לראשונה בחייה, מצאה עצמה טס השילוני לבד בהודו. זה קרה כמעט במקרה, במסגרת צילומי העונה הרביעית של "האחיות המוצלחות שלי". "זה היה מטורף" היא מודה, "שמעתי הרבה על הטיול אחרי צבא של אחרים, אבל אני, תני לי איזו אירופה קלאסית, איזו מדינת עולם ראשון, טוב לי שיש תחבורה ציבורית נאותה וסבון בשירותים. חברה טובה שלי אמרה, 'תישארי אחרי הצילומים לטייל קצת'. אמרתי לה, 'מה לטייל, לא רוצה לטייל'. אמרה לי, 'תהיי איזה שבוע לבד, תביני מה זה הודו'".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ומה עשית?
"היה לי הרבה לעכל, כי צילומי העונה ערכו שישה ימים, 12 שעות ביום, והייתי ב-98 אחוז מהצילומים. הייתה סצנה אחת שלא הצטלמתי אליה, שבה דפקתי שנ"צ קטן בחדר מנוחה".
כי העונה למעשה סבבה סביב דמותך.
"נכון. אז בקושי אכלתי, בקושי ישנתי, מאדרנלין ומהסטרס שהכל עליי. הייתה הבנה שאם אני לא בפוקוס הכל מתחרבן".
מלחיץ.
"מאוד, אבל מלחיץ טוב. כן לקחתי מבת הזוג שלי איזה שני קלונקסים, הייתי לוקחת חצי כדור לפני השינה. היו לי רגעים בצילומים שבהם הרגשתי כמו טעות נגררת, שנתקעו איתי מהעונה הראשונה, שבגלל שאני לא מפורסמת או עם הניסיון של שאר השחקנים סביבי אני לא עושה את זה כמו שצריך. נלי (תגר, שמשחקת את אחותה הגדולה בסדרה, ר"א) עזרה לי עם זה מאוד. אחרי שראיתי את הפרקים שמחתי לגלות שלא פישלתי את הפינאלה של הסדרה, שאני קודם כל מעריצה שלה כצרכנית טלוויזיה אדוקה".
לא רק ההתרגשות או תסמונת המתחזה תרמו ללחץ. "יש לי סוכרת מגיל שלוש וצליאק שהיה לא סימפטומטי, אבל בשנים האחרונות הופיעו פתאום סימפטומים. אני לא אוכלת בכלל גלוטן, אבל יצא שפתאום אני מתעוררת בשתיים בלילה ומקיאה, מנסה לחשוב מה אכלתי ואומרת, אוקיי, זה היה מקום נגוע. אז פחדתי לייצר עיכובים ביום צילום. החרדה הזאת ליוותה אותי. הבאתי כמה פרוסות לחם ללא גלוטן מהבית. ביום צילום היו מביאים לי קופסה של אוכל מהמלון. נורא נזהרתי".
ובטיול הקצר שלך הצלחת ליהנות ולנוח?
"ממש. בכל בוקר הכנתי קפה שחור, גילגלתי סיגריה, ירדתי לים ושחיתי. חזרתי לארץ שזופה ובת הזוג התימנייה אמרה, 'אני לא מרשה את זה. את לא יכולה להיות יותר שזופה ממני'. לקחתי קטנוע, הסתובבתי, הלכתי לראות מקדש".
כמובן.
"פגשתי ליד את אדם גבאי, שהצטלם איתי לסדרה. הלכנו יחד והייתה לנו שם חוויה רוחנית. התיישבנו, כל אחד לקח לעצמו רגע. אני ביקשתי שלום על ישראל. אדם איבד חבר במלחמה. אני חושבת שזה העסיק אותו שם".
גם בתוך מקדש בהודו אי-אפשר להתנתק מהמצב בארץ.
"אי-אפשר לצאת מהמצב. כל ההפקה הזו נעשתה בגלל המצב. צריך להרגיש שהיה לנו משהו נורמלי לפני השנה המטורפת הזאת, השוחקת. כולנו כבר כמו זכוכיות ים".
