ב-7 באוקטובר הכל היה מוכן לקראת שיגור אלבום הבכורה של ליאם תורג'מן, אבל מיד כשהגיעו הדיווחים על הטבח, עוד לפני שקיבל צו 8, הוא ארז תיק ומיהר דרומה, והאלבום נאלץ להמתין. על הדרך סרן תורג'מן צילצל להורים שלו, ענת עצמון ודן תורג'מן. "התקשרתי לאבא וסיפרתי לו שאני נוסע לעוטף", הוא אומר. "מצד אחד הוא הבין שאני קצין קרבי ושיש לי תפקיד ואחריות, אבל הוא גם אבא והוא פחד. ביקשתי ממנו שייסע לאמא ויספר לה. כשהבנתי שהיא לא בטוב, הסתובבתי ונסעתי אליה. אמרתי לה שאין ברירה, שאני חייב לנסוע ושתסמוך עליי. דני (סנדרסון, בן זוגה של עצמון - י"ב) ואבא שלי היו שם, וכשראיתי שהיא בידיים טובות, נסעתי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
היו דמעות?
"הייתה דרמה רצינית. כשאתה בן של הורים שחקנים, יש דרמות על הרבה פחות מזה. כשזה מגיע לילדים שלה, אמא חוזרת להיות יידישע מאמע. לאבא שלי יש קצת יותר יכולת להרגיע. הוא גם היה פעם קצין בצנחנים, ויש לו הבנה בנושא. גם לדני יש הרבה איכויות מרגיעות, עם חוש ההומור שלו".
פחדת?
"אני זוכר את האימג' שבו אני נוסע עם הרכב שלי דרומה וכל הרכבים רק מנסים להתקדם צפונה, להימלט מהתופת. אני חושב שזה היה יותר מפחיד מהרבה מפגשים עם מחבלים שהיו לי גם באיו"ש וגם בעזה במהלך השירות הצבאי. כל הדרום נראה כמו איזו סצנה מסרט קרב.
"הגענו לאופקים, לשכונה שבה גרה רחל המפורסמת, שנרצחו בה 40 אנשים. ראיתי חלק מהתושבים מצטופפים ליד קיר ומצביעים לכיוון המחבלים. דרכנו נשקים והתחלנו לטהר את האזור. זה היה בלי לדעת תחת מי אני מוצב ואם אני בכלל יכול עכשיו לדרוך נשק ולירות בו. הנשקים הגיעו באיחור. ביום הראשון הייתי עם נשק אזרחי של מישהו. היינו עסוקים בסריקות כדי לוודא שאין שם עוד מחבלים או אמל"ח, ולא עלינו, גם חלקים של גופות שצריך לאסוף. לפעמים היה קשה לזהות מה אתה רואה".
"את הסרטים שבהם אמא לבושה ראיתי. על הסרטים שהיא פחות לבושה בהם שמעתי מחברים. לא קשה לי לראות אותם, קשה לי שאנשים אחרים רואים אותם. אני לא צריך לראות סרט כדי לראות את הציצים של אמא שלי. ראיתי אותם הרבה בתור ילד. זה שעוד כל כך הרבה אנשים חלקו איתי את הציצים האלה, זה לא היה תמיד קל"
מה עוד הדהים אתכם?
"בכל אזור שבו חיפשנו חלקי גופות, חיפשנו גם חפצים אישיים. באזור המסיבה ברעים מצאתי דף תלוש מפנקס ועליו איזה ציור. ראיתי עוד ציור אחד של עצים, דיוקן וחיה. עד שפתאום מצאתי באחת השוחות את הפנקס עצמו, עם ציור חצי גמור. אני לא יודע של מי הפנקס ואם מי שצייר או ציירה ניצלו או לא, אבל לראות שם ציור חצי גמור, היה קשה לא פחות מאשר לראות חלק של גופה".
המראות שראית במלחמה חוזרים אליך בחלומות?
