כשקולין פארל התיישב לראשונה בחדר האיפור של אולפני האחים וורנר בלוס-אנג'לס, עמלו מסביבו 20 אנשים על משימה אחת: להפוך את מי שנחשב לסמל מין לא רק לקלישאה של גבר בגיל העמידה, עם מעט שיער והרבה קילוגרמים, אלא לנבל אמיתי, כזה שמבט אחד בו יקפיא לצופה את הדם. זה קרה ב-2020, לפני תחילת צילומי "באטמן", הגרסה האפלה והמצוינת של הבמאי מאט ריבס לסיפור הקומיקס הנצחי. מייק מרינו, הממונה של עבודת האיפור, הציג בפני פארל את התוכנית להפיכתו לפינגווין, או בשמו המלא - אוזוולד קובלפוט, אחד הנבלים המהוללים בז'אנר, ופארל, שלרגע נבהל, מצא את עצמו מתמסר לתהליך.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"בפעם הראשונה נכנסתי לחדר בצהריים ויצאתי בשמונה או תשע בערב", הוא נזכר, "כולם התרוצצו סביבי. אחד היה אחראי על השיער, אחד על השיניים, אחד על הזרועות. כל סנטימטר בגוף שלי כוסה בתותבות: רגליים, בטן, גב, צוואר, שער גוף. הכל. זה היה אחד הימים הכי קסומים שהיו לי כשחקן. זה היה שמימי, ואני לא מגזים. ישבתי על הכיסא והזמן עבר ועבר, עוד תוספת ועוד תוספת, ופתאום הסתכלתי במראה והיה שם יצור אחר לגמרי".
מרינו זוכר את גודל המשימה. "ניסיתי לחשוב איך אני לוקח גבר יפה כזה, שהוא אחד השחקנים הכי גדולים שיש לנו עכשיו וגם בחור נחמד ואהוב, וגורם לו להיראות כמו אדם מאיים, משוגע, רעב ומסוכן. חיפשתי רפרנסים של ציפורים וגנגסטרים, הלכתי עד לצורות שונות של גבות. אם את מסתכלת על גור, יש לו גבות שגורמות לך לחייך ולרצות לחבק אותו. כשאת מסתכלת על זאב, יש בו אפיונים שתת-המודע שלך מזהיר אותך מפניו. אז שיניתי לפינגווין את הגבות כדי שייראה עוד יותר אגרסיבי. אלה הרזולוציות שירדנו אליהן".
צריך לוותר על הרבה יוהרה של כוכב הוליוודי כדי להפוך לאיש הזה.
פארל: "הו, היוהרה נשארה, תאמיני לי, היא פשוט נקברה מתחת לקילוגרמים של איפור ותותבות. אני זוכר שצילמנו סצנה שבה הייתי צריך ללבוש ז'קט עור מעל החולצה, אבל באותו יום היה חם ורק עשינו חזרות, אז הלכתי עם חולצת טריקו כשרק חצי מהאיפור שלי גמור. נראיתי כמו חצי איש הפיל. אחד מאנשי הצוות אמר לי, 'אתה נראה מוזר', ומיד חשבתי שלעולם לא אתן לאף אחד לראות אותי בחצי דמות. זו באמת הייתה יהירות, הרגשתי שהעיקר זה לשמור על הפוזה שאני רוצה להראות לעולם. אבל ככל שעברו הימים, הבנתי שמתחת לכל ערימות האיפור האלה, אני אולי הכי חופשי שהייתי אי פעם".
