אחח, קפריסין! ארץ חלומות שמעולם לא חלמתי, ארץ מובטחת שמעולם לא הבטיחה לי כלום, ארץ ש... מה אני בכלל יודע על קפריסין? לא יודע. הייתה פעם תחנת ששידרה משם, לא זוכר מה שידרו בקפריסין – אולי זה בכלל היה ברדיו – אבל זוכר שכשאנשים התייאשו מבינג' "עמוד האש" בערוץ הראשון היחיד ונמאס להם להגיד "תעביר לירדן" או "תעביר למידל איסט" הם אמרו "טוב, תעביר לקפריסין".
לא זוכר מה שידרו בקפריסין, אבל דווקא זוכר מה שידרו במידל איסט טלוויז'ן ("700 קלאב", התוכנית שווידאה שאני לעולם לא אתנצר כי זה כה משעמם).
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
אחר כך גדלתי, והייתה הפעם הזאת שבה היא ואני נסענו לחופשה בקפריסין. גם מזה אני לא זוכר הרבה, מלבד אקלים כללי של בית שחי והרבה נופים שנראו באופן כל כך חשוד כמו טבריה עד שבסוף השתכנעתי שנפלנו בעוקץ של "ארקיע" והטייס פשוט עשה סיבוב והנחית אותנו בגליל התחתון. אה, והיו הרבה מקומות שעברנו לידם וצחקנו: "כמו עזה!" אבל זה עוד היה בזמנים שעזה לא נראתה כמו פני הירח אחרי פגיעת אסטרואיד.
שכחתי מקפריסין בערך ארבע דקות אחרי שחזרתי ממנה, ולא חשבתי עליה שוב עד לא מזמן, כשכל מי שאני מכיר, בערך, התחילו לדבר על לעבור לשם, או לפחות לרכוש נכס, או לרשום את הילדים לבתי הספר שם – שהם כל כך איכותיים עד שאפילו רן ארז לא מוצא שום סיבה להשבית אותם. ועל איך לימסול היא "כמו תל-אביב באייטיז", שזה אומר, לדעתי, שבדיוק גילו שם את הסלט קפרזה ושיש התלהבות כללית סביב הֶרכב בשם "החברים של צ'יץ'".
מפה לשם, לא נעים לומר (למרות שמרוב אי-נעימות כבר אמרתי לכל מי שאני מכיר), התחלנו לחשוב ברצינות על קפריסין. היי, אפילו פאולה וליאון כבר עברו לשם! ומה שטוב בשביל ליאון לא יכול להיות משהו שהוא לא פאולה. ופאולה בקפריסין.
כמובן, מאחורי המחשבות הסוררות על קפריסין עומד חוסר האונים לגבי מדינת ישראל – ואני כותב "מדינת" כאילו יש כאן עדיין לגמרי מדינת, אבל אולי זה סתם הרגל ישן שלוקח לי יותר זמן להיפטר ממנו מכפי שלוקח לממשלת ישראל הנוכחית להיפטר מהמדינה.
לא הייתי אומר או חושב דברים מהסוג הזה אלמלא, נניח, האין-מדינה המוחלטת שהתבררה כשהלימודים בתיכונים פשוט לא חודשו ב-1 בספטמבר והילד שלי נשאר בבית. השביתה נמשכה שבעה ימים ויכולה הייתה להימשך גם שבע שנים אם זה היה תלוי ביואב קיש ובממשלת ישראל, כי מבחינתם, מה הילד החילוני שלי בכלל צריך תיכון והשכלה? הוא צריך להגיע לגיל 18 ולהתגייס לצבא פילדלפי כדי לעשות את העבודה שבני גילו שלומדים בחינוך החרדי – ולימודיהם לא הושבתו לרגע, מה פתאום – לא יתגייסו לעשות.
כך שהחל מ-1 בספטמבר, הילד שלי היה פשוט קם כל בוקר בצהריים, שואל מה יש לאכול, אוכל, עושה דברים במחשב, נרדם, קם, אוכל, מחשב, נרדם, קם, מחשב, נרדם. ולמחרת שוב.
ומצבו עוד היה טוב יחסית למצבם של ילדי מפונים מהצפון ומהדרום, ילדי משפחות שכולות וילדיהם של שורדי מלחמה, שכולם נשארו בבית – או בתחליף הבית הזמני שלהם – בזמן שאיש לא ספר אותם או אפילו התייחס לעובדה שהתיכונים מושבתים, כי כשהתותחים רועמים, לאף אחד בישראל לא אכפת אם בשר התותחים העתידי יגיע לשדה הקרב עם או בלי בגרות.
