בדרך לחוף הים אני רואה שורה של חצבים. החצבים הם כמו מחלקת הפרומו של הטבע, ברגע שאת רואה אותם, את יודעת שעוד שנייה סתיו. גם האוויר של הבוקר קצת רטוב וקריר, וזה עושה אותי ישר עצובה קצת. כמו תמיד כשהלב מבין שהוא ירח, סתם השלים עוד סיבוב מלא של שנה ולא השיג את כל מה שרצה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
אחי בונה את הצילייה הצהובה שקניתי לו פעם במתנה ב”ילו”, כי התחשק לי לשמח אותו. אבל זה היה פעם. היום אני לא מעיזה לקנות לו אפילו בקבוק בירה, כי הוא ישר ישאל אותי בחשד "מאיפה היה לך כסף לזה?"
"עוד מעט ראש השנה", אחי פתאום אומר, "את זוכרת איך היית בספטמבר שעבר? איך התפרקת? היית גמורה". אני אומרת לו שאני זוכרת, אבל לא שעדיין קשה לי לפעמים. כל כך קשה שרק אתמול ראיתי עוד פרסומת חג שמציעה, ברוח ראש השנה העני והעצוב הזה, לקחת הלוואה מחברת האשראי, רק להכניס בקשה לאפליקציה והכסף יהיה בחשבון שלך למחרת, וכמעט התפתיתי. אבל לא עשיתי את זה, וזה בזכות אחי. אני לא רוצה לאכזב אותו יותר, לא רוצה לשקר יותר לגיבור שלי. הוא היה זה שהציל אותי, ואחרי כל העבודה שהוא השקיע בזה, לא מגיע לו שאחותו שוב תיפול להתמכרות.
בחיים לא אשכח את היום ההוא. איך יצאתי מהמשרדים של קרן ההשתלמות שלי והתיישבתי על ספסל מול גינת דגי הקוי והלוטוסים שמישהו הציב בכניסה בשביל להקרין זן ורוגע. רק שלא היה שום דבר זן באיך שהרגשתי, לא אחרי שהבקשה שלי להלוואה על חשבון קרן ההשתלמות נדחתה בכזו אלימות.
הגעתי מאוחר, שנייה לפני הסגירה, עד כדי כך זילזלתי בתהליך והייתי משוכנעת שהנה, עוד שנייה אחת וכמה קשקושי עט רבי-תנופה מצידי, ואני מקבלת 30 אלף שקל. במשרד ישבה רק פקידה אחת והזעיפה אליי פנים כאומרת "אוף, כבר חשבתי לסגור", כשניגשתי לחלון שלה. "לא יכולה לאשר", היא אמרה לי מיד, "הלוואה כזו זה רק באישור של מנהלת". ועדיין, חייתי בסרט שעוד שנייה אני מסדרת את זה. הרי אני דנה מהעיתון, יש לי אחלה משכורת, מה הבעיה לתת לי הלוואה?
כשהמנהלת נקראה לבוא סקרתי את פניה. אני חושבת שזה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שאני בצרות. היה לה קארה קסדת חייל רומאי כזה שרק אישה מתוכננת יכולה לתחזק, מישהי שאף פעם לא ראתה מינוס מקרוב. היא התקרבה אליי כמו סופת רעמים, ובכל זאת ניסיתי להתחנחן אליה קצת. אני מתביישת להיזכר בזה עכשיו, באישה הזו שהייתי. באמת האמנתי אז שאני חמודה, שיש לי קסם אישי משלומפר כזה. אני חושבת שזה אחד הדברים הכי מגעילים שהבנתי על עצמי בשנה האחרונה, שלא, אני לא חמודה. אני אישה נואשת בת 53 שמתחנחנת בשביל שיגדילו לה מסגרת, עושה טריקים כמו כלב ים בקרקס כי היא מתחננת שיזרקו עליה שטרות.