את האדוות של השנה הזו על דור ה-Z ודור האלפא אולי נבין רק בשנים הבאות, אך די ברור שהם יהיו בוגרים יותר, מפוכחים יותר, וכמו שזה נראה עכשיו, גם פוליטיים יותר. "צריך לדבר על המצב", פוסקת השילוני, שתציין 30 באוקטובר. "בשבת ההיא בת הזוג שלי העירה אותי, אמרה, 'טס, יש אזעקות'. כמו האפסה הצינית שאני, קמתי למרפסת לראות מה קורה. הדלקנו טלוויזיה, ולא כיבינו אותה שבוע. תוך כדי הדבר הזה ראיתי שקמה יוזמה אזרחית שניסתה לאסוף מידע על אנשים שהיו בזירות האירועים, מה שלימים הפך למטה משפחות החטופים והנעדרים. הצטרפתי. דיברתי עם אבא של רון שרמן, עם אח של שרון קוניו. ביקשתי מהם לספר לי מה הם יודעים, שישלחו תמונות, אספתי את כל המידע הזה לחמ"ל. אבא של רון סיפר לי שהוא ראה סרטון שבו רואים אותו נחטף, ואני מתמללת את הדברים ומעבירה את התחקיר הלאה. אחרי ארבעה תחקירים כאלה כבר לא יכולתי. פתאום כששאלו מי פנוי, שאלתי את זוגתי, 'את חושבת שזה בסדר אם אני לא אגיד שאני פנויה?'"
התרומה האזרחית של השילוני לא הסתיימה בזה. "כמה ימים אחרי 7 באוקטובר חברה מניו-יורק קישרה אותי עם בן סולומון, כתב וידיאו של קהוול סטריט ג’ורנל' שהגיע לארץ לדווח, ועשינו ראיון עם אשתו של אורי רוסו, שהיה חבר בכיתת כוננות ונפל בכפר עזה. אחר כך הייתי איתו בקשר סביב כתבות אחרות שהוא עשה על אלימות מתנחלים".
במסגרת הכתבה הזו נחשפת לדברים שהפתיעו אותך?
"הם לא הפתיעו אותי, כי אני כן חשופה לחומרים מהסוג הזה. ארגון 'השומר יו"ש' זה ארגון שאני יודעת על קיומו ומאוד מצירה עליו, על אחת כמה וכמה לאור העובדה שאני בת למשפחת השומר המקורית. סבא וסבתא רבא שלי מצד אמא קבורים בכפר גלעדי. הם עלו מארצות-הברית והיו בארגון השומר. סבתא שלי הייתה מראשונות מתיישבי גוש עציון, הייתה בשבי הירדני שלושה שבועות. היה לי סיוט בתחילת המלחמה שבו ראיתי את בית הקברות שם, יש שם אנדרטה ענקית שכתוב 'בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום', ובחלום היא מכוסה בדם ובית הקברות מנותץ. תראי עכשיו את הצפון. כפר גלעדי מופגז, הצפון מופקר, כואב הלב".
אז הידיעה שנסראללה מת הצליחה לנחם אותך? או שהיא רק הלחיצה אותך יותר?
"לא הרגיעה ולא הלחיצה. זה לא שאני מתאבלת על לכתו, כן? אבל תוהה איך זה עוזר לחטופים בעזה או לתושבי הצפון המפונים. אנחנו עם הפנים לעוד למלחמה לפני שהחזרנו אותם הביתה, ובינתיים מנסים לעשות עלינו את הטריק מתקופת הקורונה ולהגביל התקהלות כדי לדכא את ההפגנות של המשפחות שמשאירות את הנושא בשיח".
תפיסת העולם שלך השתנתה מאז 7 באוקטובר?
