הרבה לפני שהפכה לבמאית "מחוברים", תמר ברקאי עשתה בעצמה טסט לפורמט. זה קרה לפני 12 שנים, עם בן זוגה דאז, עמוס שוב ז"ל. "הציעו לעמוס לעשות טסט לתוכנית. הוא רצה ואני לא. מאוד חששתי מזה", היא מודה, "בדיוק ילדתי את יואל, גם ככה אלה היו שנים כאלה של תינוקות ובלגן, ואמרתי מה אנחנו צריכים את זה עכשיו בחיים שלנו? אבל זרמתי איתו ועשינו טסט שבוע. הוא צילם וצילם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
שנתיים אחר כך, השחקן, הבמאי ומראשוני מנחי ערוץ הילדים, נפטר ממחלת הסרטן, והטסט קיבל משמעות עמוקה. "החומרים האלה הפכו ארכיון מדהים לילדים", אומרת ברקאי. "באזכרה של השנה למותו נכנסתי לחדר עריכה עם הטסט הזה וערכתי משם רגעים מטריפים שלו, עם אביגיל שהייתה אז בת שלוש ויואל שהיה פיצי, וזה בעצם החומר היחידי שיש לו עם אבא שלו בווידיאו, חוץ מכל מיני סרטונים בטלפון. לימים, כשהגעתי לביים את התוכנית, הבאתי את זה איתי כאיזה מטען מול המחוברים. אמרתי, 'יש לכם איזה מוצר לוואי מעבר להשתתפות בתוכנית - הנצחה של תקופה משמעותית בחיים'. זה כל פעם נורא הוכיח את עצמו, למשל בעונה הקודמת, אורנה בנאי צילמה סצנות עם ההורים, שכבר היה ברור שהם באיזה 'סליפרי רוד'. היא פחדה על אמא שלה, ופתאום אבא שלה הפתיע ונפטר. היו שם סצנות חסד, המון דברים שלא נכנסו בסוף לתוכנית, אבל כן נשארו לה כמזכרת".
כלומר הפורמט מייצר חומרי ארכיון.
"כן, כי משהו בטכניקה של העבודה מחייב אותם כל הזמן להציף את זרם התודעה, לדבר את עצמם, את המחשבות, את הרגשות. אני רואה ב'מחוברים' מעין דיוקן נפשי".
הילדים מבקשים כיום לצפות בחומרים?
"בשנתיים-שלוש הראשונות הבאתי את זה כל הזמן. גם הוספתי מלא חומרים שלו מתוכניות שהוא עשה וסרטים שהוא שיחק בהם, ובשנים הראשונות הייתי מקרינה יותר ביוזמתי, וזה הלך ופחת. אני שומרת להם את הארכיון ליום שהם ירצו. ברור לי שיגיע רגע שבו הם ירצו לדעת יותר ולראות וללמוד מאבא שלהם. כרגע עמוס הוא יותר בשיח, יש לנו המון הומור שחור".
"מבחינת העשייה היה בזה משהו מאוד תרפויטי במובן הזה שהמציאות מזעזעת, ואת מצד אחד לא יכולה להיות באיזה אסקפיזם, ומצד שני, את גם לא רוצה לנבור בזוועות. התחושה היא שזו עונה משמעותית מאי פעם, שמייצרת איזשהו מסמך של תקופה מטורפת לגמרי"
סביב העובדה שהוא איננו?
"כן, שהוא מתהפך בקברו אם הוא רואה מה קורה פה".