הדבר הכי יקר שיש לי, שיש לכל אדם, זו האותנטיות שלו. זה כמו שעון מדויק מזהב שיושב במרכז הנפש שלך, מודד כמה אמיתי היה המשפט האוהב שאמרת הבוקר לבן הזוג שלך, כמה ממך המקורית הבאת היום למשפחה. זה מה שמאפשר לך ללכת לישון בשקט, הידיעה שהיום הפה והלב שלך היו שווים ומסונכרנים לגמרי. בתקופה ההיא, שבה התנחמדתי בשביל עוד ועוד כסף, שעון האותנטיות שלי כמעט ונדם. וזה הדבר הראשון שאני רוצה להגיד לגבי חובות - רק כשמפסיקים להתמכר אליהם את חוזרת להיות מדויקת, לדבר ישר עם עצמך ולחיות בדיוק לפי הגודל האמיתי שלך.
אני מניחה שבאותו היום גם שיקרתי קצת למנהלת. בטח סיפרתי לה על המון כספים שאמורים להגיע ממש בקרוב. אבל לא היה לי סיכוי. "אני לא מאשרת", היא אמרה, "אני מודאגת לגבי היכולת שלך להחזיר". "בטח שאני אחזיר", השתמשתי בקול הציפור הכי עליז שלי אבל אפילו אני שמעתי בו את הפחד. בשלב הזה, כבר הייתי משורשרת בלא פחות מחמש הלוואות, אחת על חשבון הפנסיה שלי. ואז המנהלת עשתה דבר שאני לא שוכחת: היא פתחה את כף היד שלה כמו תמרור עצור, ואמרה "ששש... שה, שקט עכשיו מהצד שלך, גברת. אני צריכה לבדוק את הניירות". הניירות היו כמובן תדפיסים שהוצאתי מהבנק, מצב העו"ש שלי בשלושת החודשים האחרונים. המצב היה כמובן מזעזע, ולכן לא הייתי צריכה שהיא תסיים את הבדיקה כדי לדעת שכל המטרה שלה זה להשפיל אותי. וזה כמובן מה שקרה בסוף, כשהיא אמרה לי "חבל שלא התקשרת, היינו אומרים לך שלאנשים במצב כמו שלך אין שום סיכוי".
במשך שבוע לא העזתי לספר לאף אחד שהגעתי לישורת הסופית, לשוקת השבורה שאחריה אלוהים יודע מה עושים, כדי שמאיה לא תדע שנפלתי. ויותר מהכל פחדתי לספר לאחי. מצד אחד, זה האדם הכי קרוב אליי בעולם, רק עם אחי אני יכולה להיות באמת אמיתית ולספר לו על מה שכואב; ומצד שני, יש בך משהו שלא מוכן שאחיך הגדול ירחם עלייך. שיראה בך את מה שאת באמת: כישלון. אבל כשסוף-סוף סיפרתי לו על קרקס ההלוואות שפתחתי בלי שהוא יודע, הוא אפילו לא כעס. רק שלח בי מבט ישר ואמר "אני אסדר את זה, את תצאי מזה, אל תדאגי". כל כך חיכיתי לזעם שלו, ובמקום זה הוא עשה את ההפך. סלח לי מיד. זה עוד דבר שלמדתי. שלפעמים, כשאתה ממש חוטא וממש גרוע, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לך זה פשוט לאהוב. העובדה שהוא לא כעס עליי איפשרה לי לא לקלל אותו שהוא כזה מעצבן, ולהתחיל לכעוס על עצמי במקום. פתאום הבנתי שאני כל כך מפונקת, נולדתי לתנאים כל כך טובים ומה אני עושה. כי הדבר הרע היחיד שאחי אמר לי, ונראה עצוב בשבילי, הוא "שתדעי שאת שנייה מפשיטת רגל". וזה הספיק.
לקח לאחי פחות משבוע לפנות לכל המלווים הרבים שלי, לאחד את כל ההלוואות ולמחזר לי גם את המשכנתה. כשחתמתי על המסמכים החדשים, הרגשתי מין תחושה ששכחתי שקיימת בתוכי. של ניקיון. לא הייתי אשמה יותר בכלום, לא הלכתי לישון בלילה כשעכברושים סמויים של בושה מהלכים עליי. כל החטאים שלי היו ידועים וגלויים לציבור, שם בחוץ, באוויר.
