רביב כנר חשב שהוא די מוכן למלחמה הבאה שתתרגש עליו, אבל 7 באוקטובר בכל זאת הצליח לחדש גם לנפשו שצולקה מגיל 18. "גיליתי דברים על עצמי תוך כדי הלחימה הפעם. למשל, שיש לי פחד מהחושך. בפעילויות בחרמון מזג האוויר בדרך כלל סגרירי. זה אומר עננים כבדים כשאתה למעלה, בהר. באחד הרגעים פתאום הרגשתי שאני מפחד מהחושך".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה לא קרה לפני?
"זה כן משהו שהיה צץ פה ושם, די בקטנה, אבל התפתח במלחמה הזו לממדים אחרים, עד כדי קלסטרופוביה. הבנתי באמת מה היכולות שלי היום וזה בסדר. זה לאו דווקא קשור לסיפור שלי עם הלם קרב. ככל שאנחנו מתבגרים ומסתכלים לאחור, בעיקר עם כל מה שעברתי בצוק איתן, אז כבר יודעים למה נכנסים. הייתי מוכן נפשית, נגיד, בהיבט הזה. אבל לפחד מהחושך לא".
מה היה הטריגר הפעם?
"גיליתי את זה באחד מהמארבים במלחמה, במשימה הראשונה שקיבלנו. זו הייתה פעילות של 48 שעות - אין טלפונים כמובן - הכל מבצעי. אני ממש קיוויתי שלא יגיע החושך. כשהוא הגיע, תקפה אותי חרדה. פתאום פחדתי. אין לי יותר מדי איך להסביר את זה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אפשר לקרוא לזה פשוט חרדה. אני חייב שיהיה ממד של אור מסביבי, גם אם זה יהיה למשל רק באמצעות ריח שיחבר אותי. שים אותי עכשיו בחדר סגור למשך עשר דקות בחושך, ואותך באותו חדר - אתה כנראה תשרוד. אני אשתגע. בקיצור, ככה אתה יכול לחרפן אותי. את תערוכת 'דיאלוג בחשכה' במוזיאון הילדים בחולון אתה מכיר? אז בן דוד שלי, שהיה גם הבסיסט של היהודים, היה מדריך שם ולפעמים הייתי בא לבקר ויוצא אחרי חמש דקות. היום לא אחזיק שם חצי דקה".
אז אתה ישן רק עם אור?
"חייב שיהיה משהו שמאיר אפילו בקטנה. כן. בת זוגי מיה כבר רגילה".
ב-7 באוקטובר הדירה שלהם בחולון עוד הייתה חשוכה לגמרי, מה שלא יקרה כיום. "6:29, אזעקות ראשונות. קמנו ובדיעבד התברר שכמה רחובות לידנו נפגע בניין. התריסים בדירה היו סגורים לגמרי, המשכנו לישון קצת אחרי עד שאיכשהו האזעקה נכנסה לנו לחיים. לקחנו את שני הכלבים לממ"ד, מיה היא לוחמת עוקץ בעברה. פתחנו טלוויזיה, בדקנו מה קורה עם הצוות שלי במילואים, האלפיניסטים, החבר'ה שלי מהסדיר באגוז. אף אחד לא ידע מה הולך פרט לאחד, ניר חמו, שגר באופקים. הוא הסתגר בממ"ד עם בת הזוג וההורים. הם מתחתנים בשבוע הבא, ואני שר שם בחופה".
אז נגמר טוב במקרה שלהם.
"הוא הסתמס איתנו בקבוצה המשותפת, לא סיפר המון. פירק את הדלת של הממ"ד מבחוץ והיה ערני על המצלמות. דאגנו לו. היה שלב במהלך היום שהוא זיהה מישהו מתקרב. שעון הדופק שלו היה על 200 והוא קלט בסוף שזה חייל. הוא היה יותר מ-30 שעות בממ"ד, ואנחנו כל הזמן היינו איתו".
אתה מקושר לצבא, כבר קולט מה קורה?
"אף אחד לא תפס את גודל האירוע. היינו אמורים ללכת להופעה של ברונו מארס, מיה מטורפת עליו. אני מסתמס עם המפיקה שלי והיא אומרת, הלך ברונו. אמרתי לה, איזה הלך, זה אירוע חולף. כמובן שיצאנו מהסרט הזה. אני עושה הלוך חזור מסביב לטלוויזיה, יודע שאוקפץ למילואים, ומיה אומרת 'דיר באלאק', פחדה עליי. באיזשהו שלב ביקשו מהמילואים להיות מוכנים ועד עשר בבוקר כבר קיבלנו הודעה: טוב חבר'ה תבואו לחרמון, כל מי שיכול, כמה שיותר מהר. ב-12 בצהריים כבר אספו אותי על מדים לצפון".
