במשך כל אותן פעמים שתום נשר הייתה נוסעת באוטובוסים לירושלים, ללימודי תסריטאות, כמעט תמיד זה היה עם דמעות. "בדרך הלוך, בדרך חזור, שמעתי באוזניות מתי כספי ובכיתי. הייתי בקבוק נוזל", משחזרת נשר. זה קרה לפני שש שנים. השבועות והחודשים הארוכים ביותר בחייה אחרי שאחיה, ארי נשר, אחד משלושת האנשים הכי יקרים לה בעולם, נהרג ביום הולדתו ה-17. לאט לאט התגבש הסרט. "בלימודים היו כל מיני משימות כתיבה וזה כל הזמן עלה, כי זה מה שהעסיק אותי. הייתי במקום מאוד, מאוד מורכב נפשית. לא הייתי חזקה. ומצד שני, הלימודים והכתיבה על זה - זה מה שהחזיק אותי".
"קרוב אליי - טריילר
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמה קרובים הייתם?
"אני וארי - כל כך קשה לי לדבר עליו בלשון עבר - היינו אחים מאוד קרובים. הוא היה רוח נעורים מתפרצת, אדם נורא מצחיק, קול, כיפי, ובעיקר חסר פחד. המון סטייל. טוב לב. גם מתנדב במד"א וגם רוקד הכי חמוד במסיבה. המתלבש הכי קול, שנראה הכי שלם".
היה בו משהו מלא ביטחון, לא?
"אני מכירה אותו גם חסר ביטחון, כנער. אבל הוא כן היה בעל כריזמה אדירה. זה היה קשר נורא קרוב. תמיד החזקנו ידיים, שמנו רגליים האחד על השני. החברות שלי אהבו אותו, ואני את החברים שלו. היינו מאוד מעורבים בחיים האחד של השני, למרות שיש פער של כמעט חמש שנים בינינו. תמיד דמיינתי שבעתיד נגור אחד ליד השני, נישאר משפחה מאוד קרובה ונישאר חלק מהעתיד שלנו. ממש דיברנו על זה. היינו הולכים מלא לסרטים ביחד. באותו קיץ ראינו את 'אודיסיאה בחלל' בירושלים. לא בשביל לדבר עליהם, פשוט עושים מלא דברים ביחד בשביל הכיף".
באיזה שלב המחשבות על הקשר שלכם התגבשו לסרט?
"אם יש לי המלצה אחת לכל מי שחווה אובדן - וזה לא דבר נדיר כל כך בימינו - אז זו מסגרת כלשהי. מבחינתי, זה לא היה בשביל 'לכתוב סרט'. ידעתי שאני רוצה להיות במאית ולעשות סרטים, אבל לא התכוונתי 'לעשות על זה סרט'. וזה נתן לי חופש לכתוב אותו Like nobody's watching".
"אנשים אמרו לי לסגור את האובדן בחדר"
הסרט המדובר הוא "קרוב אליי", כנראה הפרויקט הישראלי המדובר ביותר של השנה האחרונה, בהשתתפות ליה אללוף, דריה רוזן, עידו טאקו, נטע גרטי, יעקב זדה דניאל ושלומי שבן. סרט הביכורים של נשר, שיעלה בבתי הקולנוע ב-19.9, זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר - כרטיס לתחרות האוסקר בעוד חצי שנה. לא רע לסרט ביכורים. בנוסף, הסרט זיכה את נשר בפרס הבימוי, את הכוכבת שלו אללוף בפרס השחקנית הטובה ביותר, ואת העורך שאולי מלמד בפרס העריכה. בבכורתו בפסטיבל טרייבקה בניו-יורק לפני חצי שנה, זכה בפרס ובשלל שבחים.
