נורית גפן נולדה בשנת 1944 וגדלה ברמת-גן. בשנת 1969 נישאה ליהונתן גפן ולבני הזוג נולדו שני ילדים, שירה ואביב. לאורך חייה הייתה מפיקת תוכניות טלוויזיה וסרטים, ובמשך 15 שנה הייתה יועצת התקשורת של ערוץ 8 של HOT. דילן גפן נולד בשנת 2007 לשני פרידן ואביב גפן. למד בבית הספר אדם וסביבה בגעש, והוקפץ מכיתה ב' ישירות ל-ד'. סיים בקיץ האחרון את בית הספר התיכון הכפר הירוק. יתגייס לצה"ל במהלך 2025. שניהם משדרים יחד את הפודקאסט "מעניין לי את הסבתא", שעלה לאוויר באפריל 2024.
מה הזיכרון הכי מוקדם שלכם?
נורית: "אין לי זיכרון, על מה אתה מדבר? לא יודעת איך קוראים לי. אבל יש לי תמונות טובות מתקופת הילדות. אני בת 12, יורדת למכולת השכונתית בתל-אביב ומוצאת מטבע מיל עם חור. באתי הביתה בשמחה ואמרתי 'אמא, מצאתי מיל, אפשר לקנות ארטיק'. היא אמרה לי, 'נורית, לכי למטה, תחזירי את המיל לאיפה שמצאת אותו ותחזרי הביתה. שמישהו אחר ימצא את זה - לא את'. מאז אני מוצאת לפעמים שטרות ברחוב, פה ושם, אני לוקחת את השטר, שמה מאחורי הספסל ברחוב קליי בתל-אביב, כדי שהפיליפיניות ימצאו את הכסף – ואני לא נוגעת בו. הכל בזכות אמא גאולה, שגם היה לה הסבר: את לא תמצאי כסף, את תעשי כסף. צָדקה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
דילן: "הדבר הראשון שעולה לי: אני שוחה בבריכה, תינוק ממש קטן, ואת אבא מחזיק אותי. זה היה בבריכה של שכנה שלנו".
נורית: "אני יכולה לספר שהיית הקוף של המשפחה?"
דילן: "היו לוקחים אותי לשולחן כשהיו מגיעים אורחים והם היו שואלים על כל מדינה בעולם, כל דגל, והייתי עונה את התשובות כמו תוכי".
נורית: "רצו להשוויץ בו בבית".
דילן: "פעם הייתי יושב ימים שלמים וממציא ארצות, למשל מדינת לינקולן".
נורית: "הוא היה בונה את המדינה עד הפרטים הקטנים, כמו מזרקות. אפילו עד המדים של המשטרה הוא הגיע. שאלתי אותו איפה אני אגור, הוא אמר שלא לידו. הרחיק אותי".
מתי הייתם הכי מאושרים?
נורית: "כשכולם עזבו את הבית. הייתי חופשייה פתאום. התחלתי לגלות את עצמי, הייתי בת 50. אין לי מאז גבר, אין לי שום זכר. יש לי חברים קרובים, לא מעט מהם גייז. אבל בן זוג לא היה לי כבר 30 שנה".
לא חסר?
"אתה לא מבין כמה לא. אנשים מפחדים מהלבד, חושבים שזה נורא. הם לא מבינים שאתה חופשי לגמרי. פעם נסעתי עם נהג מונית שניסה להתחיל איתי, הסתכל במראה ושאל: 'את נשואה, גרושה, יש לך חבר?' אמרתי שלא. ואז הסתכל ואמר: 'לא טוב היות האדם לבדו'. אמרתי לו: טוב, טוב, טוב! ואז הוא אמר לי: 'אז מי מוציא אותך?' אמרתי לו, תגיד לי אני כלב? יש לי קולר? אני מוציאה את עצמי".