"אני במשבר, כמו הרבה מאוד ישראלים ליברלים. 7 באוקטובר נתן כאפה מצלצלת לשמאלנות שלי. היו לי ימים שהייתי ב'אין חפים מפשע, הם כולם שותפים', ויש ימים שאני אומרת שאני עדה לעוד כיבוש שהולך להיות בעזה. המחלה של מדינת ישראל מראשיתה זה שאומרים 'יהיה בסדר, אחר כך נטפל בזה'. ככה זה עם חוקה. ככה זה עם עליית יהודי מדינות ערב וצפון אפריקה, שטיפלו בהם בצורה מחפירה, ואמרו 'זה יתאזן, נעשה כור היתוך'. וככה גם עם הכיבוש, מ-67' הם אומרים 'יהיה בסדר', ולאט-לאט עוד ועוד ועוד שטחים נתפסים ומייצרים מציאות שאי-אפשר לערער עליה. אי-אפשר לעשות את זה כשאנחנו מדינה דמוקרטית שהיא חברה באו"ם. אני חושבת שהעם היהודי זקוק לבית לאומי. אני מאוד ציונית במובן הזה. אבל ב-2024 אנחנו מתמודדים עם אוכלוסייה שלא משנה מתי ואיפה היא המציאה את עצמה, היא קיימת. יש פלסטינים, יש עם פלסטיני, יש זהות לאומית פלסטינית, וגם אם נעשה כאילו זה לא קיים, זה לא ייעלם. אני לא שמאלנית כי אכפת לי מהפלסטינים, אני שמאלנית כי אכפת לי מישראל ומהישראלים. וכל עוד אנחנו נמשיך עם המדיניות הזאת שלא חותרת לפתרון יציב באזור, אנחנו אבודים".
"האחיות המוצלחות שלי 4: ספיישל הודו" – טריילר
(באדיבות yes)
אז מה עושים?
"בתחילת המלחמה הייתי בטוחה שאנחנו עושים קאמבק לשלום. אבל נראה שהיום, כשמישהו אומר שלום, הוא בוגד. איך הגענו למצב שאנחנו רוצים מלחמה? שאנחנו רק רוצים להיות בסטטוס שמערב בתוכו המון מוות וצער וכאב ואלימות וטראומה? הפלסטינים הם בעיה שאין לי מושג איך בכלל לגשת ולתקוף אותה. כן, צריך מהיסוד לחנך שם למשהו מחדש, אבל גם אצלנו".
ובעזה הם נשלטים על ידי ארגון טרור שלא מעוניין בדו-קיום. הוא פשוט לא רוצה שתחיי.
"חמאס זה לא ארגון שמעוניין בשלום. אבל יש בעזה חפים מפשע. יש בעזה אנשים שחמאס הורג. אין ספק שצריך להביס את הדבר הזה, ומנגד, חמאס הוא רעיון, את גרמניה הנאצית ניצחו אבל הנאציזם עוד קיים. אנטישמיות קיימת. אני חושבת שאנחנו יכולים לדבר רק על עמנו, ואנחנו צריכים כמדינה להראות שאנחנו כן רוצים אופק. אני לא חושבת שלהתנגד לעסקת חטופים מראה שאתה חזק יותר, שהפגנות מראות על חולשה של העם. החולשה של העם היא כשאנשים רוצים עסקה ואנשים רבים איתם שזה מחליש אותנו. זה הסכסוך שסינוואר מריח, לא את זה שאנחנו רוצים את החברים שלנו בבית".
את רואה את העתיד שלך כאן?
"יש לי אזרחות אמריקאית, אבל אני לא רואה את העתיד שלי במקום אחר".
השילוני גדלה במרכז תל-אביב, בת זקונים אחרי יונתן והגר. "רצו לקרוא לי גוני", היא חושפת, "אבל אבא שלי לא הסכים כי זה מתחרז עם השילוני, אז בחרו בטס. אגב, גרנו ברחוב הס".
אז היית טס מרחוב הס.
"הייתי טס מהס. בתור ילדה לא אהבתי את השם, הרגשתי מוזרה. המצאתי לעצמי כל מיני שמות מוזרים לא פחות, למשל יעקבית, כי רציתי שם מהתנ"ך".
