מכתב אל מרטין בובר, ציריך, פברואר 1918
מר בובר הנכבד והיקר,
אני מצרף את מאמרו של רולאן, הוא השני בסדרת מאמרים שנועדה להציג לפני הצרפתים יצירות גרמניות בעלות טעם אירופי, ולכן תוכן העניינים הארוך (שאתה רשאי לקצר). מאחר שבכתב העת שלך לא נכתב דבר על המחזה, אני מניח שהתיאור במקומו.
אין לשלם לר' שכר סופרים: במהלך המלחמה הוא אינו גובה תשלום ועובד בחינם בשביל כל העיתונים הקטנים הבלתי-תלויים כדי לתמוך בהם. אני רק דאגתי לתרגום, שילמתי עבורו 25 פרנקים.
לספרי גורל מוזר. ההוצאה לא טרחה לפרסם אותו, ובלי שום יחסי ציבור כבר חצו המכירות את רף הארבעת אלפים: האם זה הזמן המדבר מגרונו או האמונה? בכל מקרה זוהי היצירה הכנה והחשובה ביותר שלי, היחידה שאני מרגיש שהיא הכרחית לי במלוא מובן המילה. הייתי שמח לשוחח איתך כדי לדעת איך האנשים בחוגים הלאומיים שלך מגיבים עליה: אם הם רואים בה הודאה באמונה או התכחשות לרעיון. כאשר האיום על מימוש החלום במציאות הולך וגדל, החלום המסוכן על מדינה יהודית בעלת תותחים, דגלים אותות וניסים, אני נחוש בדעתי לאהוב דווקא את הרעיון הכואב של הגולה, את הגורל היהודי ולא את רווחתה ושגשוגה של היהדות. במצב של רווחה והגשמה, העם הזה מעולם לא זקף לזכותו ערך כלשהו — את כוחו הוא שואב רק ממצבי לחץ, מפירוק לכידותו. ההתכנסות תוביל לפיצוץ עצמי. מהי אומה אם לא גורל בתחפושת? והנותר ממנה יכול לחמוק מגורלו? פלשתינה עלולה להיות סוף פסוק, סגירת מעגל, סופה של התנועה, שזעזעה את אירופה, את העולם כולו. וזו תהיה אכזבה טרגית כמו כל חזרה.
איני יודע אם אוכל לראותך בווינה בחודש מאי. הבכורה של "ירמיהו" תתקיים כאן בקרוב, אבל אני חושב להישאר גם לאחריה. האנשים הכי אהובים עליי נמצאים כאן, ואני מחלים משלוש שנות השירות. זה כבר היה יותר מדי בשבילי.
בנאמנות, שלך, שטפן צווייג
מכתב אל אלכסנדר מוריץ פריי, לונדון, 25 בנובמבר 1935
מר פריי הנכבד,
רק בקצרה. האמן לי, כמישהו שאולי יש לו ראייה רחבה יותר של הדברים, שהמאבק באמצעות הסופרים הוא ערוץ חלש מדי: אתה מפריז — הן בהערכת השפעתנו, הן בהערכת התלות הסמויה אפילו של העיתונים הגדולים ביותר בממשלותיהם. גם אני הייתי תמים לחשוב שמדינות דמוקרטיות יגלו התלהבות רבה נוכח האפשרות להיאבק בפשיזם. אבל במציאות ההכרעה היא בידי יחסי הסחר, והאיפוק שהרשויות הפוליטיות יכולות לגלות כלפי העיתונים מורגש בבירור בכל אחת מן המדינות. ודאי נוכחת לדעת שהיינריך מאן, לוחם מצטיין וסופר בעל שם עולמי, לעולם לא יוכל לפרסם מאמר ביומון בעל תפוצה רחבה, וגם כאן באנגליה היומונים לא ייתנו במה לנתין זר כלשהו שיבקש לעסוק בסוגיה הפוליטית. גם בהולנד ובשווייץ המצב דומה. המחאה מתנהלת במישור מובדל, במסגרת גופים קטנים ונטולי השפעה שבראשם מהגרים. וכמו במלחמה, שם התעשיות הגדולות של מדינות עוינות פועלות בשיתוף פעולה, גם במקרה זה הגופים הזרים בעלי ההשפעה שוקלים בזהירות את צעדיהם ומגלים איפוק כלפי גרמניה, שכן מחר או מחרתיים צעדיהם אלה יכולים לשרת את עניינם.
חלה התדרדרות חמורה במצב - בעבר יכולת לפרסם מחאה מוסרית בכל רחבי תבל, וכך עשו רולאן לפני עשרים שנה וטולסטוי לפני ארבעים שנה. היום מאמר של רולאן כמעט אינו מתפרסם. בריטניה חתמה על הסכם ימי עם גרמניה, וצרפת עושה מאמצים על-אנושיים כדי להגיע עימה להבנה (גזר דין מוות למהגרים השוהים בתחומה). שום ממשלה, גם לא הצרפתית, מוכנה לתת לאנשים שגרמניה שללה מהם את דרכונם, כדוגמת היינריך מאן, אשרת שהייה ממושכת או הס מלהזכיר דרכון. עובדות אלה יכולות להוכיח לך שמחאות היחיד הן היום רק מחוות, ולמרבה הצער הן חסרות השפעה - מילים אבל לא מעשים... ייתכן שתזהה בדבריי פסימיות, אבל זוהי המציאות, ההתפתחויות מוכיחות שאידיאליזם לא מאורגן הוא כוח מבוזבז. מה שאני אישית יכול לעשות למען העניין המשותף, מתרחש בספר שאני מקווה לסיים בקרוב, בכך אתן כתף למאמצי האיחוד הנעשים במחתרת, שלטעמי הם החשובים ביותר.
בברכה, שלך, שטפן צווייג
מתוך: מכתבים על יהודים ויהדות. שטפן צווייג. מגרמנית: קטיה מנור (עריכה, כתיבה: שטפן ליט). כרמל, 286 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