לא עובר לך בראש, מה צפון עכשיו? לא רצית לדרום, הזירה הבוערת ממש?
"מצד אחד רציתי, כן, אבל גם היה בי משהו מוכוון מטרה לצפון. אנחנו עושים מילואים כמה שנים טובות ומתאמנים נטו שם. אז בתפיסה שלי הייעוד שלנו הוא הצפון. אבל כשיצאנו לדרך, זה כבר היה דיסוננס מטורף לנסוע באיילון הריק צפונה כשהכל קורה בדרום. מצד שני ידענו שיכול להתפתח בלבנון משהו רציני לא פחות".
"צריך להראות לחיזבאללה שבעל הבית השתגע, ושלא משחקים איתנו יותר. כי המשחקים האלה נמאסו. לפחות פעם בשבוע מישהו אומר לי, שמע, הצפון מתחמם. אנחנו מ-7 באוקטובר בצפון שמתחמם! זה הזוי"
התחושות בפנים?
"אתה ברעל, ברבאק. אתה לא חושב יותר מדי מה יקרה ואנחנו לא היינו מודעים למצב. לא ראינו טלוויזיה, בינתיים מגיעים סרטונים אבל היה לנו חוק: לא להסתכל על הזוועות. זה מאוד מסקרן, מטבע האדם, אבל לא רצינו שתישבר הרוח, ותמונות כאלה יכולות לשבור לגמרי".
אז לא ראית כלום מאז?
"נכנסתי פה ושם קצת לסרטונים, אבל כן, בגדול פחות צפיתי. אני מנסה להדחיק את זה. הייתה לי הזדמנות לראות חלק מסרט הזוועות עוד בהתחלה. ראיתי כמה תמונות והעדפתי לעצור שם כי ידעתי שלנפש שלי זה לא יעשה טוב. חשבתי באיזשהו מקום שכן יהיה טוב לראות בדיוק את מה שקרה ושזה יחלחל, הזיכרון תמיד של מה עשו לנו. אבל אני מספיק זוכר מה עשו לנו גם בלי לראות את סרט הזוועות".
בינתיים זורם מידע ראשוני על גודל הטבח.
"יש לי שני חברים מהבית, טנקיסטים באותו גדוד ומחלקה. היו בסדיר ובמילואים ביחד. במלחמה הזו אחד מהם היה במילואים, השני לא. שאלתי למה. התברר שאח שלו, אורי ארד ז"ל, היה בנובה ונרצח. הוא יצא לחפש אותו שם".
כשכנר הגיע לחרמון, הוא קיבל בשורה רעה מאוד. חיילים שביקר לא מזמן, נפלו בקרבות בדרום. "התחיילנו בזריזות, נשקים ועניינים. הייתה שיחה של כל היחידה לפני המשימות עם סגן המפקד, כי מפקד היחידה בדיוק היה בדרך חזרה מחו"ל. הסגן פתח את השיחה ואמר, 'הרבה חיילי גולני נהרגו היום'. הוא גם נקב במספר שלא אציין".
וככה אתם צריכים לצאת לחזית בצפון. נורא.
"תבין, אני הייתי בערך חודש וחצי לפני במוצב בכיסופים, עם חיילים של גדוד 51. הבאתי עם עוד חבר כיבוד. שרתי שם באזכרה של חן אמיר ז"ל, הסייר שנרצח בתל-אביב בפיגוע באוגוסט. המ"פ שלי, בשירות הסדיר, הוא מפקד גדוד 51 של גולני, אגב קרוב משפחה של מיה. תראה איך שמעגלים מתחברים. בדיעבד, הבנתי שפגשתי שם הרבה חיילים שנפלו ב-7 באוקטובר. איך שסגן המפקד סיפר שנהרגו מגולני, קיבלתי את זה לא טוב, אבל לא הייתה ברירה אלא להתעשת מהר מאוד כי יצאנו למשימות".
מה אתה יכול לספר עליהן?
"מרגיש לי שעבר כבר נצח. אלה פעולות הגנתיות שמן הסתם קורות עד עכשיו. פחות התקפי. אתה במארב למנוע חדירה, אתה כן רואה את חיזבאללה בעיניים, אבל לא בטווח של מטר. מתצפתים ועוקבים. לא יצא לי לירות במלחמה הזו".
אבל זה לא אומר שלא ירו עליו. "הייתה פעם אחת פעילות שבה היה ירי לעבר הצוות שלנו. מתברר שמחבלים חשבו שחזיר בר זה אנחנו, אז ירו לעברו. היה איזה זיק מהם, היה נפל, ואז הם הסתתרו מאחורי בולדוזר, ולא מצאנו אותם במשך שעה. ואז חזיר הבר הגיע שוב, הם חשפו את עצמם. חיל האוויר חיסל אותם".