דילן: "הימים שלפני השבת השחורה של 7 באוקטובר היו לי מדהימים. התחלתי י"ב, הייתי בהופעה של ברונו מארס, שהייתה מעולה. אני מרגיש שהיום אולי יש לי יותר דברים להיות מאושר מהם, אבל העצב מבחוץ מעיב על זה מאוד. זה מעצבן אותי כי אני יודע שזו התקופה שיכולה להיות הכי מדהימה בחיים. אבל בכל פעם שהסיגנלים של העצב חודרים לתוך הנפש שלי, אני מרגיש פתאום הכי ריק שיש. יש כל כך הרבה משפחות שהחיים שלהן יימשכו רק בזיכרון, שהבית שלהן לא קיים, האחים לא בחיים, חטופים בעזה שמתים, אנשים שהיגון הפך עבורם להיות שגרה. המשפחות האלה לא ייצאו מזה, וכואב לי לחשוב על זה. גם אני לא אצא מזה".
דווקא בתקופה כזו אתה מקבל צו ראשון.
"זה גורר המון מחשבות, אבל בשביל אופק בריא באיזושהי צורה, למדינת ישראל, אני חושב שכולנו חייבים לקחת חלק בצבא. אני גאה מאוד שאני מתחיל להתגייס, וזה היה יום מאוד מרגש מבחינתי, להגיע לתל השומר. הפרופיל שלי נמוך כי אני אלרגי לדבורים. היה לילה מאוד קשה שבו הבנו את זה. דרכתי על דבורה מחוץ לבית, נתקפתי סחרחורת, לקחו אותי למוקד ואמרו לי שזה המקרה הנוראי ביותר שראו של אלרגיה לדבורים. היה אירוע קיצוני. השלמתי עם זה שלא יהיה לי פרופיל גבוה. לו היה, יש סיכוי טוב שהייתי מנסה קורס טיס. היום אני חושב שאני הכי יכול לתרום במודיעין. צורת המחשבה שלי מאוד מותאמת למניעת קונספציות. אני חדשן, אוהב לשאול שאלות, אוהב לחשוב מחוץ לקופסה".
נורית, איזו עצה היית נותנת לנורית בת ה-16?
"שימי זין על כולם, לפני הכל. תתחברי רק עם אנשים שיש להם אנרגיות טובות, כי יש כאלה עם רעות אפילו כשהם מחייכים אלייך. אגב, 'תלכי עם האמת שלך' זה המשפט שאני הכי שונאת. קלישאה הכי גרועה. כשמישהו אומר לי, 'תשמעי את האמת שלי', אני ישר עונה: 'האמת שלך לא מעניינת אותי, השקרים שלך דווקא כן. מהם אני יכולה ללמוד'.
"אפרופו שקרים, אני מתה על 'האח הגדול' וכל מילה שנייה שם זו 'סיטואציה'. זה החליף את המילה 'כאילו'. או הביטוי 'בואי אני אשקף לך אותך'. אתה מבין? כולם רוצים לשקף לי את עצמי. אתם לא הרב איפרגן, הרנטגן, ואני לא רוצה שיקוף. עברתי מספיק שיקופים בחיים".
דילן, איזו עצה היית נותן לדילן בן העשר?
"לא לפחד ללכת להכיר אנשים חדשים. אתה לא יודע מי מסתתר בעולם ותדע לך שאתה מסוגל להרבה יותר ממה שאתה חושב. בגיל עשר היה לי ביטחון עצמי הרבה יותר נמוך, וזה קשור בסביבה שיש לך. היום יש לי סביבה רחבה ומגוונת שנותנת לי רוח גבית מדהימה, החברים שלי זה הדבר שנותן לי את הכוח. בגיל עשר הייתי יותר סגור. פחות הכרתי אנשים".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לכם?