היכולת של פארל להרגיש חופשי כשהוא קבור מתחת לקילוגרמים של חלקי גוף מלאכותיים ושכבות של איפור די מובנת בהתחשב בנערות שלו, שבמהלכה דווקא החופש שקיבל הוביל אותו לשעבוד של שנים. בגיל 14 הוא היה שתיין מנוסה, ועד גיל 17 כבר היה אלכוהוליסט. פסיכיאטר הצליח לעזור לו להפסיק לשתות, אבל רק לשנה, והנער פארל גורש מבית הספר בגלל איומים על מורה. הוא עבר לגור ברובע בוהמייני בדבלין, ובילה את זמנו בפאב אחד, שבו המתין עד שייפתח פאב אחר. בזמן הפנוי שהיה לו בין שני המקומות, השתתף בכמה סרטים איריים קטנים. למרות הרגלי השתייה הבעייתיים, פארל הצליח לקבל בתחילת המאה תפקיד מרכזי ב"דו"ח מיוחד" עם טום קרוז ותפקיד ראשי ב"תא טלפון". באותם ימים פארל נחשב למי שיש לו את כל החבילה שהוליווד אוהבת: פנים יפות, כריזמה וכישרון, אבל דווקא לו עצמו זה לא הספיק, וכשימי הצילומים נגמרו, הוא היה חוזר לבקבוק ולסמים. לפעמים ליוו אותו בלילה לחדר במלון אנשים זרים שלא היה לו מושג מי הם, והוא ביזבז את כל מה שהרוויח על חגיגות איתם. ב-2005 נעצר בלוס-אנג'לס והבעיות שלו הפכו בשר לצהובונים. כשנכנס באותה שנה לטיפול במכון גמילה, זה כבר היה כשחשב שהוא עומד למות ופחד להשאיר את בנו בן השנתיים ללא אבא.
15 שנה אחרי, פארל הצליח לקבל כרטיס לאחד הפרויקטים המסקרנים בקולנוע: "באטמן" של מאט ריבס. הגרסה החדשה הצליחה להפתיע, כי ריבס לקח דמות קומיקס עצומה אבל בשלב הזה גם קצת עבשה, ונתן לה טוויסט רענן. בנוסף הוא הציג את גותהאם לא רק כעיר אפלה ומדכדכת, אלא - ואולי בעיקר - רלוונטית. חלק מההצלחה של הסרט נבע גם מהתקופה שבה הסרט יצא. את באטמן הדיכאוני שלו, רוברט פטינסון, ליהק ריבס ב-2019. הצילומים החלו בינואר 2020 וכעבור חודשיים העולם השתתק בגלל קורונה. כשההפקה הסתיימה סוף-סוף, ב-2021, המציאות כבר הייתה אחרת לגמרי. זה עבד לטובת הסרט, שהמבקרים והקהל אהבו ושהכניס קרוב ל-800 מיליון דולר ברחבי העולם.
"הפינגווין" – טריילר
(באדיבות HBO)
אמנם לפארל היו סצנות בודדות בסרט, אבל הוא גנב כל אחת מהן, ובסיום הייתה לו תחושת החמצה קלה - הרי הפינגווין הוא לא רק אחד הנבלים המוצלחים והמעניינים בז'אנר, הוא גם רלוונטי למציאות העכשווית יותר ממרבית הנבלים האחרים - ילד נמוך ושמנמן ממשפחה עשירה בגותהאם, שהילדים האחרים צחקו עליו, ואחרי שאמו האהובה מתה ואביו המושחת נטש אותו, הפך לפושע מתוחכם ולאויב אדיר של באטמן. למרות שנולד לכסף, פיתח אוז טינה לאליטות העשירות שדחו אותו ושנאה כלפי כל מי שנמצא במקום שבו הוא שואף להיות.
סיפור המקור הזה עבר עיבודים שונים לאורך השנים, כולל הגרסה הבלתי נשכחת של דני דה ויטו ב"באטמן חוזר" של טים ברטון מ-1992, אבל בכל צורה, מיתולוגיית הפינגווין מדגישה טוב יותר ממרבית סיפורי הקומיקס נושאים הקשורים למעמד, פריבילגיה וזהות גברית. היא אקסטרה-עדכנית בתקופה הנוכחית, כשגברים במשבר הם נושא חברתי מרכזי בארה"ב.
