הכניסה אל "העולם הבא", הרומן השלישי של נטעלי גבירץ, הזכירה לי את האופן החכם שבו ספרה הקודם ניצל והמחיז את הרגע הזה של ראשית הקריאה והרמת המסך הספרותית. "המתנדבת" הציב את הגיבורה שלו ואת קוראיו בנקודת המעבר בין מסע קצר ודחוס למסע שרק עומד להתחיל: מעבר לשערי הקיבוץ אמורות להימצא השאלות הגדולות שהובילו את האישה הזאת במטוס, מונית, בשביל עפר לישראל. "העולם הבא" נפתח בפגישה עם מי שעדיין איננו יודעים שהוא הצעיר מבין שלושה אחים יתומים. בעוד הקוראים טובלים בעולם המוכר לו - בבריכה הפרטית, בנוף של לוס-אנג'לס העשירה והמנוכרת - האיש הצעיר מצפה לפגישה עם אורח שמגיע אליו מישראל. גבירץ מנצלת את הציפייה הזאת למפגש שמתרחש בתוך הסיפור ובקריאה בו בין המוכר והבלתי ידוע, בין שני אחים שמעולם לא נפגשו.
"אדי ידע בדיוק כמה זמן לוקח לגלגלים לחלוף בשביל הגישה, להסתובב סביב המזרקה הטיפשית ולעצור מול הכניסה. הוא עשה את הדרך הזאת אלפי פעמים. מה יחשוב עברי על כל אלה: המזרקה, הצמחייה, הבית? איך תיראה לו ההָסִייֶנדָה בסגנון תחייה-קולוניאלית-ספרדית, בגוונים חמים של ורוד עתיק ואוֹכרה, באווירה מדברית?" הפתיחה הזאת מסמנת במהירות את הניגוד בין עושר ראוותני וניכור רגשי, את התשוקה והפחד שינחו את הקריאה ברומן, ואת הציפייה לצדק ולתיקון: הרומן אמור להשיב לאדי את ילדותו, את המגע החי והאוהב שנמנעים ממנו. כשם שגבירץ יודעת לסמן את הציפייה הזאת ואת הפאתוס שעולים ממנה, היא יודעת גם לשמור מרחק נכון מהדברים, ללוות אותם במבט משועשע וסרקסטי.
היכולת הדינמית הזאת היא הבסיס למערכת היחסים שנוצרת עם הספר הזה ועם הקול שמוסר ומספר את הדברים. והיא גם מה שמאפשרת, לפחות עד נקודה מסוימת, לשתף פעולה עם מבנה דרמטי ועלילתי שיכול להיראות גימיקי או פשטני: "העולם הבא" הוא גם שמו של משחק אינטראקטיבי שאדי מפתח, על בסיס המודל של חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס (הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה). הרומן בנוי במתכונת מקבילה, והוא עובר בין חמש הדמויות המרכזיות - שלושה אחים יתומים, אמם ובת זוגו של אחד מהם - כאשר כל חלק בסיפור נצמד לדמות ספציפית, ומצרף את הקוראים למשפחה המיותמת הזאת, למסע הזה של אבל, התמודדות ושיבה לחיים ו"לעולם הזה".
משהו במבנה הזה מעלה על הדעת דרמות טלוויזיוניות אמריקאיות כמו "שולחן לחמישה" או "עמוק באדמה", את השימוש התסריטאי המוצהר במוות כעיקרון צורני, וגם את היכולת לפנות לקוראיו כמעגל משפחתי מורחב, כמי שאפשר לחלוק איתם את הכאב, את ההומור השחור, את מה שהוא בו בזמן מוקצן ומוכר. כל משפחה נושאת את הצללים והאובדן שלה. אבל המשפחות השכולות בטלוויזיה, בספרות, בקולנוע - ביקום המלודרמטי - משוות צורה מוחשית, ברורה ומועצמת למה שהוא אולי כאוטי יותר, חסר צורה ומעורפל בחיי היומיום.
בשני החלקים הראשונים, המבנה הנרטיבי והכמו-משחקי הזה עובד. דווקא מפני שהספר חושף את הקלפים ומזמין אותנו להשתתף במשחק שחוקיו או ההיגיון שלו לכאורה מוצהרים בפנינו. אבל באמצע הרומן, משהו בקריאה מתחיל לחרוק והמסלול הרגשי שהספר כביכול פורש בפנינו מקבל אופי מכני יותר. ה"שלב השלישי: מיקוח", כשם הפרק, מתמקד בדמות האם המתה. הוא חוזר לנעוריה ולסיפור נישואיה - למקום ולזמן שבהם נולדים הפצע וההיעדר. דווקא משום כך, קל להרגיש שהחלק הזה בספר מצריך עוד עבודה ופיתוח. משהו מתערער ביכולת של גבירץ לשמור על קרבה ועל מרחק ביחס לדמויות. הנגיעה בפצע ובכאב מקבלת אופי קצת ישיר ושטחי. בעיקר, לטעמי, ביחס לאפשרות לתאר את הדינמיקה או את הרקע שמגדירים מערכת יחסים אלימה ("עדן הייתה צמאה ורעבה לגבִּי, וגם כהשאהבה הכאיבה לה, וגם כשהייתה אהבתו פוצעת, וגם כשהיה מנוכר, גם אז השתוקקה. אפילו עוד יותר. ומעולם לא ביקשה ממנו שיפסיק"). הספר עובר לקיצורי דרך פסיכולוגיים, שממשיכים להדהד גם הלאה, גם בחלקים המוצלחים יותר ברומן.
"העולם הבא" הוא ספר שראוי לקוראים, וגבירץ היא בוודאי כותבת ייחודית ומוכשרת. מה שהציק לי נוגע למשהו שנראה כמו עיקרון יסודי שמופר כאן. לא רק משהו מההומור ומהרעננות שאיתם נפתח הספר מתעמעמים דווקא בנקודה שבה הם נדרשים במיוחד, אלא דבר שנראה לי כמו עיקרון יסודי בתפיסה המלודרמטית. הדבר הזה נוגע ליכולת להקנות למה שהוא כאוטי, מעורפל, חסר מובן, תבניות מסוגננות ומוקצנות של טוב ורע, אור וחושך, צדק ועוול. כוחה האמיתי של מלודרמה נוגע ליכולת לשמר את אי-הידיעה והכאוס, את האפשרות למיסתורין שממשיכים לחיות ולבעבע סביב למה שנראה מאורגן ומסודר כמו משחק מחשב, כמו מודל פסיכולוגי פופולרי.
ברגעיו היפים, "העולם הבא" מצליח להחזיק בשני קצוות החבל. הוא לא רק מדבר על, אלא גם ממחיש את כוחן המארגן והסוחף של אשליות וסיפורים בתהליכי התמודדות עם אובדן. אבל מנקודה מסוימת, נדמה כאילו הספר נבהל מעצמו, מתיישר ומרפה מהאפשרות לשמר משהו חמקמק, בלתי צפוי וסרבני יותר בתנועה שבין חיים ומוות.
"העולם הבא", נטעלי גבירץ, הוצאה לאור: כתר, 300 עמודים.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