דילן: "היינו בחופשה משותפת שבה הכל קרה לרעתנו, אבל בסוף הסתיים מדהים. טסנו לחופשה בניו-יורק ובקוויבק, קנדה, בכריסמס 2022, סבתא, אבא, אליוט ואני. מצאנו בית מדהים ביער בקוויבק, מבודד לחלוטין, ונקלענו לסופת שלגים בשם 'אליוט', כן-כן, הכי קיצונית בדור האחרון באזור. יותר מ-70 איש נהרגו. היינו תקועים בבית ביער, הפסקת חשמל, הפסקת מים. קליטה סלולרית כמעט לא הייתה. אבל הדלקנו את האח ומכל הבעיות היה כיף אחד גדול".
נורית: "שמענו כל הזמן שירי כריסמס, רקדנו ליד האח הבוערת, קנינו כובעים, היו סנאים בחוץ ושלג נערם, סופה ממש. לא יצאנו. בסוף ברחנו יום מוקדם יותר, אבל יש לי זיכרונות מעולים משם. הרגשתי הכי קרובה אל אביב, דילן ואליוט. זמן האיכות הכי טוב שלנו היה שם. אגב, דילן ואביב בישלו לנו".
דילן: "האגמים היו קפואים, היה שם פסיכי. בישלתי חזה אווז בתנור עם רוטב חמוציות, יין אדום ותפוזים. ואז רצינו להכין עוד, אבל כבר לא היה חשמל, וקברנו את האוכל בשלג כדי שישמור על טריות. לדעתי הוא נשאר שם עד היום. מקווה שהיה טעים, אם מישהו אכל".
מה הפחד הכי גדול שלכם?
נורית: "שאאבד את הראש. דמנציה. הכי".
דילן: "שלא אוכל לגדל את הילדים שלי בישראל. אני מאמין שילדות ישראלית היא האולטימטיבית. אתה גדל על ערכים של חופש, אבל אני מפחד שהכיוון שאנחנו הולכים אליו הוא של חושך ופחות של מגדלור. תמיד חשבתי שאגדל את הילדים שלי במושב בצפון. אני רואה עכשיו את הצפון נטוש ושרוף, ואני מפחד שזה לא יוכל לקרות".
נורית, את מהדור שהיה צריך להשתקם אחרי מלחמת יום הכיפורים. מה דומה ומה שונה לעומת התקופה הנוכחית?
נורית: "המלחמה אז לא הייתה אצלי בבית. זה השונה, וזה הבדל גדול. מלחמת יום הכיפורים, עם כל התוצאות הנוראיות, מחוץ לגבולות. ב-7 באוקטובר נכנסו לנו לבתים. זה לגמרי לא אותו דבר. מהבחינה האישית, העולם שלי היטלטל ב-1973. יהונתן שב מהמלחמה בן אדם אחר וזה הרעיד את חיי, הפך אותם אפילו. אהוב ליבי יצא למלחמה וחזר שבר כלי, בן אדם שאני לא מכירה, והוא לא השתקם מזה בחיים. הוא פנה אז לשתייה, למשל".
דילן: "אני גם זוכר ניואנסים של הלם קרב בשיחות שלי עם סבא. הבנתי את זה בגיל מאוד צעיר, שזה מה שהוא חווה, למרות שהוא לא נגע כמעט במלחמה מולנו. כשאבא ניסה לשאול אותו לפעמים, סבא היה עובר נושא מאוד מהר, ומשהו בטון הדיבור שלו מאוד מתחבר לי לדפוס התנהגות של אנשים עם הלם קרב".
נורית: "אחרי המלחמה יונתן הפך חסר סבלנות, רצה כמה שפחות לפגוש אנשים, נהיה קצר. הוא השתבלל יותר. לא ידעו אז מה זה הלם קרב בדיוק והוא לא אובחן, בדיוק כמו רבים אחרים. הוא היה צועק בלילות, מבקש לישון עם אור, היו לו סיוטים. במלחמה יונתן התחרפן, אין לי דרך לומר את זה אחרת. הוא ראה חברים שלו נהרגים מול עיניו, פצועים. היו לי אז שני תינוקות, שירה ואביב, והרגשתי מלאת אחריות. אמא שלי הייתה רצה אליי באזעקות, לוקחת את אביב בסלקל, הוא היה אז בן חמישה חודשים, ואני את שירה, בידיים. ב-7 באוקטובר הייתי אחראית על עצמי, אז בניואנס הזה, האישי, הייתה הקלה שאין לי ילדים לדאוג להם".