וככל שחלפו הימים התחלתי להבין שבעצם אין כאן תפקוד של מדינה. ושישראל עשתה הכל כדי להוכיח לי, ולכל המגזר היצרני בה, שהזדכתה עלינו סופית בדרכה להפוך למה שהיא הופכת להיות – לא יודע בדיוק מה זה, אבל זה הרבה פחות מדינה לסמוך עליה והרבה יותר "בעזרת השם" לסמוך עליו – ואולי, כמו שבטח גם פאולה אמרה בשעתה לליאון, בכל זאת אפשר וצריך לחיות אחרת.
אולי לא מוכרחים לקום כל יום למלחמה שתכליתה משתנה בהתאם לצורכי ממשלה שעובדת אך ורק בהישארות בתפקיד שאותו היא לא ממלאת. אולי לא מוכרחים להתעורר ולהירדם לתוך עצב וייאוש תהומיים לנוכח גורל חטופים ושרירות ליבם הגמורה של מי שאמורים לעשות הכל, לפני הכל, כדי להחזיר אותם. אולי לא חייבים לתת כל מה שיש לך כדי לקבל בתמורה את מירי רגב ומאי גולן כמנהיגות לאומיות שלשכתן ממוקמת בביזנס של אל על.
ואולי ישראל שאני מכיר הוחלפה זה כבר במדינה שדור העתיד שלה נשקף כעת מפניהם של שובאל בן גביר ויאיר נתניהו, ילדי דור המאמינים בכל ליבם בבירת ישראל – עיר הקודש מיאמי.
ואולי אין לנו יותר מה להציע למקום הזה, זולת חיינו, כספנו וילדינו, שיישתו מיד לטובת הכל מלבד טובתם. אולי חצי מהציבור הישראלי הפך, בפשטות, לבטרייה שתכליתה להזין ולקיים את החצי האחר.
ומכאן קפריסין.
המקום שהוא קרוב מספיק כדי להיות על הקו אבל לא בשום קו אש. המקום שבו אני אהיה נווד אנלוגי והיא תהיה פליטת ריאליטי והילדים יהיו בבית ספר כל כך פרטי עד שחשבון הבנק שלי יכחיל בפנים.
אז אנחנו יושבים כמעט כל ערב ומדברים על מקום בשם לימסול, ומבינים מה סוד המשיכה של קפריסין: שהיא נראית כמו ישראל, רק בלי כל הנאחס של ישראל. אבל אנחנו לא מצליחים לשכנע את עצמנו
אז אנחנו יושבים כמעט כל ערב ומדברים על מקום בשם לימסול – "זה מורכב מ'לימה', כמו השעועית", אני אומר לה, "ו'סול', כמו נשמה, נשמה-של-שעועית שלי" – ואנחנו מבינים מה סוד המשיכה של קפריסין: שהיא נראית כמו ישראל, רק בלי כל הנאחס של ישראל.
ואנחנו לא מצליחים לשכנע את עצמנו. פשוט לא מצליחים.
כי זו קפריסין, לעזאזל. קפריסין שמעולם לא הייתה משאת נפש. קפריסין, שאפילו אם חלמנו מדי פעם על תקופה מחוץ לישראל, החלום נראה כמו הכל-מלבד-קפריסין.
קפריסין לא תוכל לתת לנו חיים חדשים, מכיוון שאנחנו עדיין נאחזים בישנים; באלו שבהם ישראל היא מדינה טובה דיה, ראויה דיה, שווה הכל. מדינה שהעדפנו לשלם בה הון על דירה שהייתה עולה שליש מזה בקפריסין, אבל היינו שלמים עם זה; לא מטעמי ציונות, מטעמי העדפתנו לגור בישראל – מדינה עם שפת אם מעולה שאף אחד מלבדנו לא מבין, ומדינה שידעה להיות במדויק במידות אדם ובעיקר במידותיו של ישראלי; חסרת סבלנות ונטולת בולשיט וחותרת למגע ואף פעם לא מנוכרת. ומדינה שאיכלסה כל מה ומי שאהבנו, ומדינה שחיכינו – גם אחרי חו"ל החלומי ביותר – לחזור אליה. ישראל שיותר משהייתה מקום למות למענו, הייתה מקום טוב לחיות למענו. ובו.
אני לא נוסטלגי בשום צורה. ישראל ההיא עדיין כאן, קבורה סנטימטר מתחת לישראל הנתניהואית העכשווית – הקרועה, השבטית, המסוכסכת, מקדשת המתים במקום החיים, המדברת על אחדות ונותנת לבן גביר ולסמוטריץ' את המפתחות.
ישראל המקורית היא המקום ששום מקום לא יוכל להחליף, אבל אולי כבר הוחלפה. ואולי היא עוד תחזור. חייבת לחזור. בעיקר כי גם לחזרתה אנחנו מחכים בבית. ובעיקר כי שום קפריסין לא מחכה.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
