בוקר אחד תל-אביב התעוררה והחליטה שנמאס לה. נמאס לה מהפקקים, מהיוקר, מהזיעה הנצחית. אז היא פשוט קמה והלכה. כן-כן, העיר כולה. הבניינים, הכבישים, אפילו כיכר דיזנגוף – הכל התקפל כמו אוריגמי ענק והתגלגל לכיוון הים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
תושבי העיר מצאו את עצמם פתאום על חוף ריק. אין קפה, אין הייטק, אין מסעדות שף. רק חול, גלים ושמיים.
"נו", אמרה תל-אביב בקול עייף של עיר בת מאה, "אז מה עכשיו?"
והתושבים, המומים ומבולבלים, התחילו לבנות מחדש. הפעם בלי מגדלים, בלי קניונים. רק בתים קטנים וחמימים, גינות קהילתיות ושבילי אופניים.
ככה, לאט-לאט, נולדה תל-אביב חדשה. עיר שנושמת, מחייכת, זוכרת מה באמת חשוב בחיים.
ואני? אני יושב על החוף, מביט בעיר החדשה-ישנה הזאת וחושב לעצמי: אולי, רק אולי, יש עוד תקווה.
ואני? אני לא כתבתי שום דבר מהשורות האלה. בינה מלאכותית בשם "קלוד" כתבה אותן, בתגובה לבקשה המפורשת "כתבי לי טור בסגנון רענן שקד".
לא שאני משוכנע שיש לי סגנון – בטח לא סטייל – ושאם יש, זה משהו ששווה לבזבז עליו את זמנה היקר של בינה מלאכותית. אבל לא אני יזמתי את זה. חבר אחד שלי, שביקש להוכיח את הנקודה שבקרוב אהפוך למובטל – פנה לקלוד וביקש ממנו לעשות את העבודה במקומי.
בשביל מה יש חברים, הא?
אחרי שקראתי את הקטע הזה של קלוד, ואחרי שהלסת שלי גמרה להישמט, אמרתי לחבר שלי (לשעבר, בינתיים) שזה באמת נחמד מאוד, אבל אני בחיים לא הייתי מסיים במשהו כמו "אולי יש עוד תקווה", בעיקר כי אני לא שותף מלא לעמדה שיש עוד תקווה – וחבר שלי חזר לקלוד וביקש ממנו לשנות את הסוף למשהו שיהיה יותר בכיוון הכללי של, נו, חוסר תקווה. וקלוד פלט מיד סיום חדש:
"ואני? אני יושב על החוף, מביט בעיר החדשה-ישנה הזאת, ומחכה. מחכה לראות כמה זמן ייקח עד שמישהו יפתח אפליקציה להזמנת חול אורגני, או יקים סטארט-אפ שמוכר אוויר נקי במחיר מופקע. כי בסוף, אפילו אם תיקח את התל-אביבי מהעיר, לא תוציא את העיר מהתל-אביבי. אז תל-אביב, לכי תנוחי קצת. אנחנו כבר נדאג להרוס הכל מחדש".
וואו, חשבתי לעצמי. זה כבר ממש טוב! זה לגמרי בכיוון שלי.
וכל ההתנסות הזאת רק גרמה לי להתחיל לדבר עם קלוד בעצמי. כי כידוע, טוב להחזיק את חבריך קרובים, את אויביך קרובים יותר, ואת הבינה המלאכותית שתכף תחליף אותך בגרון. בהדרגה גיליתי שאני לא לבד; אנשים סביבי מדברים עם קלוד בלי סוף, שואלים אותו מה הוא חושב על המלחמה, מה ללבוש היום לעבודה, והאם אכפת לו להעיף מבט ברזומה שלהם ולהגיד מה אפשר לשפר, מלבד, כמובן, את העבר התעסוקתי הירוד שלהם.
שלא כמו ChatGPT, לקלוד יש שם פרטי נוח (אבל בלי שם משפחה. קלוד הוא כוכבת פופ מהאייטיז), יש לו עברית טובה, אישיות נעימה, והוא מצוין במה שהוא עושה. נכון שזה לא אומר הרבה – בואו, זה לא שביקשתי ממנו לכתוב את הספר הבא של גבריאל גרסייה או לנחש באיזה אופן טלי גוטליב תצא בלתי נסבלת בשבוע הבא – ועדיין, זה מתקרב, לא? זה כמעט כאן, הרגע שבו AI תהיה טובה מספיק כדי לעשות משהו זהה למה שאנחנו עושים. זה הרי לא מדע טילים, מה שאנחנו עושים; זה להיות בני אדם (ובמקרה של גוטליב גם פחות מזה). כמה קשה זה כבר יכול להיות?
