שבועיים בבית הספר / שבועיים חלפו מאז התגנבו נכדיי, ביחד עם עוד מאות אלפי ילדים תמימים, בקורקינטים, סקייטבורדים ואופניים חשמליים לבית הספר. ועל זה חשתי מקנא בהם, ובעיקר היה אכפת לי ממצב רוחם בתקופה הנוכחית, שבה מצב רוחנו לא מי יודע מה. רציתי לדבר איתם והכי חשוב להקשיב להם ולכן קראתי לשיח התמים בינינו, לחיי התמימים. צמד מילים מהשיר של מיכה שטרית "שמחות קטנות", ששרתי יחד עם עמיר בניון בבריכת הסולטן בשבוע שעבר.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
נאום באנגלית / המבוגרים נהיו פה מרובי דעות, כעדר ללא רועה, ואילו התמימים ישבו מולי כגוש אחד, שאלו והקשיבו. "אהבת את בית הספר?" שאל למשל הקטן, שעוד לא מצא את מקומו בחצר בית הספר ההומה. היו לי עם בצפר יחסים מורכבים, עניתי. ולא סיפרתי להם שבריל-טיים ברחתי לא פעם לקולנוע "מתמיד" לראות מערבונים עם ג'ון וויין וריקי נלסון, כדי שלא ילמדו ממני.
"באק טו סקול", אמרה כרזה ברחוב. ולשאלה הבאה של נכדיי, "מה נתנו לי הלימודים", עניתי שרק בזכות המורה לאנגלית שלי העקשן, אני יודע עד היום בעל פה את הנאום המספיד של אנטוניוס את יוליוס קיסר במחזה של שייקספיר. ולהוכחה עליתי על הכיסא במטבח והתחלתי לזעוק ת'נאום שנפתח ב"פרנדס, רומאנס, קאנטרי מאן, לנד מי יור אירס".
התמימים מחאו לי כף. ולמרות שאחד עם פרצוף מעונן הודיע שבתור סבא מכובד אני עושה צחוק מעצמי, אמרתי להם שהאנגלית חשובה, כי איתה יעשו בבגרותם ביזנס, או יבינו את הדיבייט בין קמללה ודונלד דק, ובכלל, איך תסתלקו מהארץ למקומות שלא מדברים עברית?
"חברים שלנו נסעו לרכוש בתים ביוון, אז למה לא לומדים יוונית בבית הספר?" שאלו התמימים.
יוונית לומדים אולי בשוק השווארמות באתונה, גיחכתי.
"אבל מה התרגום של מה שאמרת מסלט הקיסר הזה שנאמת?" שאלו.
"חברים, רומאים, אנשי הכפר, הקשיבו, כי לא באתי לפאר את יוליוס קיסר, רק לקבור אותו".
האדמה והחיסכון / באחד הערבים נראתה כלת פרס ישראל עדינה בר-שלום, בתו של הרב יוסף, מדברת באחד הפאנלים האינסופיים על חובתן של המפלגות הדתיות לפדיון שבויים. או אז הופתעתי כשהרים התמים בנכדיי את ראשו ושאל: מי זו האישה החכמה הזו? תמימים לא פעם קולטים מצבים שמבוגרים לא רואים כבר, וגם טורקים דלתות או ממלמלים בשינה טיילור סוויפט.
"תורה למדתם?" שאלו.
בטח, עניתי. אבל גם את תורת הסובלנות זה כלפי זה ואפילו רעיון מדיני וכלכלה.
"רציתם להיות ספוטריצ'ים?" טעו או הטעו בכוונה בשם. רצינו להיות שרי האוצר של עצמנו, ולכן חסכנו בקופות חיסכון כמו דן חסכן למשל. "דן חסכן? תחזור על זה", ביקשו, והסתלבטו על השם דן.
לא לקחתי ללב, ורק סיפרתי שבהפסקות בית ספר למדנו לפעמים יותר מבשיעורים. למשל, נדיבות. כשבצענו סנדוויצ'ים עם פסטרמה לשניים ונתנו לחסרים שבינינו.
ואילו סוגי ילדים היו?
כל מיני. היו אפילו כאלה שאכלו גירים. כי טענו שגיר מעלה חום, ומשחרר משיעורים. היו בינינו גם ילדי חקלאות, למשל אני. "תעבוד את האדמה כדי שהיא לא תעבוד עליך", אמר המורה עם ידי האדמה המחורצות.
ומה הכי לא אהבת?
שבכיתה ו' הורידו אותי בחשבון לכיתה הנחשלת.
"כמו שהפועל תל-אביב שלנו ירדה ליגה?" שאלו, כאוהדיה השרופים.
בדיוק.
ואיך היה לך שם?
זוועה. עד היום לא התאוששתי מההשפלה ההיא.
הדיסלקט / הייתי דיסלקט, יודעים?
מה זה?
לא יכולתי לקרוא עמוד מהתחלה עד הסוף (עד היום).
וקינאו בך שאתה שר?
אי-אפשר לפסוח על רגשות כמו קנאה ושנאה, שמופיעים בעיקר אצל חסרי הביטחון המרושעים והטיפשים שחושבים שאם הם יורדים עליך, הם מתעצמים מזה.
"תמשיך", ביקשו השלושה שנפגעו לא פעם משיימינגים.
בכיתה ט', בתיכון, למדתי להתאגרף עם החיים, לזהות חרדות מתקרבות כמו רכבות הרים. "חדד את חושיך כמו את תושיותיך", הציע לי המורה לדרמה, כשהחל החורף בחלונות.