כנר מתאר את הסצנה בשלווה יחסית למי שראה מקרוב את זוועות בצוק איתן לפני עשר שנים ואיבד אז ארבעה חברים קרובים. החוויות הטראומטיות עיצבו את השיר "רסיסים", הסינגל הראשון שלו שיצרו קרן פלס ואבי אוחיון. זה קרה ביולי 2020, בקורונה, כנר הפך בן יום מעוד מתחרה מוכשר ב"הכוכב הבא" לזמר שיש לו להיט מדינה עצום. גם אם לא רצה, באותו יום ממש הוא גם הפך לאחד מהאמנים הישראלים שמייצגים את הלומי הקרב ומספרים עליהם ביצירותיהם, למרות שהוא עצמו לא מאובחן כפוסט-טראומטי. בזכות שירים כמו "רסיסים", עלה הנושא לסדר היום הציבורי של ישראל, הישג גדול יותר מכל שיר שנה כזה או אחר. המשימות בצפון מאז 7 באוקטובר במילואים, כמו גם העשור שעבר, חושפים שכבה נוספת של מורכבות בנפש, כזו שאיתה מתמודדים עוד ועוד מילואימניקים.
"כשאתה בן 18 אתה פועל על אוטומט ולא חושב הרבה. בצוק איתן לא חשבנו ימינה, שמאלה, פשוט זה הייעוד. ביי. עכשיו אנשים עדיין התאבדו על כל משימה ומשימה, אבל כן, מחשבות אחרות כבר עברו לנו בראש. יש אנשים בצוות שנשואים, עם ילדים, ילדות, משפחות שלמות, זה אחרת. אנחנו מדברים על זה בינינו במילואים. אתה מרגיש שיש יותר מה להפסיד בגיל הזה".
כמעט שכחנו שאלה גם סיטואציות יומיות שבהן אתה יכול למות.
"נכון. באחת הפעמים שבהן חזרתי הביתה ראיתי מסוק שטס קרוב. דאגתי פתאום, באופן מוזר, והתברר שזה היה בן דוד שלי שנפצע בעזה. רק בדיעבד ידעתי שזה הוא בדרך לאיכילוב. הוא נפצע בפעילות של סיירת גבעתי, מירי של מחבלים. עכשיו הוא משתקם ואני פוגש אותו בארוחות משפחתיות. הפציעה שלו קרתה בדצמבר וכל דבר כזה מחזיר אותך אחורה למחשבות של וואלה, זה אמיתי, זה קורה. לאותו בן דוד יש אח שהשתחרר חודשיים לפני המלחמה - וכבר גויס למילואים. המלחמה כל הזמן נוגעת בנו".
"בראש ובראשונה חשובים החטופות והחטופים. אחרי שהם חוזרים, מבחינתי כל מי שמתקרב 500 מטר מהגדר, שיגיד ביי. לא נכנסים לעבוד פה, אין פועלים עזתים, כלום. הפרדה מלאה לגמרי. גם לא רוצה להיות אחראי עליהם בכלל. שיספקו לעצמם חשמל. להקים קו ברור עם עזה, לירות במי שמתקרב"
הוא היה רצוף במילואים במשך כחודשיים וחצי, ובאפטרים שקיבל מצא זמן להופיע בפני משפחות של מפונים, משפחות חטופים ופצועי צה"ל. "אם אפשר לקרוא לזה הופעות", הוא מדייק, "נורא ואיום. אחרי שבועיים של מילואים כבר יצאנו קצת פה ושם בנגלות, עשינו חילופים בתוך הצוות, אז מהמילואים ישר ירדתי למלון בתל-אביב ויום אחרי נסעתי לשפיים להופיע בפני מפונים מהעוטף, כאלו שחוו את כל הזוועות רק עכשיו. זה היה מאוד קרוב לטבח, משהו כמו שבועיים אחרי".
איך מתקשרים בכלל?
"אין דרך נכונה לגשת לזה. אתה מנסה לתקשר עם האנשים שלפניך כמה שאפשר. בהופעה בפני מפונים בתל-אביב עמדה מישהי בפינה עם כלב קטן, בחורה בת 20 פלוס. אני מספר שחברה שלי הייתה בעוקץ, ומתברר שהבחורה עם הכלב זו ענבל ליברמן, הרבש"צית שהצילה את ניר עם, שהייתה בעצמה בעוקץ. כמה דקות אחרי סיפרו לי מי היא ודיברנו. הייתי בשוק ממה ששמעתי. היא גיבורה ממש. אלה סיפורים שאתה לא שומע בדיעבד, שנים אחרי מה שקרה, אלא ממש סמוך, ואתה רואה את המבטים הכואבים של האנשים וממש מרגיש אותם. ההופעה הזו פתאום נתנה לי פרופורציות כי לא חוויתי את הזוועות בשטח בהתחלה".