למשחק הגיעה די במקרה. "שיחקתי בפעם הראשונה בגלל אחותי. הכיתה שלה התקבלה לפרויקט שהיה בערוץ הילדים. אמא שלי נידבה את הבית לצילומים, והבמאי ציון רובין ראה אותי ושאל אם ארצה לשחק בסרט של כיתה מבית-שמש. הסכמתי, ואחרי הדבר הזה ציון ביים את 'בית משותף', סדרה לערוץ הילדים שאחותי שיחקה בה בתפקיד הראשי. קיבלתי שם תפקיד קטן ואז שיחקתי ב'הדברים שמאחורי השמש' והייתי מועמדת לפרס אופיר".
בקטנה, בגיל 12.
"ולכן זה עשה לי ערבול. פתאום נבהלתי מלהיות בפרונט, ועברתי למגמת קולנוע. למדתי עריכה, כתבתי, ביימתי. חשבתי על יצירה כיוצרת ולא כשחקנית".
אבל הייעוד, או הקארמה, תפסו אותה, ודווקא במלצרות בקפה שכונתי, איפה שנוהגת לשבת נועה ארנברג, שיצרה יחד עם גלית חוגי את "האחיות המוצלחות שלי", שמשודרת ב-yes. "נועה הייתה לקוחה קבועה. יום אחד, בזמן שאני מכינה קפה מאחורי הבר, היא באה והתיישבה עם הטלפון וצילמה אותי. שאלה אם אני עדיין משחקת, ואמרתי לה שאני כבר לא בזה. עוד קצת זמן עובר, וגלית עוברת ברחוב, אומרת, 'אני צריכה לצלם אותך רגע'. כמה ימים אחר כך, נועה הציעה לי להגיע לאודישן. אמרתי, 'תשלחי לי תסריט', וזה היה הדבר הכי טוב שקראתי בחיים שלי".
נשמע שלא כיוונת למשחק.
"אף פעם לא חלמתי להיות שחקנית. בתור ילדה, אם היית שואלת אותי מה אני רוצה להיות, התשובה שלי הייתה להיות מנכ"לית טבע, כי רציתי למצוא תרופה לסוכרת. המשחק הוא משהו שאני יודעת לעשות, אבל זה גם תחום שאני רואה כמה הוא לא יציב ונתון להמון חסד. אני רוצה להיות אדם מצליח, אבל המשחק הוא לא בהכרח הסגוויי שלי לשם".
מה החלום המקצועי שלך?
להיות יוצרת בתחום המציאות המדומה, ה-VR. זה מה שהלכתי ללמוד באוניברסיטה. אני אחת החנוניות".
היום היא מתגוררת ביפו עם זוגתה בחמש השנים האחרונות, נולי. "לא היה לי רגע של 'אמא, אבא, אני צריכה לספר לכם משהו'", מודה השילוני. 'אמא שלי שאלה אותי בתיכון פעמיים אם אני לסבית, אבל המיניות שלי הייתה מאוד נחבאת. לא ממש חשבתי על לאהוב נשים כאופציה, זה לא שהרגשתי את זה והייתי צריכה להדחיק את זה, אבל גם לא ממש נמשכתי לגברים. בגיל 19 הייתה לי חברה קרובה שהיה לה בן זוג, והתחלתי פתאום להבין שהרגשות שלי כלפיה הם יותר מסתם של חברה טובה. ואז היא הביאה את המוב, ביקשה לפגוש אותי וסיפרה שהם נפרדו. היינו ביחד ארבע שנים. כשבאתי ואמרתי להורים שאני והיא ביחד, הם אמרו, 'חשבנו שאתן ביחד כבר שנה'".
חתיכת פלוס בלגדול בתל-אביב.
"כל אחד יחיד ומיוחד וזה הקסם של תל-אביב. אתה יכול להיות יצור מארץ יצורי הפרא ולמצוא את המקום שלך. את יכולה להיות טס מרחוב הס".
