הספסל / במרכז המסחרי שבאזור שבו אני גר עומד ספסל בודד ועליו מודבקים סטיקרים עם דמויות חיילים מופלאים שנהרגו במלחמה, וליד כל אחד צוואתו המופנית אלינו במשפט אחד. למשל: "אמור מעט ועשה הרבה", "סך הכל היה כיף", "הקושי הוא זמני, הגאווה היא נצחית", "איך? עם חיוך". משפטים של נערים נהדרים, אולי נאיביים, שמסרו נפשם, או שנפשם נמסרה לנו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
וכך יום אחד, בעודי עומד מול הספסל בוהה בקדושת הצוואות שלהם, נזכרתי בשיר "בלדה לנאיבית" שהולך ככה:
"אמרת שהכל יסתדר לך בסדר,
כמו בספרים שקראת בבית ספר.
כולם לך אמרו: 'אתם זוג משמיים',
עכשיו השמיים ריקים, ובינתיים -
ארבע בבוקר, השחר מפציע,
חושבת אולי הוא בכל זאת יגיע,
שמה קומקום, מציתה עוד סיגריה,
ברדיו שירים שסוגרים את הלילה.
יום בא ויום הולך
ואת נשארת
נאיבית שכמותך".
מהות השיר / אוי איזה שיר יפה, אמאל'ה, של יהונתן גפן וצ'רצ'יל. ופעם כשיעל לוי שרה אותו הוא היה עבורנו שיר נאיבי על אהבה משותפת שנפרדה. והיום? המילים נראות לפתע תואמות את מצבנו, בעיקר לפני 7 באוקטובר כשהתברר שנפלנו למלכודת הנאיביות "שהכל יסתדר והשחר יפציע", מלכודת שהרסה את חיינו ב-7 המר ההוא.
כמעט חלפה שנה מאז. הזמנים והימים שאנו חיים בהם נהיים ארוכים יותר ויותר. דמיינו מישהו מושך זמן כמו במשיכת חבל, וכבר מגיע ראש השנה ואחריו יתחילו הטקסים והחטופים עדיין לא פה.
האם איש על משמרתו? / אמאל'ה, אני נזכר איך ייללתי כשהייתי ילד ותפסה אותי משתין בחצר, כשבסך הכל הייתי ילד שחשב להשקות ככה את העולם. כמה נאיביים היינו אז כשחשבנו ככה ויצא ככה. ואיך הזמן חלף לנו בין נאיביות לעיוורון. ואז הגיע הבום לפני שנתיים. איך יכולנו להאמין בנאיביות כזו שאפשר לשסע את הארץ בתיאום מלא עם כל בריוני המילים ושלמעשים הללו לא יהיה מחיר. אני, בשביל להתריע על השסע, סירבתי לקחת את פרס ישראל בזמנו. לא הייתי מסוגל. איזה נאיבי. האם?
בנאיביות האמנו שחלק מהאנשים שעומדים על משמרתם (במסירות אגב) לא יירדמו בחיים בשמירה, ושיתייחסו לאזהרות פקודיהם, למשל התצפיתניות המופלאות שהתריעו. אבל אז הגיעו בבוקר הסימוסים המבוהלים והקוראים לעזרה של יושבי הממ"דים. הצילו איפה הצבא? למה הוא לא מגיע? זעקו נשים לפני מותן וגברים לפני הירצחם בעוטף. דבר כזה אומרים רק מי שמאמינים שיש מישהו ששומר עליהם וזה לא רק בורא עולם. ואוי הילדים, נאיביים שכמותם, מה הם עברו ועוברים עד היום.
רואה–יורה / אז כן, אמאל'ה. שנה אחרי זה עדיין השוק והמכה הכי אכזרית שחווינו למול כל המילים הגדולות כמו יהיה בסדר, יש לנו רואה-יורה, גדר גבוהה שתציל, כוח הרתעה שירתיע, והנאיביות או ההרפתקנות לתת כסף לחמאס בהנחה שיעשו טוב לתושביהם ויבנו להם נמל עזתי. ויהיה סבבה.
נאיביות זה לא רק להאמין שיש טובים ויש רעים, אלא גם שיש רעים ויש רעים יותר כפי שהתברר בשכונה האכזרית שלנו.
סיפור נאיבי בערבה / באחד הימים הייתי באזכרה לחייל היקר אוהד כהן ז"ל משלדג. זה היה במושב עידן שבו גדל בערבה. לפני האזכרה התארחנו אצל משפחה חביבה מהמושב שמגדלת אבטיחים. ברגע מסוים עמדתי בחלון עם בעל הבית, חקלאי צעיר, ישראלי מאוד, כבן 50, ושאלתי למראה הגדר הפרוצה שהשתקפה ממנו, מה זה שם? "זה גבול ירדן", ענה. אתם לא חוששים? כי אין פה כלום, אפילו הגדר נראתה לא משהו, שאלתי. אני לא זוכר מה הוא ענה. אני זוכר רק מה חשבתי. ולמה שרתי שוב את השיר של יעל והשורה הנאיבית שהכל יהיה בסדר.