אתה יכול להיחשב מקור אמין. תגיד, מה לעזאזל קורה בצפון?
"המצב מורכב, אבל מצד שני בסוף כן פשוט. אבל בוא נדבר קודם במבט כללי. בראש ובראשונה צריך להחזיר את החטופות והחטופים, זה הדבר הכי חשוב. בשנייה שזה קורה, וזה אמור לקרות בתוך שנייה וחצי בעיניי, כלומר אתמול, אז אולי אפשר לשאול יותר בבהירות מה לגבי הצפון. זה לא יהיה נעים אבל אתה חייב לסיים את זה עד הסוף".
מה זה אומר?
"להראות להם שבעל הבית השתגע, ושלא משחקים איתנו יותר. כי המשחקים האלה נמאסו. לפחות פעם בשבוע מישהו אומר לי, שמע, הצפון מתחמם. אנחנו מ-7 באוקטובר בצפון שמתחמם! זה הזוי. יש לי משפחה ברמת הגולן, יש לי משפחה מקריית-שמונה, הם מפונים מאז. צריך לסיים את זה. איך? צריך לתת לקודקודים להסביר".
אז לא בהסכם מדיני.
"אין דבר כזה מדיני יותר, לא מאמין במדיני כבר. אתה שומע את זה יותר ויותר, וזה נכון: אנחנו במזרח התיכון ואתה צריך להתנהג אחרת, כלומר לא כאילו אתה בשווייץ. בצד הצפוני חייבים לתת מכה חזקה לחיזבאללה שיבינו שלא יתעסקו איתנו יותר. בוא לא נייפה את הדברים. בעמדות של האו"ם, כשאנחנו במילואים, מי שעולים שם לתצפת זה לא האו"ם - אלא חיזבאללה. ההחלטות המדיניות שסוכמו כבר לא תקפות. הם לא מכבדים אותנו, לא מכבדים אף החלטה, שמים עלינו פס. אבל לדעתי בלבנון המצב בכל זאת שונה לעומת עזה, כי יש שם הרבה אזרחים שלא רוצים את המלחמה וכן רוצים לחיות. בעזה לא. הגיע אלינו להרצאה בחרמון בחור בשם דור שחר שנולד בעזה, גדל בחאן-יונס, ובגיל 20 ומשהו עבר לישראל, התגייר. שינה את השם. הוא אמר: חבר'ה, תצאו מהסרט שאתם חיים בו. פה יש לכם מפלגות. ליכוד, העבודה, ישראל ביתנו. שם יש מפלגות, חמאס וג'יהאד איסלאמי ופת"ח. ומה המשותף, כולם רוצים להרוג אותנו".
אז אין בלתי מעורבים בעזה?
"אין, לא מאמין בזה יותר. פעם האמנתי שהם יכולים לעשות הפיכה בתוך עצמם ולהפיל את חמאס, מה שהיה גובה מהם מחיר כבד, מהעזתים. אבל היום אני לא חושב שיש מישהו בעזה שרוצה באמת הפיכה של חמאס. כולם שם בסוף מעורבים בדבר הזה וכולם מבחינתי טרוריסטים שם. אני לא מרחם עליהם".
שלא יקראו לך להאג.
"שיקראו, אני מת שיקראו להאג. במהלך המלחמה יצא לי לחשוב על כמה וכמה פתרונות לבעיית עזה. אבל מה תעשה? להגלות אותם למקום אחר, כשאף אחד לא רוצה אותם?"
אם כבר האג, גורמים מימין, וגם בתעשיית המוזיקה, הציעו למחוק את עזה. איפה אתה בסוגיה?
"לא יודע אם זה דבר נכון לומר או לעשות. במצב שנוצר כרגע, לדעתי, בראש ובראשונה חשובים החטופות והחטופים. אחרי שהם חוזרים, מבחינתי עזוב למחוק את עזה. כל מי שמתקרב 500 מטר מהגדר, שיגיד ביי. לא נכנסים לעבוד פה, אין פועלים עזתים, כלום. הפרדה מלאה לגמרי. גם לא רוצה להיות אחראי עליהם בכלל. שיספקו לעצמם חשמל. להקים קו ברור עם עזה, לירות במי שמתקרב".
זזת ימינה בגלל המלחמה?