איפה היית?
נורית: "היה לי יום הולדת בשמחת תורה, לפי התאריך העברי. היינו אמורים לנסוע בצהריים לשמשית, ליום הולדת 60 של ענת, אחותו של יהונתן. אני קמה, אזעקות, לא ייחסתי לזה חשיבות. אבל אז התחילו טלפונים וכמובן ביטלנו את כל החגיגה. מאותו בוקר לא קמתי מהמיטה שבועיים. ישנתי בימים הראשונים בסלון, כדי להיות קרובה לדלת. הייתי בשוק מוחלט. הפעם הזו הייתה לי הרבה יותר קשה ממלחמת יום הכיפורים. ביום הכיפורים לא ידעת כלום. לא היה סלולר, המלחמה לא הייתה בסלון, לא דיברתי עם יהונתן כמה חודשים. לא ידעתי מה קורה. הפעם זה היה הרבה יותר קשה".
דילן, איפה היית ב-7 באוקטובר?
דילן: "באופן לא ברור, לא יודע מה קרה לי, בכל השבועות שלפני קיבלתי מידע על אימונים ונגיעות בגדר בדרום, וחפרתי לכל מי שאני מכיר אם קורה משהו. אני מנוי להרבה ערוצי טלגרם, הרבה מידע, והייתי בטוח שיקרה משהו בספטמבר. ב-7 באוקטובר אנחנו קמים בבית בתל-אביב ואני אומר לאבא שהאזעקות זה לא העניין. זה משפט שיצא ממני והוא זוכר עד היום. אחר כך גיליתי ששני ילדים מבית הספר שלי, הכפר הירוק, נרצחו בכפר עזה, יונתן ויפתח קוץ ז"ל. הם היו חברים של חברים שלי, שיחקנו כדורסל פעם ביחד. זה לדעת שפרצופים שהיית רואה יום-יום נמצאים במקום הכי עצוב עלי אדמות".
זה גם להתמודד עם מוות בגיל מאוד צעיר.
דילן: "כולם התמודדו עם מוות ב-7 באוקטובר ואחריו. אני מרגיש שחלק מהמשפחה שלי נרצחו, גם אם אני לא מכיר אותם. התנדבתי עם חברים כבר ביום הראשון, נסעתי עם אבא להופעות, פגשתי ילדים בגיל שלי בכל הארץ ושמעתי סיפורים. בני משפחת קוץ ישנו במיטות שלהם. חמישתם נרצחו על אותה מיטה: יפתח, יונתן, רותם, ההורים לבנת ואביב - וגם ירו בכלב שלהם. ישבתי אחרי 7 באוקטובר הרבה בסלון, על הספה, הטלוויזיה פעלה ולא היה משמעות לזמן, הוא קפא. ארבע אחר הצהריים, 12 בלילה, לא משנה, עשיתי אותו דבר. לא יודע מה היה קורה בלי החברים שלי ובלי זה שהתנדבנו במלחמה. זה החזיק אותי חי באיזשהו מובן".
נורית: "למה שכבתי שבועיים במיטה? הייתי בפעם הראשונה בחיי בתחושה של איום קיומי, שהפך לעצב קיומי, שחל עד היום. אמרתי לדילן פעם בפודקאסט שאני עצובה נורא ושאי-אפשר לאפר עצב".
דילן: "פעם פחדתי מאזעקות, פתאום לא היה בי פחד. רק עצב גדול וכבד מאוד".