"קרוב אלי" גם עשה סיבוב בפסטיבל ירושלים וכמובן בהקרנות האקדמיה, שם היה אפשר להרגיש מההצגה הראשונה שלו את החשמל באוויר ואת האהבה של התעשייה אליו. אבל כנראה שגם עם אפס פסלונים או באזז הייתם רוצים לראות את הסרט הזה: סיפור התבגרות מלא מוזיקה, עצב ויופי, של נערה המאבדת את אחיה הצעיר בתאונה ומתקשה להכיל את הכאב. כשהיא מרגישה מנוכרת מהבית ומהסביבה האבלה, היא מנסה לאלחש את הסיוט בהרבה מסיבות והתנהגות פרועה וגם יוצאת למסע לגלות את החיים של אח שלה לפני מותו, כשהיא מגלה את מי שהייתה בת זוגו הסודית לפני התאונה (דריה רוזן, גם מועמדת לאופיר, בתפקיד משנה מחשמל).
נשר, בת גילה של גיבורת הסרט (עדן) בתקופת התאונה, דאגה למשל לשתול הרחקות כמעט מתריסות מהמשפחה המפורסמת. אם במציאות הרביעייה המשפחתית, הכוללת את ארי, תום, הבמאי אבי נשר ואיריס נשר, אמנית וצלמת, היו מאוחדים בכל אירוע, בסרט תום מציגה משפחה מפורקת: אביה של עדן (בגילום יעקב זדה דניאל) מתואר כשף נרקיסיסט שחי בהולנד ובקושי יודע מה קורה עם הילדים שלו, ואילו האם (נטע גרטי) היא אישה מכונסת ואבלה שנלחמת לשמור על הבית שלה.
"שאלתי את עצמי מה היה קורה אם לא הייתה לי כל התמיכה הזו", אומרת נשר. "לעדן קשה יותר מלי, אין ספק. אני גם שאלתי את עצמי, 'מה היה קורה אם הייתי מגלה אחרי מותו משהו שלא ידעתי על ארי?' ובסוף הסרט גיליתי שבמקרה שלי - לא היה דבר כזה".
ועד כמה דברים אחרים כן מתבססים על האמת? עדן יוצאת מהרגע הראשון לבלות, בזמן שהמשפחה כולה מתאבלת בבית. יש רומנים וסצנות סקס בשפע. לא מפריע לך שאנשים יסתכלו ויגידו "זו תום נשר"?
"כן, יצאתי למסיבות. התאונה קרתה כשהייתי בת 21, וכשאת חווה אובדן בגיל הזה את עדיין צעירה, העולם ממשיך להתנהג כרגיל ואת רק מחפשת איך את חיה בתוכו. אני כן אומרת שזה הסיפור של עדן, גיבורת הסרט, לא שלי, ואני כן רוצה שיראו אותה, אבל אני יכולה להגיד לך שגם לי הייתה הדיכוטומיה הזאת של חיים בתחושה נוראית וכואבת - ובמקביל משהו נורא פרוע וכיף באותו ערב. מן הסתם הכיף לא יכול היה להיות כיף שלם בשלב ההוא. אבל לחפש לגרד אדרנלין, לשים את הראש שלך במקום אחר ולנסות לחזור לאיך שהיה לפני זה - כן, הייתי ממש במקום הזה".
ממרחק הזמן זה נשמע מאוד לא אינטואיטיבי, לחטט ככה בפצע שוב ושוב בלימודים ואז לאורך שנים קדימה. לא היו אנשים שאמרו לך לעזוב את זה?
"כשהתחלתי לספר לאנשים שאני כותבת אמרו לי, 'וואו, את הולכת לעשות סרט על המשפט, על הדורס בתאונה', ואני כזה 'וואי-וואי-וואי, הלכתם רחוק, זה איך שאתם רואים את הסיפור, זה לא מה שמעניין אותי'. אותי מעניינת החוויה האישית שלי והניסיון האישי שלי להצליח לצחוק שוב. וזה לא קל, לצחוק שוב. היום אני יכולה גם לצחוק וגם לחיות במאה אחוז את האובדן של אח שלי. להצליח לחיות את האהבה עם אח שלי ולחיות את חייו עוד, כי הוא לא רק נר נשמה, אלא בן אדם. יש לי אח שאני מאוד אוהבת, הוא פשוט לא חי עכשיו".
איזה עוד תגובות קיבלת?