"ההגדרות של ימין ושמאל יותר מפלגות מאשר עושות טוב למישהו. אני בעד חוק עונש מוות למחבלים, אמרתי את זה, והייתי פרזנטור של קסטרו באותה תקופה. צילמנו בלוקיישן חמוד, ששייך לזוג מקסים. האישה הנחמדה מגיעה בהפסקת הצהריים של הצילומים ואומרת לי, 'אה, אתה הקיצוני הזה'. אמרתי לה, 'שלום, אני רביב, מי את בבקשה? למה קיצוני? אמרתי שמחבלים צריכים למות. את לא רוצה אותם בסוף מתים?' ענתה שהיא חושבת שכן. אז אמרתי, 'כנראה שאנחנו לא כאלה שונים וכנראה שאני לא כזה קיצוני'. יצאתי בתחושה שהיא הסכימה".
מוזר בעיניך שדווקא הכל קורה בממשלת ימין מלא-מלא?
"לצערי אין לי אמונה באף אחד כבר".
שרת בלוויות. באזכרות. קולגות שלך תיארו את זה כחוויה קשה ביותר.
"מתחילת המלחמה לא יכולתי לשמוע מוזיקה בכלל. לא היה בא לי, ברור שלא להופיע. בהתחלה, כשעליתי מול חיילים ומפונים, הרגשתי מחנק מאוד גדול. בוקר אחד מספר לי אחי לי שיש מישהי שרוצה שאשיר בלוויה של אח שלה, משה בראון ז"ל, שהיה קצין בגולני. זה קרה מהרגע להרגע. באתי עם הגיטריסט. היא רצתה שאשיר את 'גולני שלי', עשיתי לשיר חידוש פעם. זה היה רגע מאוד עוצמתי. אני שר את 'גולני שלי' בלוויה והמשפחה שרה איתי חזק, בזעקה. הגעתי להופיע באזכרת ה-30 של מאור כהן ז"ל, האחיין של גדי איזנקוט. שרתי שני שירים והיה קשוח מאוד. במלחמה הזו אני מרגיש שחוויתי כל כך הרבה משפחות שכולות. ואי-אפשר לתאר את הכאב שלהן".
עם משפחתה של החטופה רומי גונן יש לו קשר קרוב. "היא ציינה 24 בשבי, חגגה היא לא. את ירדן אחותה אני מכיר עוד לפני, בן הזוג שלה הוא מישהו מהצוות שלי. אנחנו מאוד מעורבים רגשית בכל מה שקשור לרומי. פגשתי את אבא שלה בכפר ורדים, הופעתי שם במילואים, משפחה מיוחדת וחזקה. לא מאמין שעבר כל כך הרבה זמן מאז והיא עדיין בשבי. פגשתי אותו שוב ביום הולדת שלה. אתה לא מאמין שהם בסרט הזה עדיין. קטונתי מול המשפחות האלה. לא מזמן חלק מהן פרצו את הגבול ורצו לכיוון עזה. לא יכול להאשים אותן. אם היה לי בן משפחה חטוף, גם אני במצב הזה הייתי משתגע ונכנס לעזה".
והם עוד חוטפים נאצות מחלק מהציבור.
"זה לא ייאמן. מבחינתי מותר להם הכל. בסופו של דבר אנחנו צריכים להילחם בחמאס ולהביס את חמאס, אבל כל עוד החטופות והחטופים לא בבית, איזה ביטחון יש לנו ישראלים להמשיך לחיות במדינה שלנו כשאנשים יכולים פשוט לחדור ולחטוף אותך מהמיטה?"
ב-7 בינואר הוציא כנר את הסינגל "הביתה" שיצר יחד עם אלנתן שלום, שיר שנכלל באלבומו החדש והשני בקריירה, "עכשיו טוב", שיוצא בימים אלה וילווה בסיבוב הופעות בהתאם. "היה לי לחן שישב בראש, שעשיתי יחד עם אלנתן בזמנו. מיה וחבר'ה מסביב בצוות אמרו לי כל הזמן לכתוב את מה שעובר עליי. כתבתי בבית הכנסת בהתחלה, ממש חדר קטן במוצב בצפון, על בסיס הלחן הזה. בהתחלה לא רציתי לכתוב מוזיקה, אבל הכתיבה יצאה מאליה".
ועוד בחושך.
