לא אדע איזה קול שופר אשמע כי יתקע, השתא. האשמע קול תקיעת אזעקה מחריד לבבות? או קול אנחות שברים גנוחים ותרועת יללות? קולות וברקים אשמע וענן כבד על ההר אראה, או אשמע קול פשוט צפירת ארגעה כרועה עדרו מכנס על מרבצי דשא נשען על כתפו ומנגן בשובה ונחת? ואולי קול חג תרועת מלך מכריז עצמאותנו וקוממיותנו, ולוואי, ומי יידע, אולי אשמע קול שופר גדול גואל נידחים ומקבץ אובדי אשור".
2 צפייה בגלריה
"רימונים בצפת" מאת נחום גוטמן
(באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, תל אביב‑יפו. צילום: רן ארדה)
שורות אלה פירסמתי בשנה שעברה, ערב ראש השנה תשפ"ד, בגיליון מוסף "ספרות ותרבות" של "ידיעות אחרונות", ואני קורא אותם היום ברעדה. אחר שבועיים, בשמחת תורה, כבר נודע לכולנו איזה קול שופר שמענו אז. ומי יודע איזה קול נשמע השנה.
אכן מאה קולות לשופר, וצירוף כל הקולות כולם הוא חותמו של יום.
"יום תרועה יהיה לכם", כתבה תורה על ראש השנה. מילה עברית אחת ויחידה: "תרועה". ומילה זו אמורה לכלול בתוכה את כל עומס המשמעויות של היום הזה. משמעויות שעמסו עליו חכמי הדורות ומסורות הקהילות. וכבר העיר רבי משה בן נחמן בפירושו למקרא: "ולא פירש הכתוב טעם המצווה הזאת, למה התרועה? ולמה נצטרך זיכרון לפני השם ביום הזה יותר משאר הימים?"
זיכרון ילדות צף בדמיוני. זוכר אני את עצמי עומד ליד אבא, מעוטף כולו בטלית לבנה, בתוך המון מתפללים צפופים, כולם עולים חדשים, עטופי טליתות לבנות המכסות את ראשיהם, והם גודשים את צריף בית הכנסת במעברה בבית מזמיל בראש השנה, אחר שפייטו עקידה וקראו פסוקי מסתורין, כופפים את ראשם, ממתינים לתרועת השופר. דממה גמורה, ומתיחות דרוכה, ואני ילד בן שש, ליבי הומה ונרגש, ולא יודע על מה.
מה הן המחשבות החולפות בראשו של אדם מישראל כשהוא עומד כפוף ביום זה, ראשו עטוף בטלית וכולו ריכוז לשמוע קול שופר? מה הוא מהרהר אותה שעה? "אשרי העם יודעי תרועה השם באור פניך יהלכון", אומר המקרא. אשרי מי שיודע מה קורא לו השופר בקול: שפר מעשיך! וכדברי הרמב"ם: "עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם, וזכרו בוראכם, וחזרו בתשובה, הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".
כל העמים והתרבויות חוגגים את ראש השנה שלהם בחינגאות ובמשתאות, ואילו בעם ישראל השנה החדשה נפתחת בחשבון נפש, וחגיגת החג מלווה בתשובה והרהורי חרטה.
תרועת השופר יכולה להישמע כתרועת מלך חגיגית המכריזה על המלכות. ומכאן, ראש השנה כיום המלכת הבורא על העולם על ידי ברואיו בכל שנה ביום היבראו. גם קודם לכן היה הוא מושל יחיד בעולמו, אבל כאשר בעלי בחירה חופשית עצמאית בוחרים מרצונם להמליך אותו עליהם, הוא הופך ממושל למלך.
אבל לא חגיגיות בלבד יש בתרועת השופר. שהרי אין קול השופר דומה לקול החצוצרות המריעות. יש בו גם חרדה משברת לבבות, כקול אזעקה מזהיר מלחמה מפני אויב: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?"
ראש השנה כיום מלכות, אינו רק יום טוב חגיגי, הוא גם יום דין שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. ומי לא ידאג מיום דין. בני מרון הם כבשים היוצאים אחד-אחד מפתח הדיר. כל אחד נבחן בעצמו על ידי הרועה. אין מי שנסתר מנגד עיניו. כל אחד ואחד נותן דין וחשבון מפעליו לפני בוראו, על יצרי מעללי איש ועל תחבולות מצעדי גבר, על חטאיו ועל מחדליו. והדין דין אמת.
ויש בקול השופר גם קול אחר. לא תקיעה פשוטה בלבד יש בשופר, תקיעה הממליכה או מזעיקה, יש בו גם שברים ותרועה. הם מזכירים לנו אנחה, גניחה ויללה. המעבר של כל אדם ביום זה לפני בוראו מלמד על חשיבותו של כל יחיד, בשבילו נברא העולם. הוא לבדו בידו לתקן עולם, ובידו להחריבו. דין זה יש בו לעורר חרדה על מה שקילקל אבל יש בו גם שמחה שזוכה כל אחד ואחד לעבור באותו יום לפני המלך ואיש לא נשכח. חשבון נפש וחרטה של יחיד ושל העם כולו מדאיבים את הלב ומצערים אותו, אבל רק הם אלה המתקנים אותו, ובסופו של דבר רק הם המביאים אותו למנוחת הנפש ולשמחה של דרך חדשה. יש לזכור, רק השופר המביא לתיקון עצמי הוא המביא למלכות. כי במה יכול אדם להמליך את מלך מלכי המלכים לא בחגיגות תרועות אלא בתיקון דרכיו, בהליכה בדרכי בוראו, בצדק, בחסד וברחמים.
שופר הוא גם הקורא לחירות שהרי בשנת היובל תקיעת השופר מכריזה על שחרור העבדים. לחירות אנו נקראים ביום זה. חירות גמורה, חירות חיצונית וחירות פנימית מכל שעבוד.
והשופר הוא גם קול זעקה. זעקת אדם ועם הנתונים במצר, כתקועים ללא מוצא, והם זועקים זעקה טבעית לא בכלי מוזיקלי משוכלל, אלא בקרן איל פשוטה. לא במילות פיוטי תפילות צלולים, מביעי רעיונות נשגבים, אלא בקול שופר עמום. בשופר זועקים אנו ומזכירים את עצמנו. ו"מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה". בזעקה עצמה טמונה כבר היציאה למרחב. ומעיר התלמוד הירושלמי שצורתו החיצונית של השופר מעידה על יציאה ממצר לרווחה והיא המאפשרת את התקיעה.
ואולי, הלב מייחל, נזכה השנה לשמוע קול שופר אחר. קול רגוע של רועה מכנס עדרו בנאות דשא למי מנוחות. ואולי, מי יידע, אולי נזכה אחר גלות ארוכה וקשה לשמוע סוף-סוף קול שופר גדול מקבץ נידחים ומכריז גאולה.
וכדברי הפיוט שאנו פותחים בו את היום:
אחות קטנה תפילותיה-עורכה ועונה תהילותיה-אל נא רפא נא למחלותיה-תכלה שנה וקללותיה
תחל שנה וברכותיה.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.10.24