"פחות. אני חושב שהשירות הסדיר חישל אותי. עברתי בו דברים לא פשוטים, שהיה לי מאוד קשה להתמודד איתם רגשית - אירועי לחימה, לראות מוות מול העיניים, אבל אני לא שולל את זה שיום אחד אני אזכר בכל מה שאני עובר היום ושתהיה לזה השפעה עליי. כולנו מדינה בטראומה. כולנו חווים את המלחמה הזאת בצורה שאנחנו עדיין לא יודעים איך היא משפיעה. בינתיים אני משרת יותר מ-300 ימים במילואים ומנסה לתרום כמה שאני יכול".
תורג'מן, 30, מלחין מוכשר, שאלבום הבכורה שלו, "תמ"א 27", יצא לפני כשבוע, עסק כל חייו במוזיקה, בעיקר בהפקה ובהלחנה. החודש תעלה גם ההצגה "ממלכת שוליים" שכתבה וביימה ענת זאוברמן, שבה אמו משחקת ושהוא כתב עבורה את המוזיקה. בניגוד להוריו, משחק ממש לא עניין אותו. את אחיו הצעיר אלעד (25), הג'וק דווקא כן תפס. "הייתי נגן ג'ז בהתחלה", הוא אומר. "באתי מבית ספר לאמנויות, ואז המשכתי לעירוני א'. כשכל החברים שלי המשיכו ללהקות צבאיות או נסעו ללמוד בברקלי, הלכתי להיות חי"רניק מן המניין, עם אוהלי סיירים ומנות קרב. חשבתי שאולי זה יהיה כרטיס היציאה שלי מהעולם הקשה והסיזיפי של אמנות, אבל כשהשתחררתי אחרי ארבע שנים, הדבר הראשון שהתגעגעתי אליו היה להחזיק גיטרה. הסתגרתי בבית, ניגנתי וניגנתי והקשבתי למוזיקה".
מאחורי אמא שלו קריירת משחק ארוכה ומפוארת, שכוללת כמה סרטים איקוניים, בהם "אסקימו לימון" ו"דיזנגוף 99", לצד תפקידים בתיאטרון, חלקם הגדול ב"יידישפיל". אביו, שזכה לפרסום כשחקן בסרטים כמו "הלם קרב" ו"אש צולבת" ובטלנובלה "לגעת באושר", פרש כבר מזמן מהמשחק לעסקי נדל"ן. "אני חושב שמי שרואה שחקנים מהצד חושב שכיף לקבל את כל אור הזרקורים ומחיאות הכפיים, אבל אני יודע כמה קשה להיות חשוף", הוא אומר. "גם כשאני שר, אני תמיד רוצה שיהיו לידי גיטרה או פסנתר להסתתר מאחוריהם".
את הסרטים האיקוניים שבהם השתתפה אמו, ממש לא בוער לו לראות. "את הסרטים שבהם היא לבושה ראיתי", הוא מחייך. "על הסרטים שהיא פחות לבושה בהם שמעתי מחברים. לא קשה לי לראות אותם, קשה לי שאנשים אחרים רואים אותם. אני לא צריך לראות סרט כדי לראות את הציצים של אמא שלי. ראיתי אותם הרבה בתור ילד. זה שעוד כל כך הרבה אנשים חלקו איתי את הציצים האלה, זה לא היה תמיד קל. ילדים זה עם אכזר. יש בדיחות 'אמא שלך'. גיליתי שהדרך הכי טובה להתמודד איתן הייתה להגיד אותן ראשון. ברגע שהייתי הראשון שצוחק על זה, אף אחד כבר לא יכול היה לצחוק".
גם 'דיזנגוף 99' הוא סוג של טראומה?