צוחק. "בסוף פעילות מבצעית ביקשתי ממפקד הצוות שלי שיביא לי פנקס ועט, ואז כתבתי את המשך השיר. את סוף השיר כבר כתבתי באולפן ההקלטות אצל המפיק עדי רותם. אתה צחקת, אבל בכוונה החשכתי את האולפן לגמרי, דווקא כי אני חושש מהחושך. רציתי להיכנס לסיטואציה דומה למה שאני מרגיש מאז המלחמה וככה כתבתי את מה שהיה חסר לי, את הבית השני. על איך הכל חשוך, עכשיו כיבוי אורות, אולי ליום, יומיים לפחות. בין ייאוש תקווה יש לי חלום, כשכל זה ייגמר אוכל לנשום. את זה כתבתי כבר לגמרי בחושך".
השיר נקלט יפה מאוד.
"לא יודע לכמה אנשים זה באמת הגיע, אבל זה השיר הראשון שכתבתי מהתחלה ועד הסוף, בלי לחשוב יותר מדי אם זה נכון או פחות. זה היה מה שאני מרגיש וזהו, גם אם זה נשמע קצת מוזר. אלנתן התרגש ובסוף המילואים שלי כבר הוא עצמו קרא לי לעזה. שבוע אחרי שיצא השיר סיפחו אותי ליומיים לחטיבה שלו ונכנסנו לחאן-יונס, יחד עם עוד חבר ששירת שם עד אתמול. היינו אלנתן עם הגיטרה, חבר שלי ביוקללה וככה אנחנו עוברים בין הבתים ושרים לחיילים. לא את השיר החדש, כי זה קצת כבד, אבל את הקלילים והשמחים כן. כמו 'רסיסים'".
אהבתי.
"עברנו בין הבתים והאמת שהופתעתי מהשליטה שלנו שם בעזה. זה לא מה שהיה בצוק איתן. אז נכנסתי לכמה שעות ותוך כדי קיבלתי הודעה שאני עוזב לחו"ל, ללוס-אנג'לס".
כנר מתכוון לפרסום באחד האתרים שלפיו הוא עוזב את ישראל כדי לנסות את כישוריו בשוק הבינלאומי, שנראה כמו המשך ישיר לעובדה שהחליט להיפרד מרוב הצוות שלו בשנים האחרונות. כנר ומנהלו האישי יוני דרפנר, גם נפרדו במהלך אותם חודשים. "הייתי בתקופה מאוד מורכבת. הידיעה הזו פורסמה ב-16 בינואר בערב שנכנסתי לעזה. כמה שעות לפני, הכתב מתקשר אליי ואומר לי, 'מה קורה רביב, עזבת את כל הצוות שלך'. אמרתי שהסתיימו חוזים עם כל החברות ושאני כרגע במילואים, יש מלחמה, ובכלל במה אנחנו מתעסקים? אחרי שעתיים-שלוש כבר הייתי בתוך עזה".
ואז מגלה שאתה עוזב את הארץ.
"אני מגיע לסלולר שוב, במשפחה שולחים לי הודעה עם תמונה ושואלים, 'רביב, אתה עוזב את הארץ ולא סיפרת לנו?' ואני לא יכול להגיב, צריך להמשיך לשיר לחיילים. הייתי מאוד כעוס ועצבני. באיזו זכות קובעים שאני עוזב את הארץ ובאופן אירוני אני בכלל בעזה?"
אולי כי אם אמן ומנהלו האישי נפרדים, ובהמשך האמן נפרד מדובר ואיש צוות נוסף, קורה משהו יותר גדול.
"שום דבר גדול באמת. פשוט הייתי צריך שנייה לעצמי, עם כל המלחמה וכל מה שקורה. החלום לעשות מוזיקה באנגלית, בין אם בחו"ל או לא, היה קיים שנים לפני. אבל לא עשיתי שום מוב לעניין הזה. אולי זה גם עוד יקרה פעם, הלוואי. אני כן עושה הלוך חזור ללוס-אנג'לס בתקופה האחרונה. מיה עובדת שם, למדה שם. מה שפורסם הוציא אותי מדעתי".
כי הסאב-טקסט אומר שרביב כנר, ציוני וחייל גיבור, עוזב או מחליט לעזוב באמצע מלחמה.
"זה פוגע, ברור. כנראה רצו לעשות דווקא. או שהיו גורמים אחרים כלשהם שרצו לפגוע, להתנקם, אולי בגלל שעזבתי אותם? החוזים נגמרו בצורה יפה, ועם חלק מהאנשים אני בקשר, אז אין לי מושג. אמרתי בטלפון שאני לא עוזב את הארץ, אבל זה לא שינה להם. הטלפון הראשון בשנייה שיצאתי מעזה היה לכתב, והוא כבר לא ענה. יום אחרי דיבר איתי. אמרתי לו, 'נו, מה, איך זה להרוס קריירה של בנאדם?'"
עד כדי כך?