"היו אנשים שאמרו לי להתרחק, לסגור את האובדן בחדר. אני החלטתי שאני נכנסת איתו לחדר עם פנס ומביאה אור לתוכו, וזה פי אלף יותר טוב מכל מה שיעצו לי. אי-אפשר לסגור את הכאב בחדר החשוך ולצפות שייעלם. עכשיו אנשים אומרים לי, 'את אדם נורא אמיץ, זה סרט נורא אמיץ', ואני לא יודעת מה הכוונה ב'אמיץ'. מבחינתי זה ממש היה דבר טוב מאוד לעשות".
יש הרבה סרטים וספרים על הורים שכולים, או יתומים. פחות על החוויה של אחים.
"נכון, חיפשתי במהלך הכתיבה ובקושי מצאתי. אני לא יכולה לדבר בשם כולם, רק בשם עצמי, אבל אני יכולה לומר שזה משהו שונה, לאבד את האח היחיד שיש לך. זה ממש כואב. כשאני חושבת על סדר פסח שיהיה לי אחרי שההורים שלי, טפו-טפו-טפו, לא יהיו פה, אז מי תהיה המשפחה שלי? זו שאלה שאני חושבת עליה הרבה. ארי היה גם מאוד העתיד שלי. הייתה דרך ארוכה ללכת ביחד. פה זה לא רק שזה לא קרה בזמן הנכון, זה לא היה צריך לקרות בכלל. זה סיפור בלי היגיון פנימי".
ואנחנו עכשיו בשנה נוראית, שבה נוספו לאוכלוסייה אלפי אחים שכולים. הסרט כמעט מרגיש כמו המנון בשבילם.
"מישהי שאיבדה אח לאחרונה כתבה לי אחרי הקרנה, 'לראות את הסרט היה כמו לראות את הרגשות שאני עוברת, ועברתי, ועתידה לעבור בחצי השנה שעוד לפניי. בכיתי, צחקתי והזדהתי'. היו עוד אחים שכולים מהמלחמה ומהטבח שניגשו אליי, לא רק אליי, גם לעוד אנשי צוות, אנשים שאיבדו אנשים ולפתע מוצאים בסרט ובמסע שהוא מתאר הזדהות גדולה. וזה מוזר: הגעתי לעשות סרט מתוך אהבת קולנוע והיכולת של הקולנוע להגיד את מה שאני לא מצליחה לדבר, ואם הצלחתי לעשות בשביל מישהו - זו כנראה הברכה הכי גדולה שיצאה מכל הסיפור הזה".
"לא מתחברת לשיח של נפו-בייביז"
באופן טבעי, תום נשר היא לא רק "אחות של", אלא לנצח תיאלץ להתמודד עם התיוג של "הבת של". בכל זאת, אין הרבה ישראלים שיכולים להתגאות שהם בנים של מיתוס תרבות ישראלי, עם כל הלה-לה-להקה. נשר, שהופיעה בתפקידי ניצבת בסרטים של אביה עוד כילדה ועשתה עוד תפקידי "מאחורי הקלעים" ב'תמונת הניצחון', לא מנסה ולא רוצה להשתחרר מהמורשת המשפחתית, אבל גם מודעת לחטוטרת הענקית וללשונות הרעות בכל פינה."טוב, נו, אני לא יודעת אם באמת התיוג יהיה תמיד. הנה, בהתחלה היו כותבים 'הבת של אבי נשר'. אחר כך, כשהתפטרתי מחדשות 13 כדי לביים את הסרט, זה כבר היה 'תום, פסיק, הבת של אבי נשר'. עכשיו זה 'הסרט של תום נשר מועמד ל-12 פרסי אופיר', אז בכל זאת יש שינוי לטובה".
את מופתעת?
"אני אוהבת וגאה באבא שלי ואוהבת את הקולנוע שלו. משפחה זה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי, אבל ברור שכל אדם רוצה להיות עצמאי ולעמוד בזכות עצמו, ואני חושבת שזה מה שאני עושה. אני לא מתחברת לכל השיח הזה של 'נפו-בייביז' (כינוי לעגני בארה"ב לנפוטיזם לילדים של - ב.ט) ושל פריבילגיות. אני חושבת שיש פריבילגיות הרבה יותר גדולות מלהיות 'הבת של', כמו למשל מישהו שגדל בבית ממש עשיר. אני, את כל המשכורות שקיבלתי בעבודות שלי (ברשת 13 וגם בדוגמנות - ב.ט) השקעתי בסרט כדי לקבל עוד ימי צילום. לא עם כסף מהבית".