העונה הנוכחית, "מחוברים - החיים במלחמה", שמשודרת בימי ראשון-שלישי ב-HOT3, HOT VOD ו-NEXT TV היא השלישית שברקאי מביימת, ולוקחים בה חלק יעל פוליאקוב, ליהי טולדנו, זיו קורן, גיא זוארץ ומעיין אדם. שלושת האחרונים מביאים את הזווית האישית לאסון הלאומי המתגלגל: אדם איבדה את אחותה מפל ז"ל שנרצחה במסיבת נובה, זוארץ את אחיינו עילי ברעם ז"ל, שגם הוא נרצח ברעים. קורן ירד דרומה ב-7 באוקטובר ותיעד בעדשתו את הזוועות, ואחר כך ליווה גם את מייה שם, שחזרה משבי חמאס. "זיו קורן לוהק לפני 7 באוקטובר, כמו יעל פוליאקוב וליהי טולדנו, ומעיין וגיא היו ליהוקים של 7 באוקטובר", מודה ברקאי. "מעיין ראתה בתוכנית הזדמנות לעבד את האבל שלה דרך התיעוד. ומשהו באבלות על אבא שלו ועל עילי גרם לגיא לעשות את זה. לא ראיתי כזו חדוות יצירה בכל שלוש העונות שעשיתי כמו של גיא. הוא נתן את הנשמה על הדבר הזה".
עד כמה היה ברור שממשיכים לצלם עונה בתוך מלחמה?
"זה היה מאוד ברור. מבחינת העשייה היה בזה משהו מאוד תרפויטי במובן הזה שהמציאות מזעזעת, ואת מצד אחד לא יכולה להיות באיזה אסקפיזם, ומצד שני, את גם לא רוצה לנבור בזוועות. התחושה היא שזו עונה משמעותית מאי פעם, שמייצרת איזשהו מסמך של תקופה מטורפת לגמרי".
היו גבולות גזרה לדבר הזה? למה משדרים ומה לא?
"היו במקרה של זיו קורן, שהביא המון תכנים גרפיים קשים. הדברים הכי קשים שראיתי מ-7 באוקטובר, לפני כל הזוועות בטלגרם, הם מהתיעוד שלו. הוא ירד לשער הנגב ב-7 באוקטובר כשאי-אפשר היה להיות מוכן לכל מה שקרה. זה היה מטלטל. שם היו מקומות שטישטשנו וחתכנו. זיו כעס על ההחלטות שנלקחו פה, לא להראות פריימים קשים מתוך הרגישות למשפחות הנרצחים. הוא חושב שזה חלק מהכישלון ההסברתי, שעשו פה טעויות ממש רדיקליות בשיקול הדעת כנגד מכחישי 7 באוקטובר, שיש רק יותר ויותר מהם. לנו היה ברור שצריך לטשטש כי בסוף זה כן סוג של 'פיל גוד טי-וי'. אתה לא בא עכשיו לראות סרט אסונות. זה משחק עדין. העבודה ב'מחוברים' היא ללכת בין הטיפות ולשמור על אותנטיות, אבל שכולם יהיו מרוצים".
אפשר לייצר טלוויזיה טובה כשכולם מרוצים?
"הכל בנוי על אמון. ברגע שהאמון הזה נסדק, הכל יכול להתרסק כמו מגדל קלפים. בתוך גבולות הגזרה, יש מקסימום אמון שמאפשר לעשות טלוויזיה מעניינת - דווקא מתוך טוהר כוונות וניקיון וחוסר נצלנות ודברים שהם בשבילי כדוקומנטריסטית קווים אדומים. אני כל הזמן באימה שאפגע במישהו. וב'מחוברים' אני ישנה מעולה בלילה. אני לא באה לשחק לאנשים בחיים. אני באה להתבונן על החיים שלהם ולספר את הסיפור המעניין. ולכל אחד יש סיפור מעניין".
האמנת שהעונה תשודר בעודנו עדיין בתוך האירוע?
"לא, זה כמו תהום שהולכת ונפערת. אחרי האירועים בשבועות האחרונים והרצח של ששת החטופים, זה כאילו השכבות של הטרגיות רק הולכות ומעמיקות. פרק 15 של העונה צולל לסיפור של מייה שם, והיא מדברת על זה שכשהיא יצאה משם, היא אמרה לבנות שנותרו במנהרה, 'אנחנו יוצאות ויהיה בסדר, וכולנו נצא'. לאורך הדרך כל הזמן שאלנו את עצמנו אם הן יחזרו עד שנעלה לאוויר. זה ממש קשה".