מה הייתם שואלים את יהונתן ז"ל בפודקאסט שלכם ומה לדעתכם הוא היה עונה?
נורית: "אני לא בטוחה שהוא בכלל היה מסכים לבוא".
דילן: "אם אני הייתי מבקש, הוא היה בא".
נורית: "כל מה שאני אמרתי ליהונתן, הוא אמר לא".
דילן: "זה היה יכול להיות מצחיק בטירוף, היה יוצא מעולה".
נורית: "אנחנו במשפחה אומרים לפעמים: טוב שיהונתן מת. כי אחרת, הוא היה מת ממה שקורה היום במדינה. אם הוא היה כותב משהו, כלומר את דעותיו בעניין, היו הורגים אותו בטח. ותאר לך את יהונתן כשהוא לא יכול לכתוב מה שהוא רוצה".
דילן: "הוא היה חושב על כל היהונתנים שנלחמים כרגע ויחזרו הביתה שבורים, כמו שהוא חזר. הוא יודע מה הוא גרם עם הכאב שהוא נשא איתו והוריש למשפחה שלו, אם כי לא בכוונת זדון, והוא יודע עוד כמה בתים כאלה יסבלו מהכאב שמועבר משדה הקרב ישר אליהם".
נורית: "דילן ממש צודק וניסח מדויק. יהונתן הביא הביתה את שדה הקרב. את כל מה שהוא עבר שם".
דילן: "אי-אפשר לפרוק שדה קרב. אתה חוזר הביתה עם שק מלא בכאב. הקיטבג של הכאב מונח בבית, הילדים לוקחים ממנו והאישה לוקחת והחברים. וככה הכאב לא הולך לשום מקום".
נורית: "כל כך יפה דילן תיאר. עד שיהונתן הלך לקרב, הבית היה שמח. הוא חזר ממלחמת יום כיפור, הכל בערך היה עצוב".
דילן: "מגיל צעיר, בשיחות עם אבא, ראיתי בו ילד שהמשאלה הגדולה שלו באמת היא לדבר עם אבא שלו, לגדול איתו ולהכיר את מי שהיה לפני מלחמת יום הכיפורים. זה בעצם לדעת מי היה אבא שלו באמת".
נורית: "אני הכרתי את יהונתן אחר. הוא היה מאוד מצחיק. כשהכרנו אני הייתי בת 25, הוא בן 22. היה בתול, לא נגע בכלום. עישן סיגריות, אבל לא נגע באלכוהול ולא בסמים. עוד לא היה בתל-אביב, עדיין נהללי לגמרי. אחרי המלחמה זה היה אחרת, קשה יותר. פתאום יהונתן הבין את מה שהמלחמה עושה לאנשים".
דילן: "סבא נשאר מצחיק, אבל זה היה באופן ציני. במשפחה אומרים שאני נורא מזכיר את יהונתן. יש תמונה בבית שלו כילד, וכל חבר של אליוט שרואה את התמונה שואל אם זה אני".
נורית: "זה נכון. לפני הכל הוא חכם, ויהונתן היה מאוד חכם".
בואו נדבר על הפודקאסט שלכם. יש שם חילופי תפקידים. את מדברת עם דילן על זיכרונות פרועים מפעם, הוא מנתח וגם מעביר ביקורת. על סוגיית הניאוף, למשל, דילן אמר שזה אורח חיים ריקני.
נורית: "אני לא רואה בניאוף משהו רע, אלא משהו מאוד חיובי. זה מדעי, דרך אגב. הייתה סדרה בערוץ 8 שסיפרה מה קורה לתשוקה בנישואים. אתה מתחתן מאהבה, התשוקה בשיאה, לאט-לאט היא יורדת. האהבה נשארת, גם החברות, אבל מה עושים עם התשוקה היוקדת? מה לעזאזל עושים איתה? כשהתחתנת הייתם גבר ואישה - עד שנולדו הילדים. למה נהפכתם? אבא ואמא. שכחתם שאתם גם גבר ואישה, נכון? התהפך לכם העולם. התכוונתי לומר שאפשר לעשות סקס בלי המטענים של האהבה והחברות וכו'. סקס אקראי, ללא מחויבות. אתה לא מכיר את הבן אדם, אבל יש כימיה. למה לא לעשות איתו סקס? תתענג עליו. הוא לא מביא את המטען. הדתות הרסו לנו את זה. כביכול אסור לנו ליהנות בלי ילדים. הן ביזו את הסקס".