מה את חושבת על כאלה שיגידו שגדלת בתנאים די מושלמים להפוך לבמאית? הרי במשפחה שלך מכירים את כל המי ומי בתעשייה. משה אדרי, האיש החזק בתעשייה הישראלית וזה שמפיץ כמעט את כל הסרטים וגם את הסרט שלך, הוא חבר משפחה.
"מי שמכיר את אדרי יודע שהוא לא השקיע ולא היה משקיע בסרט כזה עד הרגע שבו הסרט קיבל תמיכה מקרן קולנוע. וקיבלתי את התמיכה אחרי הגשה אנונימית של התסריט, מלקטורים שלא מכירים אותי והחליטו שהתסריט ראוי".
אבל אם אקשה עלייך ואשאל כמה תסריטים לדעתך הוגשו ללקטורים על אחות שמאבדת את אחיה בתאונת דרכים, והיא גם בת לאמן?
"אז בתשובה לכל התהיות האלה אגיד שלא סתם התעקשתי שהסרט יפתח קודם כל בחו"ל, בפסטיבל טרייבקה. שם לא יודעים מי הם תום נשר, אבי נשר וארי. ולא רק שהתקבלנו; בשנה נוראית לישראל, זכינו בפרס, והיו ארבע הקרנות מלאות. ישבתי באולם, זו הפעם הראשונה שראיתי את הסרט עם קהל. והקהל צחק בקול רם ובכה בקול רם, עשה 'וואו' בקול רם כמו שאמריקאים עושים. כשעלתה בסוף כתובית הסיום שהסרט מוקדש לארי, אנשים היו בשוק. הם לא העלו על הדעת שיש ברקע חוויה אישית".
כמה רצית שאבא שלך יהיה מעורב?
"בעניין התסריט מאוד-מאוד היה לי חשוב לשמור על קול ייחודי משלי. ואני חושבת שגם רואים את הסרט, אפשר לראות בכל סצנה שזה ממש לא סרט שאבא שלי כתב. הראיתי לו את התסריט ממש מאוחר לתוך התהליך, רק בשלב שהוגש לקרן".
היו לו טיפים, הצעות לשיפורים?
"ממש לא ברמה של 'תשני את זה, תכניסי סצנה, תוציאי סצנה'. אני כן מדברת עם ההורים שלי כל יום, פעם ביום, מינימום. הם פשוט מאוד מעורבים בחיים שלי, אבל זו לא מעורבות בכתיבה. השיחות היחידות שלי עם אבא בתחום הזה היו איך להבין קולנוע. למדתי ממנו הרבה בשיחות שלנו על החשיבות שסרט יתקדם כל הזמן, שיהיה לו קצב; שחשוב להתחשב בקהל, שיבין מה קורה. זה בעיקר דרך דיבור על סרטים אחרים, כי שנינו פשוט מתים על סרטים. ההורים שלי לא אמרו לי אף פעם לעשות שיעורי בית, והם גם לא אמרו לי איך לכתוב את התסריט".
ההפרדה בין שני דורות נשר לא הוגבלה רק לשלב הכתיבה. "אני מודה שזו גם אחת הסיבות שבחרתי לעשות את הסרט עם חברת הפקה שמעולם לא עבדה עם אבא שלי, עם צלם (שי פלג) שלא צילם סרט של אבא שלי, עורך (שאולי מלמד) שהוא בערך בגילי. המעצבים האמנותיים הם חברים שלי מתל-אביב, שזו פעם ראשונה שהם עושים פרויקט בסדר גודל כזה. כל זה נעשה לא כדי שלא יהיו רחשים רעים, כי זה פחות מעסיק אותי, אלא כדי שיהיה לי צוות שרואה אותי כבמאית ולא בתור 'הילדה שהתבגרה'. זה חמוד ובא מכוונות טובות כשאומרים 'איזו ילדה מוכשרת, איזו ילדה מהממת', אבל אני בת 27 ואני כבר לא ילדה".