המורה המיוחד / שמעו סיפור קורע אמרתי: בהיותי בגיל 40, נערך כנס כיתה מרגש וכולם החליפו מספרי טלפון, אם למישהו יתחשק לחזור שוב לבית הספר.
ואז סימס לי המחנך שלנו וביקש להיפגש איתי. נהייתי סקרן ונפגשנו בבית קפה, ודי מהר הוא שאל אותי אם נכון שאני עדיין כועס עליו מאז כיתה ז'. כי חש ממני משב קור במסיבה.
היו לו חושים. הוא גם היה מורה נערץ. שרירי. חכם ורודף צדק. ואכן בענייני צדק סחבתי עליו כעס בן 28 שנה. בגלל שזרק מהכיתה תלמיד על לא עוול בכפו. ויודעים מה הוא אמר?
נו?
שצדקתי. איזה אלוף.
טריגר פינגר / "ומה הכי חשוב לך עלינו?" תהו, כששתו מים עם ויטמינצ'יק.
שתצאו מענטשים. כי הארץ זקוקה עכשיו לבני אדם עם איכויות מיוחדות כדי להתחדש מול מה שקורע אותנו לגזרים. ובעיקר תזכרו שגם באופניים אתם אוחזים בכידון ביד ימין וביד שמאל, כדי לאזן את עצמכם שלא ליפול. וזה משהו שחשוב לדעת בארץ הקרועה הזו לשניים.
אגב, יש לי טריגר פינגר בשתי הידיים, מרוב מאמץ לברקסים עצירות והמשכים.
"מה זה טריגר פינגר?" שאלו.
זה כשהאצבע לא עובדת חָלָק ונתקעת באמצע התנועה, ואז אבוי לכולנו.
"ומה הכי חשוב לך עלינו?" תהו, כששתו מים עם ויטמינצ'יק. שתצאו מענטשים. כי הארץ זקוקה עכשיו לבני אדם עם איכויות מיוחדות כדי להתחדש מול מה שקורע אותנו לגזרים
סימנים / גם התמימים שמו לב להתמודדות הקשה שלנו עם שאלת חטופים הקורעת אותנו לגזרים ואחד חרץ באולר על שולחנו בכיתה: "לא אוכלים ארוחת בוקר בלי שהם חוזרים".
לחדר נכנסה נערה גבוהה ושאלה: "סבוק, מה זה היבריס? נמר?"
נמר זה טיגריס, צחקתי. והיבריס זה שאת עפה על עצמך ולא קוראת סימנים מקדימים, בדיוק מה שהם לא קראו ב-7 באוקטובר המר ההוא.
מי?
נו, מי?
"זה בלתי ייאמן", אמר התמים והקשוח שבנכדיי, "איך חמאס רצחו ילדים כמונו". ואני חשבתי: וואו, איך מלאה הארץ בשנה אחת המון ילדים טראומטיים. וכשהשתתקו קצת מהסערה שאפפה אותם כשהזכירו את הנרצחים שלא חזרו הביתה, אמרתי להם שהמראה שממנה משתקפים החיים תהיה על אחריותם ושייזהרו שהיא לא תתנפץ להם לרסיסים כמו ב-7 באוקטובר. 9 בנובמבר, לא? שאל אחד. א ו ק ט ו ב ר, תיקנתי.
הרפתקאות וחרפון / “ומה עם מוזיקה, סבא?” שאלו. בלי תמימות לא הייתי כותב ושר, אמרתי. ויום אחד, כשנערה אחת חייכה אליי בכיתה ה', רק בגיל 60, כשבאה להופעה שלי בזאפה, התוודיתי בפניה למול הקהל שאהבתי אותה, ויודעים מה היא ענתה? שגם היא.
הצעתי להם שילמדו הרפתקאות מסרטים, ספרים ותום סויר. שיהיו קשוחים לפעמים למי שרע אליהם. בעיקר לא פראיירים. וכשהתמימים אכלו ארוחת ערב עם טיקטוקים, חשבתי שבתנאים אחרים הייתי שמח ללמד אותם שיעור בשמחה מידבקת, רק שגם אני לקיתי לאחרונה בעצב חרפוני. דבר אחד בטוח, אמרתי. כשאתם מתאהבים, שמרו על הלב, כי לא פעם הוא נותר בודד וחצוי, עם פרח, בתחנת רכבת.
מאיפה אתה יודע?
מניסיוני. עניתי.
"יש לך עוד עצה חשובה בסוף, סבוק?" שאלו. שתדעו שהדבר הכי חשוב זו אהבת ישראל. זו ארצנו ואין לנו אחרת. זה מובן לכם? “ברור”, ענו.
ואחרי זה שתדעו שבכל סוף טמונה ההתחלה. ולכן כדאי לפעמים לחזור אחורנית כדי להבין מה היה פה.
"כמו ועדת חקירה?" מילמלו השלושה.
כמו מארגני אירועים שמתחילים מהשיר האחרון, עניתי. וכשהתמימים צחקו מהמשפט הדבילי שלי, לרגע החמצתי פנים מעלבון קל, ואחר כך? שוב קינאתי בהם כי הלכו למחרת לבית הספר, כרגיל בדקה האחרונה. וכשהצלצול צילצל התיישבו ללמוד את החיים וברחו בהפסקות אל עצמם.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.09.24
