בפואמה המיסטית היפהפייה שלו מלפני 120 שנה, "הבריכה", סיפר חיים נחמן ביאליק על שני עולמות שמתקיימים להם יחד כאשר מביטים במימי הבריכה, המים אשר משקפים את השמיים שמעליהם כמו ראי: מה שהוא רצפּה בעולם אחד, הוא תקרה בעולם שני. הבריכה הבודדה הזאת של ביאליק באמצע היער, פרושה מן העולם, ניצבת לבדה ונראית לו כמו חולמת "חלום עולם הפוך", שבו מתגלות חידות, ואפשר לצפות בה-בעת בעבר ובעתיד.
את הצירוף הזה נטלה הסופרת אילנה ברנשטיין ככותרת לרומן החדש שחיברה, מין סיפור מסע, ובו גבר ואישה זקנים, שיודעים שזה הסוף, אבל מבקשים להגיע אל נקודת ההתחלה. אל הרגע שבו התאהבו, אל מקור התשוקה שלהם להיות הורים, אל החלומות המקצועיים שלהם, הוא היסטוריון והיא סופרת. היה. הייתה. הוא זקוק לה לחלוטין כדי שתדאג לצרכיו הפיזיים כי התודעה שלו בוגדת בו, הזיכרון רופף, הוא אינו מבין אם רק התעורר או שהולכים לישון, וגם היא בתהליכי ניוון, מתבלבלת ונתלשת, אבל במצב טוב ממנו ומסוגלת להזכיר לעצמה את סדר היום ואת מטרותיו. הוא מגלה בערוב ימיו עניין אובססיבי באסטרונומיה, ובעצם פרש לחיות על הירח - מטפורה טובה למי שמתקיים על הלוויין של כדור הארץ, וכמו מלווה בתודעתו המהבהבת את המציאות; ואילו היא רוצה לכתוב מחדש את הספר שכבר הוציאה לאור, ולפחות להעתיק את התדפיס שלו למחשב, למרות שסדר האירועים כפי שהופיע בספר נשכח ממנה, "הקשר בין האישה שכתבה אותו וביני נגמר מזמן".
את שם הספר המקורי, "רחם שיתופי", היא רוצה לשנות לשם "פרדוקס הדמנציה", כי איך אפשרי סופרת דמנטית שתספר סיפור נאמן למציאות? שוב, מטפורה טובה למי שמבינה שהזמנים השתנו, ומה שהיא המציאה בספר שלה כחלק מעולם בדיוני הוא כבר מציאות ממשית: "נשים כבר לא מוכנות להעניק שירותי היריון ולידה בחינם. הילדים הם ילדים של כולנו. פוחת הביקוש לרחם פיזי. הוא מתנוון. [...] מקור העולם הולך ונסתם. יש מעבדות שעובדות על פיתוח של רחם מלאכותי לטובת הכלל. רחם שיתופי. הקץ לניצול הנשים. הקץ לעבדות האימהית. כל ההיררכיות המשפחתיות בטלות".
מסגרת הקיום של ההווה הסיפורי מוכרת לנו, ויש בה התאוששות של העולם מימים של מגפה, או שפתאום הזקן מתריע שצריך לרדת למקלט, לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל קשה לו לטפס אל הכפכפים בלי לאבד שיווי משקל. כשהם קוראים הודעת טקסט מהמוקד העירוני: "היכנסו למרחב מוגן בהתאם לזמן ההתגוננות העומד לרשותכם", הוא רוצה לדעת כמה זמן יש להם, והיא, שאינה בטוחה אם זה עבר או הווה, מבטיחה להכין לו פנקייקס ומציעה סיגריה. השניים כאילו אמורים להגיע יחדיו לבִתם, שמתגוררת בדנמרק ועומדת ללדת, והמושג "כאילו" חשוב בהקשר זה במיוחד, גם כי אין לדעת מה הזיה של זיכרון ורצון ומה באמת, וגם כי המציאות של השניים, שחדלה להיות יציבה, הפכה למרחב שכולל שרידים מן העבר. במרחב כזה ניתן רק להחזיק בתפיסת מציאות שכוללת זרימה חסרת שליטה מן העבר להווה.
בספרו "הענק הקבור" תאר קאזואו אישיגורו זוג זקנים אחוזי אמנזיה, שמחליטים לבקר את הבן שלהם, שאת קיומו כאילו שכחו עד כה. הם רוצים לזכות שוב ברגעים היפים שחלקו יחד, כי האמנזיה נדמית כגנב שהגיע ושדד אותם מן היקר מכל. לצורך כך גייס אישיגורו את המסורת של הרומן ההיסטורי והרומן הפיקרסקי, והפך את השניים לעורכי מסע בדומה לאבירים כמו המלך ארתור או סר גאווין. גם ברנשטיין וגם אישיגורו מובילים את הזקנים אל הסוף בעולם פנטסטי ובדגש על כוחה של האהבה. לעיתים ספרה של ברנשטיין נקרא כעדות של זְקנה מסורה, שמבינה ש"יש לנו זה את זה ועוד כמה שנים לחיות" ורק רוצה "לחזור הביתה. לבית הטוב שלנו", ולעיתים כספרות ספקולטיבית, שבה אפשר לשוחח בתבונה עם כלב חכם ולפגוש באלים מן המיתולוגיה הנורדית. זה חלק ממערך רחב ודיפוזי, חלקו אפקטיבי פחות, של רמיזות, שממקם את הסיפור כהתרחשות אפשרית אחת ברשת של אמיתות, רשת של סיפורים שהיו או שיכולים היו להיות. החל מ"ספר הבהיר" של ראשית הקבלה היהודית וכלה בסיפוריהם של אל האלים הנורדי אודין, שמעולם לא היה אב, ואלת הפריון פרייה, שמתגלה בפני בני הזוג כספק קבצנית וספק מעניקת כוחות מחודשים.
זהו ספרה ה-15 של ברנשטיין, כלת פרס ספיר לשנת 2019, שנהגה לחקור בכתיבתה את יחסי הכוח שבתוך זוגיות ומתוך כך את יחסי הכוח בחברה ובעולם שבתוכם הזוגיות מבקשת להתקיים (גילוי נאות: ערכתי את ספרה "העיר המזרחית"). בספרה "ימי ראשית" מלפני שמונה שנים, העידה הגיבורה שלה: "יום אחד אכתוב רשימה של הגברים שהיו לי. לא עכשיו. לעת זקנה. ממילא איני זוכרת כלום כמעט. ומן המפורסמות הוא כי לעת זִקנה מוקרן העבר מאחורי העיניים כמו סרט דוקומנטרי. אמתין בסבלנות. לא חשבתי שאהיה זקנה אי-פעם". במובנים רבים הספר החדש הוא תמונת הראי של "ימי ראשית". בבואת המים שלו.
"חלום עולם הפוך", אילנה ברנשטיין, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 256 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