הכל שלי / תמיד הייתה בנו הנאיביות שהכל בר-כיבוש מלבד השמש, ואולי גם לא המדרגות הארוכות של סטנטון בחיפה והחזירים.
הייתה בנו נאיביות שכל מה שאנחנו מביטים בו הוא במוקדם או במאוחר שלנו. למשל, שדות תעופה, בתי מלון, טיסות. יוון. קפריסין. שירים של ג'ון לנון. טיילור סוויפטיות. ביידן. אפילו שמי הצ'ארטרים. למה לא? כמו שבגיל 17 השאלנו בנאיביות, שלא לדבר על חוצפה, ת'מכונית של אבא ונתקענו בעץ.
יש לך סיגריה בשבילי? היה פונה אליי לא פעם איזה קבצן רמזורי קבוע ברמזור צומת צ'מפיון. והייתי בנאיביות וטוב לב נותן לו את כל הקופסה. כי מה יותר נאיבי מהאמונה בידידות. באהבה. בין נהגים לקבצנים. רק שיום אחד הוא התפרץ עליי, אולי היה מסטול שיכור. ואני שתקתי ובנאיביות לא תבעתי את עלבוני.
קמפינג עם מצחיקונת / השנים החולפות בארץ המיוחדת שלנו, האהובה והקשה, יצרו לא פעם מעגל נאיביות וחוסר הסתכלות על המציאות הקשה שהתפתחה סביבנו. בנאיביות דחינו התאגרפות עם אויבינו. דחייה היא בכייה, אמר רב סרן י', מומחה למל"ל, שלל וזילזל.
לימים נהיינו "רוחניים", תופפנו על תופים במעגלי תיפוף. היו כאלה שחשבו שבדרך לעבודה ייפול עליהם שק של כסף. ומי לא האמין בתחיית המתים. הלוואי, בייבי, הלוואי, כמה בא לי שאהוביי יחזרו. אני ישבתי שעות במדיטציות והאמנתי שהעולם הולך להיות טוב יותר. "תתארו לכם", כתבתי בשמץ נאיביות.
פעם בברודוויי החשוכה לחצתי יד לברוס ספרינגסטין וחשבתי בנאיביות שהוא חבר שלי. ברברה סטרייסנד נישקה אותי בלחי וחשבתי שנצא "מצחיקונת" ואני לקמפינג. בנאיביות חשבתי שכשאבא שלי ימות השחר כבר לא יפציע. והוא מת ולא קרה דבר. "אהיה שלך לנצח", אמרה לי ההיא כשהייתי נער מאוהב. איזה מזל שאני כבר לא יושב ליד שער בית הספר ומחכה לה בנאיביות שתבוא. ועם הזמן סולח לה על כל אהוביה, על לך תדע מה עובר עליה או עליי, ועל הנצח שהתגלה כקשקוש נאיבי בתחת.
כל המציל נפש / אך טבעי שכל אחד רוצה פה משהו בעולם בשביל עצמו. הילד רוצה צעצוע. אמא רוצה שאבא ייקח אותה לחופשה בוונציה ובזכרון. השליט רוצה שלטון. הנבחרת רוצה לנצח. האדמה כבר מבקשת גשם. "ארבע בבוקר, השחר מפציע, חושבת אולי הוא בכל זאת יגיע", רצה יהונתן להביע משהו על זו שהאמינה שאהובה יחזור.
אז אולי אני נאיבי. כי נאיביות היא גם שיט. אבל למקרא המילים האלה אני מצטמרר לפתע. כי לאט-לאט אתה מבין שלא פעם כשבאת בידיים פתוחות להזמנת העולם הוא סובב את גבו אליך.
ועדיין, הלוואי וכדור הארץ יתאכלס שוב רק בנאיביים שיהפכו את העולם לטוב יותר. כי הם הרקמה האנושית. הם מי שחצו יבשות, נלחמו בשבילנו, המציאו המצאות ואמרו מה שאמרו, ככתוב על הספסל הבודד עם הסטיקרים של החיילים היקרים שלנו ז"ל: "הקושי הוא זמני, הגאווה היא נצחית", "איך? עם חיוך", "אמור מעט ועשה הרבה" ו"בסך הכל היה כיף".
12 באולם / המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה כתבה פעם "תריסר אנשים באולם, אז הגיע הזמן להתחיל". איזה יופי של משפט. כי אולי באמת הגיע הזמן להתחיל משהו חדש בסוף השנה הזו ובתחילתה. במציאות קיימות מיליון אפשרויות להתחלה. אבל רק אחת ברורה. מוכנים? אפילו בנאיביות. הנה הטלפונים מצלצלים. הנה הבשורה שהם יחזרו, ואז הנה אנחנו מתחילים.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