עד כמה אנחנו יכולים עכשיו להכיל את התיעודים מתחילת האירוע? זה דוקו על רעידת אדמה בעודנו ברעידת אדמה.
"אני חושבת שהתיעוד של רעידת האדמה זו הטלוויזיה שמשדרת לנו 24 שעות ביממה בבית, באולפנים, הכתבות, הסרטים על הנובה, זה באמת לחטט בפצע בעודו פתוח. אני לא שופטת את זה, אבל זה בעצם רוב מה שיש כרגע בטלוויזיה, וכמובן אסקפיזם טוטאלי כמו 'המרוץ למיליון'. אני חושבת ש'מחוברים' מביאה משהו מאוד מיוחד, שהוא לא אסקפיזם והוא לא חיטוט בפצע, אלא המצב האמיתי של כולם, התנודתיות בין שגרת החיים, שיש איזה רצון הישרדותי לשמור עליה, לבין ההתפכחות לתוך המציאות שנהיית יותר מייאשת".
והעונה מצטלמת תוך כדי שהציבור מפגין ברחובות. כמה חשוב לך שזה יהיה נוכח העונה?
"אני חושבת שהעונה לא נוגעת בפוליטיקה, אלא יותר בכאב. יש פרקים עם הפגנות, שנוגעים עוד פעם בשכול ובכאב הלאומי שיש פה. אבל זה לא שמאל, ימין וביבי".
העונה הראשונה עלתה ב-2009, שנה לפני שהאינסטגרם איפשר לכל בעל סמארטפון לתעד את חייו. כך שלמעשה, "מחוברים" הייתה הסטורי הראשון. מכובד, אך גם מציף תהיות על הרלוונטיות של התוכנית בעידן של תיעוד עצמי אובססיבי, בטח כשבעונות האחרונות המחוברים הם נשים וגברים שהציבור כבר מכיר. כאלה שיודעים לספר סיפור, וגם לפלטר רגעים שיכולים אולי לפגום בפרסונה.
"אני חושבת שהרלוונטיות של הפורמט דווקא התחזקה בתוך העולם הזה של אינסטגרם ופייסבוק, כי יש משהו מאוד מפולטר בסטורי", טוענת ברקאי. "כאן זה לא מתוסרט. זה לספר סיפור ממאות שעות שאנשים מתעדים את עצמם, וללקט בפינצטה את הרגעים ולתפור אותם. זו מלאכת מחשבת מדהימה".
עד כמה יש יכולת לייצר רגע אותנטי אמיתי? הרי מדובר באנשים שמודעים למצלמה.
"בתוך גבולות הגזרה יש מקסימום אותנטיות, וזה בגלל איזשהו חוזה שיש להפקה עם המחוברים, שהוא מאוד ייחודי וחסר תקדים בתעשייה. הם בעצם שותפים ביצירה, והם מאשרים כל פריים ודברים שהם לא מוכנים להם לא ייכנסו. כן יהיה משא ומתן וניסיונות שכנוע, אבל בסופו של דבר מה שהם לא מסכימים לו לא נכנס. הדבר הזה מייצר חופש מאוד גדול למחוברים לחשוף, להסתכן, לקפוץ למים, לצאת מהקומפורט זון".
כמה זה נותן לך מקום כבמאית?
"הפורמט הזה נותן חופש יצירתי מדהים. אני לא צריכה שאנשים יפרקו בתים בשביל לספר סיפור מעניין, כי בסוף אני חושבת שמה שכובש בפורמט הזה זה שמנגנוני ההזדהות של הצופה הם מאוד רחבים, ובכל גיבור הצופה יכול למצוא את עצמו. זה הרבה פעמים בדברים הקטנים, לא צריך דברים גרנדיוזיים. כמובן שצריך דרמה, פגיעות, חולשות וכנות, וזה יושב על הקילוף של הגיבור, שבמקרה של 'מחוברים', שהפכה להיות יותר סיפורים של איי-ליסטים, זה בעצם הקילוף של הפרסונה הציבורית כפי שאנחנו מכירים".