את קיר הברזל שנשר מקפידה לשמור בינה לבין אביה ברמה היצירתית, היא שמרה לאורך כל תקופת הצילומים. "אמא שלי אמנם באה אל מאחורי הקלעים לצלם סטילס, אבל את אבא שלי הזמנתי לסט רק לחצי יום, כשצילמנו סצנת מדבר בנבי מוסא זה היה מין 'יום הורים', ובארוחת הצהריים כבר ביקשתי שיעזוב".
למה?
"כי הוא אדם מאוד דומיננטי, אנשים באופן טבעי מסוקרנים כשהוא בא ומחכים לראות מה הוא יגיד. זה הסרט שלי, אז אין סיבה שהוא יהיה".
"קרוב אליי - טריילר
הרגשת שהיה סדק של חוסר ביטחון מול הצל העצום שלו.
"לא ממש. אני פשוט מרגישה שיש לאנשים מגנט לעבר הדעות הקדומות שלהם. ולכן, לפעמים צריך לשים חוצץ בין האדם לבין המגנט, במקרה שלי, וכדי לייצר לעצמי דמות עצמאית מול הדעות הקדומות של אנשים. אז בין השאר, ההורים שלי לא הגיעו איתי לטרייבקה ואנשים סביבי היו מאוד מופתעים. לי זה נראה ברור, אתה יודע, כמה קולנוענים נוסעים עם ההורים שלהם לפסטיבל? כאילו, אני בן אדם בוגר ואני מסתדרת לבד".
מסתדרת לבד זה אנדרסטייטמנד. נשר כבר הייתה על הקו תל-אביב-לוס-אנג'לס כמה פעמים לפרויקטים עתידיים, ומפיק הסרט האמריקאי אנתוני ברגמן, תותח במשקל כבד ("שמש נצחית בראש צלול"), כבר מיסגר אותה בראיון ל"וואלה" כ"גרטה גרוויג הבאה" שתעשה את ה"ברבי" הבא. "את 'ברבי' פחות מעניין אותי לעשות, למרות שמה שגרטה ובן זוגה, הכותב נוח באומבך, עשו בסרט ההוא זה בדיוק להביא את עצמם לתוך מותג ענק, את האינפוט היצירתי שלהם. אני נמשכת הרבה יותר לקולנוע אישי".
אם כבר חו"ל, בפסטיבל טרייבקה נאסר עליכם לענוד את הסיכה המזוהה עם החטופים.
"זה סיפור שקצת יצא מפרופורציה. באותו זמן חברת אבטחה שנשכרה המליצה לא לענוד אותה, כי באותו יום היה אירוע חמור של אנטישמיות כמה רחובות משם, כשמפגינים צעקו בסאבוויי 'אם יש פה ציונים שיירדו מהקרון'. זה היה בשיא ההפגנות. אבל אחר כך כשנכנסנו ענדנו אותן וגם כשהיה שיח אחרי זה על הסרט דיברנו בחופשיות על המצב ועל המלחמה, עם שאלות ותשובות מהקהל ואף אחד לא צינזר אותנו. רוברט דה נירו, מייסד הפסטיבל, בא ואמר תודה שהגענו מישראל".
"טוב לעשות סרטים מהבטן ולא מהראש"
איפה שכן אפשר למצוא דמיון מרענן בין הסרט של נשר לסרטי אביה - אבל בזווית ובקצב שונים לחלוטין - זה ביחס למיניות. נשר לא מתכוונת להתנצל על זה, ובעיקר משועשעת מהמבטים המופתעים. "מיניות זה פשוט אנושי, וקולנועי להפליא, כי זה הכי ויזואלי! יד מתקרבת לברך, דמויות מחליפות מבטים בלי מילים. זה הכי חזק וזה דבר שנורא מפעיל. רציתי ליצור סרט שיפעיל את הצופים, שהקהל בו לא יזלוג לטלפון. אין לי בעיה עם עירום. אנשים נורא מופתעים כשזה בא ממני ושאני מתייחסת למיניות בכזו נונשלנטיות, אבל בעיניי מוזר הרבה יותר שבמאים עושים סרט ראשון על רצח ואלימות. אותי לא מעניין דוקו-פשע. מיניות היא חלק הרבה יותר מרכזי בחיים של כולנו".