"הסצנה המפורסמת מ'דיזנגוף 99' קפצה לי מדי פעם בחדשות ובכל מיני תוכניות, אז לא יכולתי שלא להתוודע לקיומה. אני לא מדמיין את עצמי בא הביתה ואומר, 'יאללה, בוא נשים עכשיו 'דיזנגוף 99', ויותר מזה, אני לא מדמיין את עצמי מזמין את החבר'ה לראות את זה. ואם כבר כולם ראו, לפחות הם ראו שדיים יפים".
את השירים שאמא שלך שרה בטח שמעת לא פעם.
"שמעתי את כל האלבומים שלה בהנאה גדולה ובטח את 'בחלום'. אני עדיין זוכר איך היה לי כיף ללכת איתה לסטודיו, ואת העבודה שלה עם ירוסלב יעקובוביץ'. אני חושב שכבר שם התאהבתי בעולם הזה".
ומה עם הסרטים של אבא?
"את הסרטים של אבא היה לי קל יותר לראות, אבל יש סרט שהוא משחק בו מחבל שהורגים אותו. ראיתי את זה בתור ילד קטן ואני חושב שזה צילק. אתה פתאום רואה את אבא שלך צועק, 'אללה אכבר', וכדור מפלח אותו והוא נשכב על הרצפה. לא כל אחד זוכה לראות את אבא שלו מתפוצץ בפריים".
כשהוריו נפרדו, ליאם היה בן 11. "בהתחלה לא היה לי ברור מה זה אומר", הוא מספר. "ההורים שלי היו הראשונים בשכבה שלי שהתגרשו. שמעתי על הפרידה שלהם בפעם ראשונה בהסעה לבית ספר. מישהי קראה בעיתון שההורים שלי פרודים. אני עוד לא ידעתי את זה, או לפחות לא הבנתי מה זה אומר. הייתי גם ילד די תמים. כנראה שלא הייתי העיפרון הכי חד בקלמר. חשבתי שפרודים זה כאילו סוג של חופשה אחד מהשני.
"כולנו תמימי דעים שטוב שהם התגרשו. אני שמח שקיבלתי גם מאמא וגם מאבא מודל לזוגיות שנייה בריאה ואוהבת. אני מעדיף שיהיה להם טוב בנפרד מאשר רע ביחד. סבתא שלי הניה הייתה אומרת שכשמתחתנים צריך לדעת גם ממי להתגרש. הם שניהם מענטשים ויודעים לשמור עליי ועל אלעד".
עצמון חולקת כבר לא מעט שנים זוגיות מוצלחת עם דני סנדרסון. "אני זוכר שאמא שלי הגיעה עם בחור על קטנוע ואמרה, 'אני רוצה שתכיר את דני'", הוא מספר. "הבחור הוריד את הקסדה וזה היה דני סנדרסון. היא הזמינה אותו פעם אחת לארוחה. אני זוכר את הארוחה הזאת טוב מאוד כי זאת פעם ראשונה שאמרתי, וואו, אמא שלי מבשלת טוב. אמרתי, אם היא השקיעה כמו שהיא לא השקיעה עד היום בשביל הדני הזה, כנראה שהוא לא רק חבר טוב. הערצתי אותו כמוזיקאי עוד הרבה לפני שהכרתי אותו כבן אדם. בתור גיטריסט בישראל שגדל עם גיטרה ביד וכל הזמן ניגן, בלתי נמנע שהוא יהיה אחד המודלים שלי לחיקוי".
ארוחות שישי של ליאם כוללות לא פעם גם את ילדיו של סנדרסון - הבת דינה ובעלה יובל שפרמן וילדיהם, ואת אדם סנדרסון, אשתו כרמלה, וילדיהם. "דני הוא משפחה הכי קרובה שאפשר. אני מאוד אוהב ומעריך את הילדים שלו, שניהם מוכשרים כל כך, והנכדים שלו הם כמו האחיינים שלי", אומר תורג'מן. "אני מרגיש שאני יכול לדבר איתו כמעט על כל דבר. לי ולאמא יש קשר מאוד מיוחד. היא משתפת אותי כמעט בהכל, כולל ביחסים שלה עם דני, וגם אני משתף אותה בחיים שלי. עם השנים הפכנו מבן ואמא לחברים נורא קרובים".
