גם עכשיו, חמש שנים אחרי, עידית טפרסון זוכרת את ההתרגשות שעלתה בה בפגישה הראשונה עם במאי הקולנוע עידן הובל. אחרי שתיאר באוזניה את קווי העלילה של התסריט, שעוד היה בחיתוליו, הוא עשה הכל כדי לא לייפות את המציאות ולא לפתות אותה להצטרף להרפתקה. הוא הבהיר לה שזה יהיה סרט נטול תקציב ונטול משכורות, שיהיה עליה להתאפר בביתה וגם להביא בגדים מהמלתחה הפרטית שלה. והצילומים, הוסיף, יתקיימו רק בשבתות, מפני שכל המעורבים בו עובדים בימי החול לפרנסתם.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
לא מצאת לנכון לרמוז לו שכבר עברת את הגיל של סרטי סטודנטים?
"אף לא לרגע. לדעתי, הרצון להיות שחקן, או אמן בכלל, גורם לך להרגיש שלא תוכל לחיות אם לא תממש את התשוקה. אני זוכרת את האודישן שעשיתי בבית צבי כשהייתי בת 22. בסוף האודישן שאל אותי גרי בילו, המנהל המיתולוגי, 'מה תעשי אם לא תתקבלי?' עניתי לו, 'אני אמות' והתכוונתי לכל מילה. אם אני לא יכולה להיות שחקנית אני לא רוצה כלום".
3 צפייה בגלריה
טפרסון בסרט ''עשרה חודשים - נפלאות האילוזיה''
(צילום: דוד סטרז'מייסטר, באדיבות טרנספקס)
וככה, לאט-לאט, הם התחילו לעבוד על הסרט "עשרה חודשים - נפלאות האילוזיה, שבו מגלמת טפרסון את רננה, אמה של מרב (שירי גדני) שנצמדת בכל כוחה להיריון מדומה. הרעיון הגיע להובל אחרי שגדני סיפרה לו שהיא בהיריון והציפה אצלו זיכרון ילדות נשכח על דודה שלו, שהשתוקקה לפרי בטן עד שבטנה התעגלה להיריון מדומה וגופה התחיל לייצר חלב. בן זוגה של גדני, הצלם דוד סטרז'מייסטר, הצטרף לתהליך והמטרה הייתה לסיים את הסרט לפני ששירי מתפנה לחדר לידה. גדני ילדה בשעה טובה ובזמן, אבל ההיריון של הסרט נמשך חמש שנים והסתיים רק עכשיו, עם יציאתו לאקרנים.
טפרסון, שבמקביל שיחקה גם בהצגות "טרור" ו"פשוט לאהוב" בקאמרי, מודה שלא תמיד היא ראתה את סוף התהליך. "כשהתחילה הקורונה היינו אחרי שנה של צילומים ואמרתי, 'די, אנחנו שורפים שבתות על הסט ולא ייצא מזה שום דבר', ובאותה הנשימה אמרתי, 'בעצם, לא אכפת לי אם כן או לא ייצא מזה סרט, כמו שלא מזיז לי שאני עובדת בחינם'. החוויה שלי, כשחקנית, הייתה מעשירה. ארגז כלי העבודה הרוויח תוספת משמעותית. כל סצנה הזכירה לי למה רציתי להיות שחקנית וכמה אני שמחה לשחק".
במהלך הזמן הזה, הבגדים שטפרסון הביאה מהבית התבלו בכביסות. "המכנסיים הלבנים שלבשתי בסצנות הפתיחה קיבלו גוון חדש, תכלת דהוי, ולא העזתי להעיף אותם. המגפונים שנעלתי התפרקו לגמרי וכיוון שלא מצאנו זוג שנראה בדיוק כמותם צילמו אותי עד לברכיים. שירי, שבמשך שלוש שנים נאסר עליה להסתפר, מצולמת בסוף עם תוספות בטן וחזה. ובמקביל לכל האילוצים והלחצים התחיל הסיפור שלי. פרכוסים קטנים שבסופו של דבר הובילו אותי לניתוח מוח".
שעליו היא מספרת כאן, לראשונה.
הסימן הראשון הופיע לפני שמונה שנים. "התעוררתי בלילה עם פיהוק לא רצוני, ואחרי שתי שניות הפה שלי נסגר. אמרתי לעצמי, 'כנראה פיהקתי', וחזרתי לישון", מספרת טפרסון (65) בטון שקט, הכי לא דרמטי.
נבהלת?