דילן: "לפעמים אומרים לי כביקורת: הוא לא אמיץ כמו סבא שלו או אבא שלו. אז תודה לאל שלא עברתי את מה שסבא עבר. שנית, בעולם המשוגע שבו אנחנו חיים היום, להיות שפוי ולשאוף לנורמליות - זה דווקא המרד. בתקופה השמרנית של נהלל, נגיד, אולי להיות אמיץ ולומר את מה שלא חושבים, זה המרד. אבל היום מי שצועק יותר חזק, הוא זה שמקשיבים לו. אולי זה שידבר בבהירות, בנימוס, ייתן ערך אחר? היה עליי טור ביקורת ב'הארץ'. מתוך שעות שאני מדבר בפודקאסט, כל מה שמצאו היה זה שאני שמרן. זה כמו ללכת למסעדה, לאכול 12 ארוחות ולומר שהמסעדה הייתה נקייה מדי".
נורית: "ניסן שור כתב שדילן שמרן וזקן. הוא לא מעשן סמים, זה המרד. הרי רוב החברה מעשנת".
מתי הייתם הכי קרובים למוות?
נורית: "כמעט טבעתי כשהייתי בת שלוש, בים. אבא הציל אותי, אבל יש לי טראומה ממים מאז כי בלעתי המון מים. אני לא מפחדת מהמוות, אני כל יום חיה איתו, הוא איתי בבית והתיידדתי איתו. לא רואה במוות משהו רע".
דילן: "אחרי האירוע עם הדבורה הייתי מוגדר במצב קשה. באמבולנס אני זוכר את עצמי שואל את הפרמדיקים אם אני הולך למות".
נורית: "אני צחקתי כל כך, כי שמו לו סטרואידים והוא לא הפסיק לדבר, לא סתם את הפה. כששכבת שם לא הפסקנו לצחוק עליך ואבא אמר פתאום: אני יוצא לקנות לשתות. יצאנו, ואז אבא התפרק ובכה בטירוף, במקום שבו שאף אחד לא יראה".
דילן: "זוכר שאבא הרים אותי בידיים ואני הייתי מנופח כולי. הייתי במיון באיכילוב, והתחלתי לדבר על הציורים שעל התקרה".
אריק איינשטיין אמר לי פעם שמגיל 70 מצפים ממך לחשוב על המוות.
נורית: "'עד 120' זו קללה בעיניי. אני לא רוצה לחיות עד 120, עם כדורים ועזרה. אני רוצה למצות את השנים שבהן אני עצמאית - ואז אני מוכנה למות. אין לי בעיה עם זה".
מה ההחמצה הגדולה של חייכם?
נורית: "רציתי להיות סטנדאפיסטית וכתבתי הצגה שלמה לי ולג'וזי כץ, אחרי שכולם עזבו את הבית. רציתי לעשות ערב כמו שיהונתן ודויד ברוזה עשו - שאני מדברת וג'וזי שרה. יש לי את הקטעים עד היום. אפילו דיברתי אז עם ענת גוב ז"ל, שאמרה שהקטעים נהדרים. היא הציעה שצדי צרפתי יביים את ההופעה, ואז חלתה. אחר כך לא היה לי את האומץ".
דילן: "אני מרגיש החמצה גדולה על זה שאף פעם לא יצא לי להכיר לעומק את סבא, כמו שהייתי רוצה. אני יודע שהוא מאוד אהב אותי".