מה אתה הכי אוהב מהשירים של דני?
"גדלתי על כוורת, גזוז ודודה הרבה לפני שהכרתי את דני כדני. אני הולך לכל הופעה גדולה שלו וכבר הספקתי לעבוד איתו. כשאני בארוחה, אני בא כמשפחה, וכשאני בהופעה, אני בא כמעריץ".
תורג'מן מעריץ לא פחות את סבא שלו שמואל עצמון, שחקן ומייסד תיאטרון 'יידישפיל'. "סבא הוא מודל לחיקוי", הוא אומר. "למדתי ממנו הרבה. מבחינת סבא, התיאטרון זו טוטליות שאין כמוה. בגיל 95, אם אין לו הופעה, הוא נכבה. אני רואה איך הוא נדלק ונהיה צעיר ב-20 שנה כשהוא עולה על במה".
התייעצת איתו גם בענייני הקריירה שלך?
"כשהתייעצתי עם סבא שלי אם להיות מוזיקאי, הוא אמר לי, 'אני אגיד לך את מה שאמרתי לאמא שלך - אם אתה יכול לא להיות מוזיקאי או לא להיות שחקן, אל תהיה. ואם אתה לא יכול לא להיות, מה אתה שואל את השאלה הזאת?'"
על האלבום ההתבגרות וההתפכחות 'תמ"א 27', שכתב, הלחין, הפיק מוזיקלית וגם ניגן בו, עבד תורג'מן במשך יותר משנה. "התייעצתי עם דני לגבי הרבה החלטות בעבודה עליו", הוא אומר.
ומה הוא אמר?
"לדני ולי יש מערכת יחסים שאפשר להגיד בה את כל האמת בפרצוף, גם כשהיא לא נעימה. חלק מהדברים הוא אהב וחלק ממש לא. נורא שמחתי לקבל את הערות שלו. כיף שיש לצידך מישהו כזה, וכשהמישהו הזה הוא דני סנדרסון או ענת עצמון זה בכלל שווה הרבה יותר. גם אם לא תמיד הסכמתי איתו".
עכשיו אתה שלם לגמרי עם האלבום?
"אני אוהב אותו. היו התחלות של שירים שרציתי להביא לאחרים ובסוף הבנתי שאני צריך לשיר אותם. את האלבום סיימתי להקליט לפני יותר משנה. הרגשתי שהאלבום הזה הוא כמו בתמ"א, שבירה ובנייה. השירים הם בסגנונות מוזיקליים מאוד שונים. הבנתי שמה שמקשר אותם הוא שאני בחור בן 27, שגר בתל-אביב ושיש לו שאלות על החיים שרק עכשיו הוא מתחיל לחפש להן תשובות".
אילו שאלות?
"ההורים שלי התגרשו, ההורים של החברים שלי התגרשו והדודים שלי התגרשו. אני יוצא למילואים וכל מה שאני שומע מהחבר'ה זה כמה נוראים חיי הנישואים. לא היו לי הרבה בחורות, אבל מספיק בשביל לשאול שאלות אם המודל הזה אפשרי. אני מאמין שכן. היום יש לי זוגיות, קטיה, סטודנטית לפסיכולוגיה. הכרנו בדייט ב-5 באוקטובר, יומיים לפני המלחמה".
כתבת כבר שירים על המלחמה?
"יש שירים שנכתבים עכשיו, ויהיה אלבום שני. אני רוצה לחפש גם איזה אור בתוך החומרים הנוראים האלה ולא לבוא אליהם רק מנקודה של חושך ופחד. כרגע קשה לי למצוא איזשהו הומור בתוך המצב".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