"עוד לא. לא הבנתי מה היה בפיהוק הזה שהעיר אותי מהשינה, אבל התעלמתי. אני אישה בריאה, שיכנעתי את עצמי שזה היה משהו חד-פעמי. אבל אחרי כמה לילות זה שוב קרה לי, ושוב, ושוב. עם הזמן גיליתי עוד משהו מוזר - בבוקר שאחרי פיהוק כזה יש לי הפרעות קטנות בדיבור. אני רוצה לומר משהו ופתאום יש לי מעצור ואני לא יכולה לדבר. או שבמקום 'צדיק' יוצא לי 'דדיק'. וזה כבר הדאיג אותי".
"אני אם יחידנית, יש לי ילד עם צרכים מיוחדים ויש סיכוי שאצא מהניתוח משותקת ומנותקת. אני לא יכולה להיות נכה. אני יודעת שזה נשמע אידיוטי, הרי דברים רעים נופלים עלינו בלי שליטה, אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שעם ילד כמו שיש לי אני לא יכולה להרשות לעצמי לא להיות בריאה"
אחרי כמה שבועות, במוצאי שבת, היא צילצלה לרופאה שלה, שהיא גם חברה מהתיכון. "היא אמרה, 'אל תשחקי עם זה, תזמיני אמבולנס לאיכילוב'. עשו לי שם בדיקת סי-טי, ובעודי שוכבת בתוך המכונה, זה שוב קרה לי, הפיהוק המוזר שוב בא. שמעתי אותם אומרים, 'היא מתאשפזת, אולי נצטרך ניתוח', וכבר ראיתי את עצמי גלוחת ראש".
למזלה, אומרת טפרסון, היא נפלה לידיו של פרופ' צביקה רם, שניהל את המערך הנוירוכירורגי באיכילוב. "למרות שהוא לא הזכיר את המילה 'גידול' התחילו לרוץ לי סרטים, מפני שסבתי מתה מגידול בראש בגיל 57". יומיים לאחר מכן, בעקבות ה-MRI, פרופ' רם חזר אליה ואמר, "הכל בסדר. יש לך קברנומה".
"עשרה חודשים" - טריילר
(קרדיט: באדיבות טרנספקס)
ובתרגום לעברית קלה?
"סוג של גידול שפיר. קברנומה הוא נגע שמורכב מאוסף של כלי דם שהגוף לא צריך אותם והם מתיישבים באיזשהו מקום, במוח או בעמוד השדרה. לאחוז גדול מהאוכלוסייה יש קברנומות בכל מיני מקומות ולא נוגעים בהן מפני שהנגע הזה לא מזיק. החשש מנזק עולה כשהנגע מתיישב על מקום שחשוב לתפקוד הגוף. אצלי הקברנומה המנוולת התיישבה במוח, מעל מרכז הדיבור ויצרה תופעות אפילפטיות. מה שאני הגדרתי כפיהוק מוגדר כפרכוס שבא וחולף, ללא איבוד ההכרה. ובכל פעם שכלי הדם טיפטפו, כושר הדיבור שלי נפגע".
מה עושים?
"פרופ' רם אמר, 'הדבר הזה יושב במקום מסוכן, אסטרטגי מאוד, את שחקנית, אני מעדיף לא לגעת אם לא צריך. כמו חולי אפילפסיה תקבלי כדור נוגד פרכוסים שנקרא קפרה, ואיתו תוכלי לחיות עד מאה ועשרים'. שלוש שנים חייתי עם הקפרה הזאת והיה לי נהדר, פעם בשנה הגעתי לביקורת ולא סבלתי משום תופעות לוואי".
בערב ראש השנה 2019 שוב הופיע הפרכוס הלילי שהיה הרבה יותר חזק. פרופ' רם קבע שהניתוח הכרחי. טפרסון שאלה אותו, "איך? לפני שלוש שנים אמרת לי שזה נורא מסוכן", ובתגובה הוא מנה באוזניה את כל הסכנות האפשריות אם לא תנותח, "ממוות ושבץ מוחי ועד לריתוק לכיסא גלגלים. אבל, הוא אמר, אני מאמין שיהיה בסדר. תודיעי לסוכנת שלך שבחודשיים הקרובים לא תוכלי לעבוד מפני שיהיו לך בעיות בדיבור. במקרה הגרוע, אם קשיי הדיבור יהיו חריפים, תוכלי לעבוד עם קלינאית תקשורת'. הסבירו לי שאם הנגע המנוול הזה ישלח זרוע לתוך מרכז הדיבור - אבוד לי, מפני שלצד איבוד יכולת הדיבור אני עלולה לאבד גם את יכולת הקריאה והכתיבה".
אמא'לה!