אבל זה לא היה פשוט, כי בחודש שאחריו איבדתי דברים אחרים שמאוד אהבתי בעצמי. דבר ראשון הלכה הקלילות. הייתי בן אדם כל כך יותר קליל וספונטני כשחייתי על הכסף שאין לי. התחלתי לשבת יותר ויותר בבית, כל בוקר עשיתי ספורט מסרטוני יוטיוב. לא יכולתי ללכת לבית קפה, אפילו לא למספרה, וזה עשה אותי כבדה כל כך. נגזלו ממני הכנפיים המזויפות האלו שאיתן את מעופפת לכל מקום ומרגישה שמותר לך לקנות לעצמך את האייס קפה הזה או להיכנס לחטט בחנות הווינטג' הקסומה הזו. הייתי צריכה לשאול את עצמי את כל השאלות מחדש - כמו, מה עושה אותי אישה? את תפיסת הנשיות שלי פיתחתי בשנים של שפע. כל כך התרגלתי לקנות ג'ינס חדשים רק כדי לזכור שיש לי אחלה ירכיים, למשמש פודרייה ורודה, להרגיש את התחושה הפרפרית הזו שאולי רק נשים מכירות.
בלי הכנפיים האלו, פייק ככל שהן היו, עמדתי מול חיי ולא הבנתי מה אני עושה איתם. מה יש לי בעולם הזה בלי הפינוקים הקטנים, הסחות הדעת של למלא עגלה בסופר-פארם? זה היה כמו לעבור צמצום, בחזרה לצורתי הטהורה ביותר, למספר הראשוני שהוא אני, וזה כאב, כי מה שראיתי שם היה אישה מאוד חומרית. אפילו דלה. ואז, בדיוק אז, הגיע 7 באוקטובר ואני נמלאתי בצער הכי עמוק שהרגשתי אי פעם. זה היה נורא, אבל גם חשוב. סוף-סוף חוויתי רגש אמיתי, חזק. כל המוות הזה בעצם קירב אותי לחיים, כי כדי לנצח את העצב הייתי צריכה לחפש חומרי שמחה אותנטיים, כאלה שאי-אפשר לקנות.
חצי שנה לתוך מסע החזרה לשפיות העזתי להגיד למאיה סוף-סוף מה המצב הכלכלי שלי. הפסקתי להיות האמא הכל-יכולה הזו ששופכת עליה שטרות כמו רקדנית בטן, פשוט הודיתי בדבר הכי קשה. אני לא יכולה להגיד שזה היה אופטימלי, הילדה נהייתה עצובה קצת כשהפלתי עליה את המשקל הזה, אבל היום היא ממלצרת, ומסרבת כשהיא חושבת שאני מגזימה עם דמי הכיס. זה לא נעים, אבל זה מאה אחוז כן.
ועכשיו, כשהסתיו כבר הגיע לחוף, אני מבינה שלא סתם השלמתי מעגל של שנה, גם השתניתי. אני עדיין חולמת לפעמים לזרוק את המשמעת לאלף רוחות ולצאת להתפרע. ובכל זאת, לא לקחתי אתמול את ההלוואה הממש מפתה הזו. עדיין, אין טיפה אחת של שקר בין אחי וביני עכשיו. וזה נכון, קשה לקבל, כל כך חשופה מכל שמץ של הסחת דעת, את השנה הבאה. אבל זה מה שיש. קפה חם מתרמוס, אוויר מלוח, ואחי, שאין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיו. אולי הפסדתי את הבחורה הכיפית של פעם, אבל הרווחתי אמון מלא בו. האנפה הקבועה של החוף הגיעה עכשיו להתיישב על הסלע. חיית בר פראית שאני לא יכולה לקנות, שלא הייתה ולא תהיה שייכת לי. ועדיין, מותר לי להסתכל עליה. "היא יפה ממש", אחי אומר, כאילו קורא לי את המחשבה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