"אני הולך שבוע אחרי לקנות פירות ומישהי שקונה מסתכלת עליי ואומרת, 'מה, רביב, לא עזבת לחו"ל?' בינתיים אני מופיע לחיילים, ואנשים שואלים איך זה אני בארץ. ביוני האחרון גם החלטתי לחזור להופיע פעם בחודש לקהל, עדיין מופיע הרבה לחיילים ולכוחות הביטחון. אם אחרי כל זה מישהו החליט שאני עוזב את הארץ, יש פה משהו מעבר שאני לא מבין".
אותן שמועות גרסו אז שנקלעת למשבר נפשי ולכן אתה מבקש לעזוב.
"איזה משבר נפשי? הייתי בדיכאון רק מעצם הכותרת שאני יורד מהארץ. משם באמת הגיע משבר, כי זה מאוד-מאוד פגע בי".
השלב הבא בהכרה שלו כאמן חוצה קהלים הייתה הופעה בטקס המשואות של 2022. שנתיים אחר כך, במהלך המלחמה, הוא כבר נבחר להדליק משואה כנציג תעשיית המוזיקה בישראל לצד חיים אוליאל ועברי לידר. זה כמובן מעיד על מעמדו המשמעותי במפת המוזיקה שלנו, אלא שהפעם נלווה לבחירה של כנר טעם פחות טוב. חלק מאמני ישראל, לרבות עידן עמדי הפצוע, לא רצו להשתתף בטקס המופק ומאורגן כמובן על ידי הממשלה, שרבים רואים בה אחראית לאסון 7 באוקטובר ואחראית לניהול כושל אחרי. מופע בטקס כזה, בעיני המבקרים, הוא גם תפיסת צד פוליטי - לטובת הממשלה. מעבר לפוליטיקה, עלו גם תהיות אם בכלל יש לעבור לחגיגות העצמאות אחרי יום הזיכרון האחרון, מאחר שמדינת ישראל נמצאת עמוק באבל, בטראומה ועדיין מנהלת מלחמה. כנר ספג אש ברשתות על הסכמתו להשתתף ולראשונה חווה את המיינסטרים מהצד הפחות-נעים שלו. "אני בחרתי לשים את המחלוקות שנייה בצד. הסתכלתי על זה בתור קול של אנשים שהם הלומי קרב, ובסופו של דבר אני לא יודע אם דבר כזה היה לפני כן, לומר במילים האלה בטקס המשואות: בשם האנשים השקופים והלומי הקרב. את אחת המשואות הדליק שם גם עזרא יכין, המילואימניק הכי ותיק בצה"ל. זו הייתה אמירה. תראה, הרי אם הייתי מסרב, היו תגובות נגד. החלטתי להיענות, היו תגובות נגד. אז תמיד יהיו, אין מה לעשות".
אחרי שעידן עמדי אותת שהוא לא יגיע, זה אולי הציג באור לא טוב את האמנים שכן הסכימו.
"אני מכבד כל בחירה של אמנים אחרים ובכלל. תראה, עידן הוא חבר טוב מאוד, בנאדם זהב. אנחנו בקשר מדי פעם. הוא עצמו חווה דברים מאוד לא פשוטים. כשנפצע במלחמה, הייתי בשוק. בהתחלה הוא היה איתנו בצפון לפי מה שאני זוכר, אבל לא יצא לנו להיפגש שם. אחרי זה ירד לעזה. אני מאוד אוהב אותו. דיברתי איתו אחרי שנפצע, הלכתי לבקר אותו בבית החולים. הוא הבנאדם הראשון, נראה לי, שיפתח הופעה וכל אחד בישראל צריך להגיע אליה. אני קונה לבד מאה כרטיסים להופעה הזו. הכי חשוב שיהיה בריא לפני הכל, מעבר לגוף, בנפש".
גם חשבתי עליך, כשהוא נפצע.
"באמת? תתפלא, אני לא חשבתי על עצמי, לא בקטע של אם אפצע או אם אמות. אלה מחשבות שתמיד רצות בראש. איפה להיות ומתי אם מפצמרים אותנו למשל, ואז אתה יורד לתעלה וחושב שהמוות יכול להגיע לכל אחד. כשאתה נמצא בלחימה זה חלק מהמחיר. אבל חשוב לי כן לומר איפה לא הרגשתי נוח לגבי טקס המשואות".
ברור.
"באיזשהו מקום הרגשתי לא בסדר על זה שאני מסכים, כי יש כל כך הרבה אנשים שמגיע להם, אמנים ואמניות, תעשייה שלמה שהתגייסה. כשהתלבטתי קצת לפני, אמר לי מישהו, 'חביבי, אם לא אתה, מישהו אחד ידליק'. בחרתי לעשות את זה כדי להעלות את המודעות להלומי הקרב".