"ממש. נזכרתי שבתקופת הפיהוקים-פרכוסים, כשמישהו סימס לי 'מה שלומך?' בהיתי בצג ולא הבנתי את השאלה. רציתי לענות ולא זכרתי איך מאייתים. גם בבית החולים היו רגעים שלא הצלחתי לדבר. הבנתי שאני עלולה לצאת מהניתוח במצב שבו לא אוכל לדבר, לקרוא ולכתוב, ולמעשה לא תהיה לי שום אפשרות לתקשר עם העולם".
ההחלטה הסופית נותרה בידיה, "וזה מה שהיה כל כך קשה. מצד אחד הייתי בטוחה שאני רוצה להוציא את החרא הזה מהראש שלי, אבל מצד שני אני אם יחידנית, יש לי ילד עם צרכים מיוחדים ויש סיכוי שאצא מהניתוח משותקת ומנותקת. אני לא יכולה להיות נכה. אני יודעת שזה נשמע אידיוטי, הרי דברים רעים נופלים עלינו בלי שליטה, אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שעם ילד כמו שיש לי אני לא יכולה להרשות לעצמי לא להיות בריאה".
לפני 18 שנה התגרשה טפרסון מבעלה השני, שביקש ממנה להצניע את שמו, ולדבריה אין קשר בינו לבין שני ילדיהם המשותפים. הבכור הוא יובב (30) אוטיסט בתפקוד בינוני-גבוה, שלפני שנה וחצי עקר לדיור מוגן בהוד-השרון, "עם עוד עשרה חבר'ה בתפקוד שלו וצוות של מטפלים. בבקרים הוא עובד במרכז תעסוקה ברעננה, ומדי יום, בשתיים וחצי בדיוק, הוא מצלצל לאמו".
"ההתפתחות של יובב הייתה נורמטיבית לחלוטין, חוץ מזה שהוא רץ בכל הבית ושבר את כל מה שאפשר", היא משחזרת. "קשר עין, דיבור, הכל היה תקין. בגיל 11 חודשים הוא כבר קרא לי 'אימי'. ואז, בגיל שנה וחצי בערך, לאט-לאט נעלמו לו המילים וראיתי אותו עצוב. הגננת אמרה לי, 'עזבי, ילדים בגיל הזה חווים הרבה שינויים, תניחי לו'. אז הנחתי, ונכנסתי להיריון, ואת האבחנה הסופית קיבלנו כשהוא היה בן שנתיים וחצי ואני כבר הייתי בחודש השמיני עם עלמה".
בסופי שבוע יובב חוזר הביתה ומסתער בחיבוקים ונשיקות על אחותו (27) שבגלל המלחמה ויוקר המחיה חזרה לגור עם אמה. "עלמה שלי החליטה ללכת בדרכי וגם היא בוגרת בית צבי. ככה זה, כשאת מגדלת ילדה מאחורי הקלעים, לא תצא לך עורכת דין. עלמה נשבתה בקסם של הבמה כששיחקתי בהבימה ב'הלהקה'. היא הייתה אז בת תשע או עשר, עניין אותה לראות איך מתלבשים ומתאפרים, ואדיר מילר המתוק העסיק אותה מאחורי הקלעים".
מה אמרת לילדים על הניתוח?
"כששיתפתי אותה בשיקולים בעד ונגד היא אמרה, 'אמא, תעשי את הניתוח, תוציאי את הדרעק הזה מהגוף שלך'. ליובב אמרתי, 'אמא קצת חולה, היא הולכת לכמה ימים לבית חולים ותחזור'. לא מעבר לזה. הוא לא מסוגל להבין יותר, אז אין טעם להכניס אותו לסטרס".
ומה אמרת לעצמך?
"המפתח שלי היה האמון המלא בפרופ' צביקה רם, איש מדהים שגרם לי להאמין שיהיה בסדר".
את אדם מאמין?
"בבורא עולם? בגדול, לא. לפעמים אני מקנאה באנשים מאמינים, שאצלם הכל מסודר ויש סיבה ומסובב לכל דבר, אבל אני מאמינה ביקום, אני מאמינה באדם ובבני אדם, גם כשאנחנו מתנהגים כמו חיות מוזרות. כשקורה לך משהו נורא מפחיד, פתאום אתה מוצא את עצמך מתפלל, מדבר למשהו שלא ברור לך מה זה. לא פתחתי סידור או תהילים, אבל יצא ממני משהו יותר פיוטי. אני בן אדם שגם כותב שירים וזו הייתה התפילה שלי".
רגע לפני כניסתה לחדר הניתוח התבשרה טפרסון שאין צורך לגלח את ראשה ("פרופ' רם הבטיח לעשות לי שביל בשיער") ושמחה. גם הידיעה שהניתוח יימשך שש שעות לא הפחידה אותה. הפחד צץ כשהתבשרה שבמהלך הניתוח היא תהיה בעֵרות מלאה.