אם למפורסמים יש את היכולת לשבת בחדר העריכה ולפסל את הנרטיב, מה ההבדל בין "מחוברים" לבין הסטורי שלהם?
"קודם כל זה שיש עוד עין, ויש המשכיות, סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף. אני אומרת בזהירות, כי אני לא פסיכולוגית והפורמט הוא לא פורמט טיפולי, אבל לאורך תקופה אתה מתעד את עצמך ולא מפלטר, מסדר ומפרסם את מה שמתאים לך, אלא מגיע פעם בשבועיים לראות חומר גלם או עריכה ראשונית, ויש משהו בהתבוננות הזאת על עצמך מבחוץ שהוא גם קטליזטור לתהליכים בחיים שלא היו קורים אחרת. זה מייצר אינסנטיב חזק לאנשים לעשות דברים, לדבר עם אנשים, לעורר שאלות או לסגור דברים לא פתורים בינם לבין עצמם".
מה זה מחדש לצופים, שמקבלים שיתוף רגשי של פרסונות ברשתות החברתיות?
"התשובה טמונה בשם הפורמט - החיבורים ביניהם. כי זה לא סיפור של כל אחד, אלא הסינרגיה שנוצרת בין כל הסיפורים. במניפה הזאת, של כמה סיפורים, נבנה משהו גדול יותר. יש הבנה שכולנו עשויים מאותם חומרים, מתמודדים עם אותן דילמות, עם אותם רגשי נחיתות, עם אותם פחדים, קנאה, חוסר סיפוק, כאבי גדילה. יש מכנה משותף מאוד רחב בכל עונה: יחסי הורים-ילדים, יחסי אחים, קריירה, חלומות מקצועיים. בגלל זה, זה גם נורא ממכר, כי אתה פוגש את עצמך".
ברקאי מתגוררת בנווה צדק עם בן זוגה קאש חיימוביץ', ושני הילדים שלה ושל שוב ז"ל, אביגיל בת ה-15 ויואל בן ה-11. "בקיץ נציין עשור ללכתו. התאלמנתי בגיל 40. תמיד אני אומרת שמשבר גיל ה-40 שלי היה חיצוני. בשנה הזו הכאב הפרטי שלי כאילו הפך ישן, כי יש כל כך הרבה כאב טרי ופצעים פתוחים, אלמנות צעירות, יתומים".
איפה זה פוגש אותך? מצד אחד התאלמנת צעירה, מצד שני, עמוס ואת הספקתם לעשות תהליך פרידה לפני שהוא נפטר.
"נכון. אני חושבת שזה ההבדל בין טראומה לפשוט עצב. בין סיפור מאוד-מאוד עצוב שיש כלים להתמודד איתו, שקורה עם תהליכיות והכנה כלשהן, לבין טראומה שהופכת את החיים ברגע וגורמת לכל לקרוס. כשעמוס חלה, עבדתי מאוד קשה בניסיון לחסוך מהילדים את ההיבט הטראומטי. הכל היה מדובר ולא מוסתר. ניסיתי להפוך את המוות למשהו שהוא חלק מהחיים, שהוא לא מטיל אימה. לא יודעת כמה הצלחתי, ימים יגידו, אבל המציאות היום אפלה אבסולוטית, אי-אפשר להגן על אף אחד מהזוועה. זה מדיר שינה. במיוחד כשזה זה רק הולך ומסתבך, שהכל כאוס מוחלט. את יודעת, הייתה לי מחשבה של מזל שזה נחסך מעמוס. הוא היה איש פוליטי, שמאלני, אקטיביסט. היה לו מאוד אכפת מהמקום הזה. אני חושבת שהיה נשבר לו הלב. למי לא נשבר הלב?"
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