"הכוונה תמיד הייתה להמשיך את הסיפור של אוז", אומר מאט ריבס, "ובמקור זה היה אמור להיות בסרט באטמן הבא. אבל כשדיברנו עם HBO על סדרה, הם אמרו 'אתה לא יכול לשמור את הדמויות הכי טובות לסרטים' - והם צודקים. הרעיון היה לעשות גרסה שמתמקדת בבחור הזה שמזלזלים בו, שיש לו רצון עמוק להשיג כוח ולהיות נערץ, ואין שום דבר שיעצור אותו. יש כל כך הרבה בשר בדמות הזו וקולין מאוד רצה להיכנס אליה".
ככה נולדה "הפינגווין", שהפרק הראשון שלה ישודר ב-20.9 ולאחר מכן, החל מ-30.9, בימי שני, ב-yes ,HOT וסלקום TV. שמונת הפרקים מרכיבים את אחת מגרסאות הקומיקס האפלות שנוצרו אי פעם בטלוויזיה. הסיפור מתחיל שבוע לאחר אירועי "באטמן" וההתקפה של איש החידות על גותהאם. הבוס של אוז, קרמיין פלקון, מת, והוא מחליט שזה הזמן להכות בעיר ששחיתות ואכזריות הפכו אותה לגיהינום עבור רוב התושבים. הסדרה עוקבת שורשי עלייתו לתהילה של אוז, שיש לו אובססיה לכוח כל כך קיצונית, שהיא גם גרוטסקית וגם מפחידה מאוד, כי היא מזכירה קצת יותר מדי מקרים מהחיים האמיתיים. התוצאה היא דרמת פשע שחורה משחור, שאמנם מרפררת למקור הקומיקסאי, אבל לגמרי עומדת כסדרה בפני עצמה, עם אנטי-גיבור מהסוג שאנחנו רואים בטלוויזיה מימי טוני סופרנו.
בכובעו כמפיק הסדרה, בחר ריבס את לורן ל'פרנק כיוצרת וככותבת הראשית. היא נמצאת כבר שנים בתעשייה, אבל זה בקלות הפרויקט הגדול ביותר שלה. "אני זוכרת את השיחה הראשונה שבה הציעו לי ליצור סדרה על הפינגווין. מאוד הופתעתי", מודה ל'פרנק. "היסטורית, אישה חצי מקסיקנית היא בדרך כלל לא הראשונה בתור לכתוב סיפור כזה, וזה גם מה שהלהיב אותי. מאט ושותפו להפקה, דילן קלארק, הבהירו שאין להם עניין במשהו שגרתי. רצינו לכבד את הקומיקס, אבל קיבלתי חופש לעשות משהו חדש".
זה עדיין סיפור על עוד גבר לבן בגיל העמידה שהופך רעיל.
"זו באמת שאלה ששאלתי את עצמי, האם לא ראינו מספיק כאלה? אבל הסתכלתי על שני הבנים הקטנים שלי, שעדיין אפשר לעצב אותם, והתחלתי לחשוב על הסדרה יותר כמתארת את המקור שיוצר את המפלצת ופחות את עלייתה של המפלצת לעמדת כוח".
אי-אפשר להימלט מהעולם החיצוני.
"נכון שמדובר בסיפור מהקומיקס, אבל כמו באטמן של מאט, גם הסדרה שלנו משקפת את העולם שבו אנחנו חיים. אנחנו מתעמקים בנושאים של טראומה, גבריות, זהות, נרקיסיזם, עושר ופער מעמדות, עיר שבורה והאנשים שחיים בה. המטרה שלי הייתה ליצור מישהו שיהיו בו תכונות שכל צופה יכול לזהות אצל אנשים שונים בהיסטוריה ואנשים שונים בעולם, ובכל זאת הוא עומד בפני עצמו".
