קורה יותר. כמות הסטורי שנטע ואני מעלים שואפת לאפס. אנחנו פחות מתעדים את חיי היום-יום שלנו, ונטע גם מוחקת את האינסטגרם שלה פעם בשבועיים לפחות".
חלום חיי היה לעבוד עם אריק איינשטיין, ובשנת 2000 קראתי באיזה מקומון שהוא יקליט אלבום עם מיכה שטרית כמפיק מוזיקלי באולפן של יזהר אשדות. זכרתי שמיכה התחיל לצאת עם ידידה שלי, תמי ענבר (לימים אשתו), היינו יושבים באותו פאב בקינג ג'ורג' וכל הזמן אמרתי לה, "תמי, תזרקי מילה למיכה שאולי יקראו לי לנגן בזה". במקביל, הייתי אורב למזכירה של יזהר ביציאה מהאולפן ושיחקתי אותה כאילו במקרה עברתי ברחוב. עבדתי בזה וזה הצליח. קיבלתי טלפון והגעתי לסשן שלא אשכח בחיים, הוא היה הכי נחמד בעולם. אני לא זוכר מה ניגנתי, כי רק ניסיתי כל הזמן להרשים אותו כמו בדייט, ציטטתי לו דברים מ'עיניים גדולות' ומ'מציצים'. חזרתי הביתה מאושר, שמח וטוב לב, ואז יום אחד הוא התקשר ואמר שהוא מפיק אלבום חדש, ואם אני מעוניין להיות חלק מזה. כמובן שהסתערתי על הרעיון, והפכתי חלק מרכזי באלבום הזה. שנה או שנתיים אחרי הוא התקשר ואמר לי, "בוא נעשה אלבום אצלך בבית, שנינו", וככה היה. בזכותו קניתי ציוד לבית והוא חנך אותי כמפיק שמפיק את השירים שלו באולפן ביתי. זאת הייתה הנאה צרופה. קטונתי מהמעט שהיה לי זמן איתו, איש שכולו ענווה וטוב ואהבה של המקום ושל האנשים. האיש הכי יפה מבחוץ ומבפנים. לבן שלי קוראים אריק. הגעגוע אליו לא פסק אף פעם.
אחרי שהוא נפטר דיברו על זה שהוא לא זכה לכבוד שהגיע לו בשנותיו האחרונות.
"אני חושב שהמקרה שלו עשה תיקון. מאז לכתו יש הרבה יותר כבוד לאמנים מהתקופה שמוציאים דברים חדשים. זה נתן איזו כאפה".
כשהייתי המנהל האמנותי של 'דה וויס', היה לי חשוב להזכיר למתמודדים שזו תוכנית ושיש חיים אחר כך. שיזכרו שאחרי זה מכבים את המצלמה ויש כל כך הרבה גורמים נוספים. שיזכרו שלקיצור דרך הזה יש מחיר מסוים. הרבה פעמים הייתי רואה מישהו עולה לאודישן מול אנשים שהוא מעריץ, והכל מתנקז לדקה. לא בטוח שבגיל 17-18 אתה מוכן לזה נפשית. אני לא הייתי עומד בזה. אני פחדתי ללכת לאודישנים ללהקה צבאית. פחדתי שלא אתקבל, שאקבל את ה'לא' הזה כאילו אני לא מספיק מוכשר.
ניגנתי עם הרבה אמנים, יהודית רביץ, שלום חנוך, ברי סחרוף וגם עם שלמה ארצי. אני חושב שהשיעור הכי גדול שלמדתי ממנו הוא שמה שחשוב בהופעה זה החיבור שלך לקהל. פעם כשהיה יוצא לי מכיוון מיתר, או שהייתה איזו התרחשות על הבמה - הייתי נלחץ שהקהל מאבד את תשומת הלב. משלמה למדתי ששום דבר לא משנה, העיקר זה החיבור שלך באותו רגע עם הקהל שהגיע לראות אותך. היום, אם המוניטור לא יעבוד, אני אמשיך לשיר בלי הגיטרה. אני לא אכנס לסטרס.
6 צפייה בגלריה
פיטר רוט עם שלמה ארצי. "למדתי ממנו ששום דבר לא משנה, העיקר זה החיבור שלך באותו רגע עם הקהל"
(צילום: יריב כץ)
המספר קצת מאיים. אני מסתכל במראה ואני רואה פה ושם יותר שערות לבנות, פה קמט. אבל אני שמח על הגיל הזה. יש כמובן מחשבות שהזמן הולך ומתקצר לך, אבל אני אופטימיסט ויש לי סבא בן 104. אני מקבל את הגיל בחיבוק ובאהבה. אני גם מסתכל על אנשים שאני מעריץ שלא יורדים מהבמה, כמו יזהר אשדות, ברי סחרוף, שלמה ארצי, שלום חנוך. אני חושב שהמקצוע הזה טוען אותך בחיוּת. יכול להיות שהפרפרים לפני הופעות שומרים על עור הפנים.
בתחילת אוקטובר נסעתי להופיע בפאב בבארי והייתי ההופעה אחרונה שם. פגשתי שם את הכנר אבנר קלמר, וההודעה הראשונה שלי הייתה אליו ואל צחי, בעל הפאב. הוא שלח לי תמונות שלא נגעו בפאב. הכל נשאר אותו דבר, עם התמונות שהם תלו לכבודי. זה נורא לדעת שכל כך הרבה אנשים אינם, אנשים שגם היו בהופעה. זה מזעזע. אין מילים שיתארו את גודל הזוועה, ולחשוב שאנחנו עדיין כאן, אחרי כל כך הרבה זמן.
כל יום הוא יום עצוב לא פחות מהיום שקדם לו, ויש מין כעס עצמי שאתה מנרמל את החיים. אבל אני מגלה שלמוזיקה יש כוח עצום. מאז השבת ההיא הופעתי המון בהתנדבויות, בעיקר למפונים. לפעמים היו הופעות שלא עניינתי אף אחד, אבל פתאום אתה רואה איזה שני ילדים או איזו אמא שזה עושה לה רגע של הפוגה, ואז אתה מרגיש שאתה עושה משהו.
ב-21.9 פיטר רוט יארח את מאור כהן ויזהר אשדות בזאפה הרצליה להופעה חגיגית, ומשם ימשיך להופעות נוספות ברחבי הארץ.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