נורית: "הוא אהב את דילן מאוד, את היצירתיות והדמיון שלו".
מה הדבר הכי יקר שקניתם, פרט לבית או רכב?
נורית: "אני בזה לחומר, בדיוק הפוך מהשיר של מדונה. היהלומים הם לא חברים שלי, אני אוהבת חברים בשר ודם. בחיים לא קניתי דברים יקרים. אני צרכנית מחושבת, שחשוב לה האקלים, ושואפת לאפס דברים בבית. קונה פעם בכמה שנים זוג נעליים אחד. יש לי חמש חולצות שאני משתמשת בהן. הוריי קנו לי פסנתר וזה היה הדבר הכי יקר בבית. עכשיו החלטתי להעביר את זה לאביב, זה השריד האחרון מאמא גאולה ואבא ברוך. אבא מת מסרטן בגיל 39, אמא הלכה לעולמה בת 76, בשנתה".
דילן: "הדבר הכי יקר שקניתי זה כנראה לפטופ".
נורית: "הכל יום אחד יעבור ללפטופ והאקלים יתחיל להבריא".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה עליכם?
נורית: "שאני מטורללת. השמועה נכונה, אגב".
דילן: "ביום שהכריזו על זה שאבא שלי ושרון (קאופמן, ארוסתו של אביב - ר.ש) יחד, הושיבו צלם מחוץ לבית שלנו והוא כל כך לא מצא כלום, עד שיום למחרת יצאה ידיעה שקרית לחלוטין. הם טענו שיש תיאום מושלם מתי אמא שלי יוצאת מהבית עם הארגזים ומתי שרון מגיעה הביתה. זה כמובן לא נכון. לא האמנתי שזה כתוב. הכל פשוט היה מומצא לחלוטין".
מגיע לך מזל טוב, יהיה לך אח או אחות מאבא.
דילן: "אח. מרגיש לי מדהים. מה אגיד לו? עוד לא יודע".
מתי בכיתם לאחרונה?
נורית: "מ-7 באוקטובר אני בוכה המון, ועד אז לא הייתי בוכה כמעט. זה לא טוב. צריך ללמוד לבכות. כשאתה בוכה, זה משחרר. את אביב לימדתי כשהיה קטן: תבכה. יגידו לא גבר, יגידו שאתה תינוק, לא משנה. אמרתי לאביב שהדמעות הן מגן הדוד האדום שלנו. זה מתעל את השמחה והדמעות שוטפות את הכאב החוצה".
דילן: "הבכי הכי כואב זו הזלת דמעה כשלא הכל יוצא. הייתי בבגין בתל-אביב בהפגנה בשבוע שעבר, וראיתי שני חרדים עומדים עם משפחות החטופים. הזלתי דמעה, התרגשתי בטירוף. לראות שם אהבה כזו, של כולם, אמר לי שיש אופק לחיות ביחד וזה נתן לי תקווה שאפשר לתקן את השסע. בסוף כולנו שותפים לעצב".
מה הרגע הכי מביך שהיה לכם?
נורית: "אני נבוכה המון בשביל אנשים אחרים, כשמישהו אחר עושה בושות, בשבילו".
דילן: "והוא בדרך כלל לא שם לב וממשיך לעשות שטויות".
נורית: "בגלל זה אתה צריך לומר לי, סבתא, תפסיקי. כשאני מגיעה הביתה לפעמים אני חושבת, אוי, איך הבכתי היום את דילן. אני יכולה לחשוף שיש לי הסכם עם הנכדים. אם אני מביכה מישהו מהם ליד אנשים, הם אומרים את הקוד ואני סותמת. אנחנו לא נגלה את הקוד, אבל יש כזה עם שלושת הנכדים, ולכל אחד קוד אחר. אני מצייתת תמיד".
מי צריך לבקש מכם סליחה ולמה?