"פרופ' רם רצה לשמוע אותי מדברת ללא הפסקה כדי לוודא שהוא לא פוגם לי במרכז הדיבור", היא מסבירה. "כיוון שאני שחקנית וכיוון שהייתי כל כך בלחץ, פשוט לא סתמתי".
שמעת את המנתח קודח לך במוח?
"בדיוק ככה. הרדימו לי רק את הקרקפת מפני שבתוך המוח אין עצבים, ושמעתי את המקדחה. זה כמו הרעש אצל רופא שיניים, רק יותר חזק. כשאמרתי 'איי, כואב לי', פרופ' רם שינה משהו בתנוחה. הרעש של המקדחה טירטר לי בראש. כל עשר דקות שאלתי, 'נו, נו, הנבלה כבר יצאה?' זה היה מדהים, התבדחתי עם המנתחים תוך כדי קדיחה. שאלתי, 'אתם רוצים שאני אשיר לכם ביידיש?' והם ענו פה אחד, 'לא, עכשיו דממה'. מדי פעם הם ביקשו ממני לדקלם את האלף-בית מההתחלה ועד הסוף, לספור עד עשר ומעשר למטה. פה ושם נתתי קצת מונולוגים מתפקידים שעשיתי. הייתי בסוג של היי, אולי היה משהו בחומר המרגיע שנתנו לי לשתות, עשיתי קצת חיים".
שלושה ימים אחרי הניתוח היא שוחררה לביתה - והסתגרה בו. "המציאות שיחקה לטובתי. הקורונה בשיאה. כולם היו ספונים בבתיהם ואף אחד לא ביקר. זה לא שהסתרתי, מי שהיה קרוב אליי ידע. בפעם הראשונה שיובב ראה אותי הוא נבהל כי המצח שלי היה מלא בסימני האלקטרודות. הוא שאל מה זה. אמרתי לו שהדביקו לי סוכריות לראש וזה הצחיק אותו. אחרי חודש הוציאו את התפרים שנראים כמו סיכות שדכנים, ואחרי חמישה שבועות כבר עשיתי פילאטיס. וגם החלפתי צבעים. כשיצאתי מבית החולים כל הפרצוף שלי היה נפוח כאילו מישהו החטיף לי מכות. לאט-לאט הכחול הפך לצהבהב כזה וכל העור התקלף כמו קמח. אמרתי לפרופ' רם, 'תשמע, עשית לי פייס ליפט'. זכיתי בעור חדש".
מאז הניתוח את במעקב?
"פעם בשנתיים אני נבדקת. זה לא משהו שחוזר. בביקורת האחרונה פרופ' רם אמר לי, 'יש לך מוח חדש, מהניילון'. יש תרופה שאני חייבת להמשיך לקחת כל חיי, אבל אין לה תופעות לוואי", היא מתעודדת. "הדבר היחידי שנשאר לי מהניתוח זה שפיתחתי קצת דיסלקציה. זה מצחיק, לשני האחים שלי יש, לאבא שלי הייתה ועליי היא פסחה. עכשיו זה קורה לי, בעיקר כשאני צריכה לכתוב באנגלית, ולכן אני מעדיפה להקליט".
"נשגב מבינתי איך אנשים עדיין מסוגלים לשבת בבית. בשבוע שעבר הייתי בהפגנה בצומת כרכור, הזמינו אותי לדבר, וכשראיתי את הקהל, צעירים שלא מוכנים לוותר, קיבלתי כוחות. לפעמים אני עומדת בגשר לצד עינב צנגאוקר, אמו של מתן, לביאה שאין לתאר, עם תעצומות נפש אדירות, ותוהה איך החטופים שלנו הפכו לאויב העם"
הניתוח לא גרם לך להאט קצת את הקצב?
"בפירוש כן. יכול להיות שזה גם קשור לגיל, אין לי מושג, אבל למדתי להיות סלחנית כלפי עצמי".
מה למדת מהאירוע הזה?
"שאני יודעת להתמודד. בעבר אמרתי שאחרי כל מה שעברתי עם יובב, הכל קטן עליי. יש לך תינוק יפהפה, מושלם, שמתפתח נפלא ופתאום אומרים לך שהוא נולד לא בסדר. זה כאילו לקחו ממך את הילד שלך ונתנו לך ילד אחר, ואת מוחה בתוקף: 'זה לא הילד שלי, תחזירו לי את הילד שלי'. בעת קבלת האבחון את מאבדת, בבת אחת, גם את כל החלומות והשאיפות שהיו לך לגביו. נשבעתי לעצמי שאם אצא מהניתוח הזה כמו חדשה אני אחיה רק איך שאני רוצה ואעשה רק את מה שאני רוצה".