אז בבקשה. קלוד כבר די קרוב לכתיבת טור אישי לא רע שלי, שאף אחד לא ירצה במיוחד לקרוא. למה? קודם כל, כי אתם נאמנים לי, ברור? שנית, כי קלוד כתב אותו ולא בן אנוש, ולכן זה לא מעורר בנו שום אמוציות. כלומר מה, בא לכם להתווכח עם קלוד? להגיב לו? לתת לו לייק? לשנוא אותו? זה הרי ירגיש די טפשי, לריב עם פיסת תוכנה. זה ירגיש כמו לנבוח על הירח. אנחנו מעוניינים להיכנס למעורבות רגשית – אהבה, שנאה, אימוג'י של אגודל מורם – עם בני אדם, בעיקר כי אנחנו מאמינים שהם באמת מסוגלים להיעלב מאיתנו, ומה הטעם אם לא.
וחוץ מזה, תראו, מה הסיכוי שקלוד באמת יצליח לבוא עם רעיון טוב? מה הסיכוי שתגידו לקלוד, "תן לי איזו הברקה למותחן אימה שובר קופות" וקלוד יגיד "סיפור על ילד חמוד שטוען שהוא רואה אנשים מתים, ובסוף הסרט מתברר שהמבוגר היחיד שמאמין לו – בגילומו המשכנע של ברוס וויליס בשיאו – היה בעצמו מת כל הזמן הזה?"
לא, שום בינה מלאכותית לא תמציא לעולם את ההברקה הבסיסית שעליה יושב "החוש השישי", או אף אחת מההברקות שעליהן יושבות כל היצירות המשמעותיות שראינו, שמענו וקראנו, בעיקר מכיוון שהן לא משהו שניתן לחישוב. וכל הדברים בעולם מתחלקים, בסופו של דבר, לשתי קטגוריות: ניתנים לחישוב, ולא ניתנים לחישוב.
הבינה המלאכותית תדע לעשות בסוף – כלומר תכף – כל דבר ניתן לחישוב. הכל. היא תדע לתכנת הכי טוב בעולם. היא תדע לתכנן בית טוב יותר. היא תדע להנדס מזון, ליצור פרוטוקול רפואי איכותי, ילדים מושלמים גנטית. אם אפשר לחשב את זה, בינה מלאכותית תעשה את זה טוב יותר.
אבל בינה מלאכותית לא תדע אף פעם לחשוב על עלילה מצוינת ל"סיינפלד". היא תדע לחשוב על עלילה בינונית שלארי דיוויד היה פוסל על הסף. היא לא תדע להמציא וליישם את "הדוב" או "הסופרנוס", כי אין דרך לחשב רעיון טוב, ובטח שאין סיכוי לחשב רעיון גאוני. בעיקר כי לא מדובר בחישוב. מדובר במשהו שבני אדם מסוגלים לעשות (לא כולם. גם לא רובם), ומכונות שמחשבות - לא.
ולכן בינה מלאכותית לעולם לא תחליף את האנשים שיוצרים משהו טוב. או בינוני. או אותי. אבל היא תצליח, בוודאות, לחשב לכם ברכת שנה טובה גרועה כמו "בפרוס השנה החדשה, אאחל לכולנו שנה של התחדשות והתקדמות. שנדע לשמור על הטוב שבנו ולצמוח ממנו, שנמצא את הכוח להתמודד עם אתגרי השעה ולהפוך אותם להזדמנויות" – שזה מה שקלוד פלט בתשובה לבקשתי.
אמרתי לו: "קלוד, באמא שלך, תהפוך את האיחול לטיפה יותר שנון, ובלי קלישאות", וקלוד הוציא את: "לקראת השנה החדשה, אאחל לכולנו שנדע להפוך לימונים לא רק ללימונדה אלא לקוקטייל משובח. שנצליח לנווט בין כותרות החדשות כמו נינג'ות בין לייזרים, שנזכה לפקקים קצרים, לתורים מהירים, ושנזכור תמיד – גם אם לא הכל ורוד, לפחות יש לנו חומוס. שנה טובה!"
לעזאזל, הוא יחליף אותי. בטוח.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