נורית: "לא מאמינה בכוונת הסליחות. קשה מאוד לאנשים לומר סליחה. אבל המון צריכים לבקש ממני סליחה. אותם אנשים המיתו אותי לאט-לאט. לא אספר מה הם עשו".
דילן: "מי שלא ביקש סליחה ממני עד עכשיו, אני לא מעוניין גם לקבל את הסליחה שלו מחר".
נורית: "אתה מבין את ההבדל ביני לבינו? הוא גאון".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלכם?
דילן: "מת מתישהו".
נורית: "לא תהיה עליי ביוגרפיה, אבל לוּ תהיה: 'כשהגיע יומי, סימן שהגיע יומי. לא במקרה. גם אם יגיע ברע, כנראה שהייתי צריכה ללכת'".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עליכם או אמרו לכם?
נורית גפן: "אחד? אפשר לכתוב ספר. כשהייתי ילדה עשו עליי חרם, זה היה די גרוע".
דילן: "אני לא אוהב שמתייחסים אליי כמו אל נכס של אבא שלי. אני חושב שאפשר להעביר עליו ביקורת דרכי, כי הוא גידל אותי, אבל אי-אפשר להעביר ביקורת עליי דרכו. אפשר לומר: הוא היה אבא טוב, או שלא, לפי איך שיצאתי. אבל אי-אפשר לומר: אתה לא טוב בגלל אבא שלך. לכן כל הקשר שכולל ביקורת שמיוחסת לאבא שלי דרכי, זה לא מקובל עליי. אנחנו אוהבים מאוד אחד את השני, חברים הכי טובים אחד של השני, אבל בסוף אנחנו אנשים שונים".
מה הריח האהוב עליכם?
נורית: "הדרים. הוא עובר את כל דיור וארמני. יהונתן, בכל פריחה, היה עושה לי זר קטן, שם לי ליד המיטה, וכל הלילה הייתי חולמת בריח הדרים. יש פרח בשם 'אתמול-היום-מחר', סגול-לבן. כשהייתי באה לבקר את יהונתן בבית יצחק, הוא היה תמיד שולח אותי הביתה עם זר כזה, והדרים".
דילן: "ריח של הליכה בפארק אחרי הגשם הראשון".
מי היה משחק אתכם בסרט על חייכם?
נורית: "שוב אתה? לא יעשו סרט על חיי. אין מספיק מטורללות לשחק אותי".
דילן: "הגענו בחיים שלי רק לשלב של הפרסומות בבית הקולנוע. אמרו להשתיק את הטלפון עכשיו. עוד לא התחילו החיים שלי".
הופעת עשר שניות בסדרה שיצר אבא על חייו. יהיה המשך כשחקן?
דילן: "מציעים לי המון תפקידים ושולחים לי המון תסריטים לאודישנים. אני לא יודע לשחק, זה לא אחד מהכישרונות שלי. אשאיר את המשחק למי שיודע".
מוזיקה אתה עושה?
דילן: "כותב, אבל זו לא התשוקה שלי. מוזיקה עבורי היא יותר כמו פסיכולוג. את הרוב אני כותב באנגלית".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
נורית: "'ווסטוורלד'".
דילן: "'ניתוק' של אפל".
מה האלבום הראשון ששמעתם בבית?
נורית גפן: "בובי דרין, הפלטרס, בילי הולידיי, האחיות מלבסקי וחזנות. כנראה אחד מהם".
דילן: "'פט סאונדס' של הביץ' בויז, עד היום אחד האהובים עליי. הייתי חורש עליו כשהייתי קטן".
מה הגילטי פלז'ר שלכם?
נורית: "'האח הגדול'. היא מוחקת לי את המוח ואני נושמת, כי באמת אין לי מחשבות על כלום כשאני צופה בתוכנית. אני צריכה את זה".
דילן: "אין לי גילט על שום פלז'ר שיש לי, אבל האהבה הכי גדולה שלי זה לטוס לחו"ל ולראות עולם".