בינתיים כבר התפתח ויכוח ציבורי סוער חדש: טקס 7 באוקטובר הממלכתי הרשמי שמובילה השרה מירי רגב לעומת הטקס של המשפחות שנפגעו ב-7 באוקטובר שמובילים חנוך דאום ורותם סלע. האמנים נקלעו חזק לסערה הפעם.
"אז אני לא בוויכוח הזה. לא קיבלתי הצעה להופיע באף אחד מהטקסים אגב. זה עוד משהו שמפלג אותנו. אני לא מאמין שאנחנו מתעסקים בזה, אפילו בשיח, ולא רק בחטופים ובחטופות. בזבוז אנרגיות וזמן. מבחינתי שלא יהיה אף טקס ב-7 באוקטובר, אני רק רוצה שהם יחזרו. אחרי, אנחנו נעשה טקס מדהים והלוואי שירצו שאופיע בו".
5 צפייה בגלריה
כנר. ''השיר עם סאבלימינל והצל לא מייצג את הימין הקיצוני, אלא הרבה אנשים''
(צילום: ירון ברנר)
אתה מבין משפחות שלא רוצות להשתתף בטקס שמארגנת רגב? הן טוענות: אתם נושאים באחריות לאסון הכי גדול מאז השואה בעם היהודי. מי אתם שתהיו אחראים על טקס?
"אני לא יכול לשפוט משפחות שכולות ולא משפחות של חטופים, ואף אחד לא יכול לשפוט - גם אם מישהו שחושב שהוא יכול. מעבר לזה, כל הכותרות על האמן ההוא הסכים, ההיא לא רוצה וההוא מתנגד - מה אתם מבלבלים את השכל? לא מעניין אותי שאני חוזר על עצמי. רק החטופות והחטופים צריכים לתפוס את ההייפ התקשורתי. די, נמאס, הם לא פוסטרים".
כנר חבר במהלך המלחמה לסאבלימינל והצל בסינגל שהצליח גם הוא יפה מאוד, "זה עלינו", "שיר שהוקלט במהלך המילואים שלי. הם פנו אליי עם השיר, ומה שהיה צריך לפתור שם בעיניי היה הפזמון. שמעתי, התחברתי, כתבתי איתם. השלמנו את השיר. הכל קרה מאוד מהר".
גם כאן היו ביקורות. על החיבור שלך עם הצל, שנחשב ימני קיצוני.
"שמע, מה זה קיצוני? בסוף אני עושה איתו מוזיקה. השיר הזה לא מייצג את הימין הקיצוני אלא הרבה אנשים. משפטים כמו 'גם כשהלב נשבר, תדע תמיד יבוא מחר. והתקווה מן העפר, היא תצמח, היא תבוא, זה עלינו. מעכשיו אני נשבע, נלחם בשביל הדור הבא. גם אם הדרך ארוכה'. יש בנאדם בישראל שלא יתחבר?"
לא חושב. לא.
וגם אם לא, זה בסדר. הצל קיצוני? חלק מהדעות שלי הן אותן דעות שלו וחלק לא, וזה בסדר. אנחנו במדינה דמוקרטית. זה אומר שהוא אדם נורא? לא. מזכיר לכולם שלפני 20 שנה בערך סאבלימינל והצל היו בלב המיינסטרים של המוזיקה הישראלית והמון שירים שלהם ויצירות שלהם אתה שומע היום ואומר, בוא'נה, זה נכתב אתמול. בנוגע ליואב אליאסי, הצל - בסופו של דבר, כשאתה כותב הכל במהירות ברשתות החברתיות, יש טעויות. כשהוא עושה טעות, הוא מודה. הוא עושה הרבה טוב. קיצוני לא קיצוני, אני לא בוויכוח הזה. מי שלא אוהב, לא חייב לעקוב או לשמוע. זה בסדר".
עם מיה גפן, בת 22, הוא בזוגיות בשנה וחצי האחרונות. "אני זה שהתחלתי איתה. בדיוק השתחררה מעוקץ. אימצנו כלבה כי לא ידענו אם הכלב שלה מעוקץ ישתחרר ואז חודשיים אחרי הכלב אוסקר השתחרר, אז עכשיו אנחנו עם שניים. אני מטפל בהם כשהיא שם. אגב, היא למדה משחק בהוליווד. היא יכולה להיות שחקנית מצוינת".
ערוך לשתי קריירות של אמנים בבית?
"מפרגן לה ומאמין שתצליח, מה שלא תעשה. במשחק היא נדירה".
בסוף היא תעזוב להוליווד יחד איתך.
"עוד פעם התחלת?"