פארל זוכר את השיחה הראשונה שלו עם ל׳פרנק, שאליה הגיע כשהוא לא יודע שום דבר על הסיפור שהיא מתכננת. "לורן לקחה אותי דרך שמונת הפרקים האלה אל סיפור הרקע של אוז, ילדותו, מערכת היחסים המעוותת והרעילה עם אמא שלו. יש פה כל כך הרבה פסיכולוגיה. כשקראתי את התסריט היה ברור שאני צריך לעשות את זה".
הפינגווין נתפס כנבל בעולם של באטמן, אבל יש להניח שהוא לא רואה את עצמו כזה.
"הוא כן, הוא כן, הוא לגמרי רואה את עצמו כנבל. הוא חושב שהוא מבין מה זה להיות גנגסטר ואמא שלו גידלה אותו להבין את העולם ככזה. הוא רואה את הגנגסטרים כפוליטיקאים של העם, כנציגים האמיתיים של העם, שהפעולות הלא-חוקיות שלהם מוצדקות כי הם מזרימים כסף בחזרה לשכונה ויכולים לטפל באנשים. סוג של פאבלו אסקובר. אבל הוא פגיע ומחפש אהבה ובית, והוא לא יכול להיות מה שהוא חולם להיות. אין לו באמת את מה שצריך כדי להיות נבל, וזו רק עוד חתיכה בטרגדיה שלו".
ריבס מתכוון לפתח עולם שלם שיתרחש בגרסת גותהאם שלו. "הייתי עצבני לפני 'באטמן' כי את לוקחת דמות אהובה וצריכה לספר עליה סיפור טרי", הוא אומר, "הצלחנו למצוא דרך לבנות גרסה של גותהאם שמתייחסת להיום, לעולם שלנו, שבו יש כל כך הרבה פלגים וחיכוכים, ועיר אמריקאית שאיכשהו נשארת מושחתת ומיואשת, ובכל זאת אנשים נמשכים אליה. אני לא יודע אם הייתי קורא לזה יקום סינמטי, זו יותר סאגת הפשע האפית של באטמן".
פארל, בן 48, עם רזומה מרשים שכולל מועמדות לאוסקר על "רוחות אינישרין" ושתי זכיות בגלובוס הזהב ("רוחות אינשרין" וסרט הקאמבק "ברוז'"), יחזור לכיסא האיפור לקראת הסרט הבא של באטמן שצפוי לצאת ב-2026, אבל לא בטוח שהוא גם ירצה לעשות עוד עונה של "הפינגווין". שמונת הפרקים האלה לקחו ממנו הרבה מאוד, פיזית ונפשית, במיוחד למי שנשאר רגיש לכל סיטואציה שעשויה להפיל אותו שוב לאלכוהול. לפני כמה שנים חזר לטיפול במכון הגמילה כי הרגיש שהסכנה מתקרבת. הוא נזהר.
כשאתה רואה את "הפינגווין", אתה מזהה את עצמך בתוכו, או שאתה מרגיש שנעלמת?
"אני מזהה את עצמי באופן שבו אני זוכר את צילומי הסצנה ואיך הרגשתי כשצילמנו אותה. מצד שני, אני גם יכול לשפוט את עצמי באופן יותר אובייקטיבי מאי פעם. כשאני רואה את עצמי בתפקיד הזה, אני מתפתל אולי 30 אחוז מכפי שאני מתפתל בדרך כלל כשאני מסתכל על עצמי משחק. יש רגעים שבהם אני יכול לראות את עצמי פורץ קצת החוצה, ומקווה שאני היחיד שרואה את זה. זה היה מסע נדיר, במשך 25 שנה כשחקן לא חוויתי משהו כזה. האפשרות להיעלם מתחת למראה אחר לגמרי ולהתמודד עם כל כך הרבה טראומות, היא מתנה שהיום אני יודע לא לקחת כמובנת מאליה. הרי בסוף כולנו אנשים שבורים".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.09.24