וזה קורה?
"אני משתדלת, לפחות בדברים שנמצאים בשליטתי. שלוש פעמים בשבוע אני בחדר כושר. באוקטובר אתחיל להצטלם לסרט של נדב לפיד בתפקיד מאוד מאתגר, ואני ממשיכה לשחק, זו השנה ה-14, בהצגת הילדים והנוער 'העולם על פי אלון' של 'תיאטרון השעה הישראלי', בתפקיד אמא של אוטיסט. לעלמה, בתי, אני מסבירה שזה לא משנה כמה את מוכשרת ואם יש לך ותק, במקצוע הזה את כל הזמן מחפשת עבודה. במיוחד עכשיו, לאור מצבנו הלאומי".
את קפלניסטית?
"אני בלפוריסטית כבר ארבע שנים. התחלתי לעלות לירושלים כמה חודשים אחרי הניתוח שלי, כשראיתי את התמונות של כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר, עם דם על הידיים, ושל אמיר השכל, גיבור ישראל, באזיקים. הרגשתי שאני לא מסוגלת לשבת בבית כשהאנשים האלה עולים לירושלים כדי להילחם על הדמוקרטיה עבורי ועבור ילדיי. אני חושבת שמשהו קרה לאזרח הישראלי, הוא סוף-סוף גילה את עצמו כאזרח, ועכשיו הוא לומד ללכת. יש לי חבר מהמחאה שאומר משפט נפלא, 'אנחנו משתחררים מהצבא ומתגייסים לאזרחות'".
היא נעה ונדה בין קפלן לקיסריה מפני ש"התרבות הפוליטית במדינת ישראל הפכה להיות 'מה יוצא לי מזה' במקום 'מה אני יכול לתרום למדינה'. אנחנו גדלנו על דורות של מנהיגים צנועים שבאו לעשות למען המדינה, ואילו היום, רוב הפוליטיקאים שלנו עושים למען עצמם. מה שקורה בתוכנו מפחיד אותי הרבה יותר מאשר האויבים שלנו מבחוץ. כל הממשלה חייבת ללכת הביתה וההנהגה שתקום תדע שתפקידה הראשון הוא לבנות את החברה הישראלית מחדש".
במה היית מתחילה?
"אחד הפשעים הכי גדולים של הממשלות ב-20 השנים האחרונות הוא הזלזול בחינוך ובהשכלה הגבוהה ובמקצועות שהם לא הייטק ועריכת דין. כל מה שקשור בתרבות ובאמנות לגמרי נמחק, והעם היהודי, מה לעשות, שורשיו ברוח. כל מי שרוצה שמדינת ישראל תישאר דמוקרטית וליברלית חייב להשמיע את קולו".
רוב הציבור יגיד שהוא רוצה שינוי, אבל כבר אין לו אוויר.
"נשגב מבינתי איך אנשים עדיין מסוגלים לשבת בבית. בשבוע שעבר הייתי בהפגנה בצומת כרכור, הזמינו אותי לדבר, וכשראיתי את הקהל, צעירים שלא מוכנים לוותר, קיבלתי כוחות. לפעמים אני עומדת בגשר לצד עינב צנגאוקר, אמו של מתן, לביאה שאין לתאר, עם תעצומות נפש אדירות, ותוהה איך החטופים שלנו הפכו לאויב העם. ראשי ממשלה כמו רבין ובגין היו מנשקים את כפות רגליה. גם במשרדו של אולמרט הייתה תמונה של השבויים על השולחן, כדי שהוא לא ישכח להחזיר אותם".
יש לך כוח לעמוד בצומת מדי מוצאי שבת, בגשם ובחמסין?
"לפעמים אני אומרת לעצמי, 'הערב אשאר בבית' וזה בסדר. גם לייאוש צריך להשאיר מקום. אבל ערכי מגילת העצמאות הם המפתח לקיומה של המדינה הזאת, ואם הם לא יהיו הבסיס לחוקה שלנו, לא תהיה פה מדינה. אני לא יוצאת נגד אלה שרוצים לעשות רילוקיישן, אני מבינה לליבם. הם עוד יגלו שבכל מקום על הגלובוס הם תמיד יהיו הזרים, הנוכריים, היהודים. איך אמרה גולדה מאיר? אין לנו לאן ללכת. זה המקום שלנו ולכן אנחנו חייבים לחולל פה תקומה".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