שנים שאבא שלך נאלץ להדוף שאלות על כמה "דיזנגוף 99" וסצנת האורגיה שם מבוססים על חייו האמיתיים. חוששת שזה יקרה לך?
"לא מטריד אותי. גדלתי על אתוס שבו זה לא משנה. טוב לעשות סרטים מהבטן ולא מהראש. סקס מרגיש לי פשוט כמו חלק מהחיים. כמו שתשאל אותי על צחצוח שיניים. אז כמובן שההורים מצחצחים שיניים, ואני מצחצחת שיניים".
את באה ממשפחה נורא ארטיסטית. בן זוגך גיא (גיא קורנובסקי) גם כזה?
"גיא מדהים והכי מפרגן, למרות שאנחנו הפוכים. הוא הבן אדם הכי פרטי שיש. אין לו אינסטגרם, אין לו פייסבוק, אין לו כלום. אבל כשצילמתי הוא פינה חודש מהדוקטורט שלו במתמטיקה והיה יום-יום על הסט. אז כפי שאתה מבין, מדובר בבן זוג תומך ומעורב. לא נראה לי שהיה משהו בסרט שהיה לו מאתגר לצפייה. אני חושבת שהוא מאוד חי את זה".
שיחה עם תום נשר היא באופן טבעי קצת כמו חידון קולנוע. היא לא מסתירה שהסרט האהוב עליה הוא "ואת אמא שלך גם" המקסיקני, שגם הוא עסק בבני נוער, מיניות ופריקת עול בצל המוות - וקשה שלא להבחין בהשפעות - ובשיחה על מיניות וסקס בקולנוע השיחה כל הזמן גלשה גם ל"כחול זה הצבע החם ביותר" הארוטי, ומנגד ל"מצב רוח לאהבה" שבו הרבה מהחיבה והאהבה בין שתי הדמויות נאמר בעיניים, בלי מילים, וגם בלי סקס בכלל. ובכל זאת, יש סרט אחד שמהדהד בשיחה לאורכה ולרוחבה. "קרוב אלי", באופן די גאוני, נפתח בתאונת אופניים מצולמת היטב של האח של הגיבורה (עידו טאקו), אבל בתאונה לא קורה כלום. קצת בדומה לסרט "חדרו של בן", שעוסק גם במוות של בן משפחה צעיר, אבל מתחיל באירוע של כמעט-מוות שמותיר את כולם בשלום עד להמשך.
כשראיתי את זה, בהקשר של ארי, חשבתי שזו הדרך של הסרט ושלך לומר שהמוות בלתי נמנע.
"להפך! מבחינתי זה אומר שהתאונה קרתה, ובאותה מידה הייתה יכולה לא לקרות. אתה יודע, אני מסתכלת על זה בדיעבד, על ארי - פעם כמעט נפלה עליו מרפסת, פעם הוא דרך על בורג ופעם הוא כמעט שרף שדה".
שרף שדה?
"כן, היה משהו בקייטנה בגעש, משהו עם גפרורים. ומצד שני, בלילה של התאונה, זה כל כך לא סביר שככה זה ייגמר. אתה יודע, החבר שלו שהיה שם איתו על אופניים - בחור פשוט מתוק, ואנחנו אוהבים אותו - יצא בסדר גמור. זה היה ממש פריק אקסידנט, ובאמת שבאותה מידה זה יכול היה לא לקרות".
ולשאלה הכי קשה: מה ארי היה חושב על הסרט?
"זה היה לי ברור מהתחלה שמה שאני לא רוצה לעשות זו דרמה משפחתית מדכאת על שכול ואבל. אני לא אוהב סרט כזה, וזה סרט שאח שלי לא היה אוהב. תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות סרט שאם אני ואח שלי היינו רואים בקולנוע - היה לנו כיף, עמוק ומשמעותי, אבל כיף. כזה שנצחק וגם שיישאר איתנו. יש בסרט מוזיקה, ושירים. אתה יודע שארי אהב את דודו פארוק? אז שמתי דודו פארוק. גם בשבילו".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
