לפני כשנתיים לימדתי קורס באוניברסיטת ניו-יורק, שאחד מהשיעורים שלו עסק במקומה של השואה בחברה הישראלית. לא חלף זמן רב מתחילת השיעור ועד שאחת הסטודנטיות אמרה, שכל העיסוק בשואה מהזווית היהודית הוא בגדר "פריבילגיה של לבנים". מה שהיא התכוונה לומר הוא, שהיהודים כבר חזקים מספיק והם מנצלים את השואה כדי להציג את עצמם כקורבנות בעוד הקורבנות הנוכחיים בעולם מושתקים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ההערה של הסטודנטית לא נזרקה בלי קונטקסט. היא נאמרה ברוח הווקיזם, שמזהה את ישראל כלבנה, קולוניאליסטית ועוצמתית עד כדי כך שהיא יכולה לנכס לעצמה את עמדת הקורבן בשעה שהיא המקרבנת. באותו הזמן גם השחקנית וופי גולדברג אמרה דבר דומה, על כך שהשואה היא בעצם פשע שהתחולל בין לבנים ועלינו להפנות מבט לקורבנות אחרים, מגזעים שונים — אמירה שחוללה מהומה תקשורתית בארה"ב. גם השיעור בכיתה שלי כמעט התפוצץ כשסטודנטים יהודים הגיבו להערה הזאת בכעס.
הספר החדש והמרתק של פרופ' ליאורה בילסקי — מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב והמנהלת האקדמית של "מרכז מינרבה לזכויות אדם' — 'איך אומרים ג'נוסייד בעברית? שלוש קריאות במשפט אייכמן" (הקיבוץ המאוחד), מהווה תרומה מקורית חשובה לדיון על האופן שבו דווקא יהודים, ציונים ולא ציונים, ביקשו לגזור מהשואה באמצעות משפט אייכמן לקחים אוניברסליים, שעד היום מסייעים להגנת מיעוטים ולא פחות חשוב מכך: מורשתם התרבותית.
"מה שאני מנסה להראות בספר", אומרת בילסקי בלהט, "הוא שבהקשר של משפט אייכמן, שהיה משפט בעל חשיבות מכרעת להתפתחויות במשפט המודרני, יש שני לקחים: האחד הוא הלקח הציוני, של השגת ריבונות ליהודים בעקבות מה שהתרחש באירופה כשהיו מיעוט ללא מדינה, והשני מתמקד בעדים יהודים שניסו במהלך המשפט להטמיע לקח נוסף — איך להגן על מיעוטים שתרבותם יועדה להיכחד".
אז הג'נוסייד הוא מושג שיכול לאפיין גם הכחדה תרבותית, ולא רק פיזית.
"נכון. רפאל למקין — משפטן יהודי שטבע את המושג 'ג'נוסייד' כמושג משפטי, ונאבק מאבק הרואי לשכנע את אומות העולם להפכו לחוק בינלאומי — דאג, כמו ציונים אחרים, להגדיר את מושג הג'נוסייד בצורה כזו שיחול רק על השואה היהודית. אבל מה שקרה, ואת זה אני מראה בספר, הוא בדיוק הפוך. למקין ויהודים אחרים ביקשו להרחיב את הגדרת הג'נוסייד בעדויות שלהם במשפט אייכמן והתמקדו גם בג'נוסייד תרבותי, ואילו המעצמות מנעו זאת".
למה בעצם?
"מפני שהמעצמות חששו שהגדרה של ג'נוסייד תרבותי, שבו מוחקים שפה ותרבות, עלולה להוביל לתביעות נגדן בשל היחס שלהן למיעוטים שחיו בקרבן, כמו השחורים בארה"ב. לכן זה איום ונורא לשמוע שכיום דווקא היהודים נתפסים כפריבילגים, שכביכול ביקשו להגדיר ג'נוסייד רק לצורכי משפטי השואה בלי להתחשב במקרים אחרים. האמת היא שהגיבורים שאני עוסקת בהם ביקשו ליצור כלים משפטיים להגנה, מלמטה, דרך עדויות הקורבנות, על מיעוטים. בכלל, אני נגד התפיסה הבינארית של או מקרבנים או קורבנות. דווקא היהודים שהעידו לאחר השואה, סיפרו שהם היו קורבנות הנאצים ובמקרים מסוימים גם המקרבנים של עצמם — כמו בהקשר של היודנראט".
"חוק הלאום, שהנמיך את מעמד השפה הערבית, פוגע במיעוט. אם אתה לא יכול לדבר בשפתך — זו מחיקה תרבותית. אגב, העתירה המזרחית נגד חוק הלאום, שטענה שהנמכת הערבית בעצם פוגעת במורשת של היהודים מארצות האיסלאם שכתבו ודיברו בערבית, היא דוגמה למורכבות של פגיעה תרבותית. הרי המדינה היהודית קשורה בעצם גם לשפה הערבית"
באופן עקרוני, הספר עושה חסד עם משפט אייכמן מבחינת חשיבותו האוניברסלית. בעוד הטרנד האקדמי הוא לראות במשפט מעין משפט ראווה, ברוח הביקורת של חנה ארנדט, שטענה שלישראל אין זכות לתבוע בשם הניצולים שלא חיו בה, בילסקי חושבת הפוך: דווקא העובדה שישראל תבעה בשם יהודים שלא היו אזרחיה, איפשרה את הממד האוניברסלי לתביעות מעין אלה. "ארנדט טענה שהמשפט היה משפט ראווה כי התביעה עסקה בהיסטוריה ובזיכרון במקום במשפט פלילי. אבל בזכות המחלוקת האינטלקטואלית שהיא יצרה, משפט אייכמן נשמר בזיכרון ונעשה למודל במשפט הבינלאומי. לפי ארנדט, משפט אייכמן הוא סיפור יהודי שלא תרם למשפט הבינלאומי".
ואת חושבת ההפך.
"אני אומרת שמשפט אייכמן, בניגוד למשפטי נירנברג שנועדו להגן על מדינות וטריטוריות, נטל את הזכות לתבוע על פשעי זוועות נגד אזרחים בזמן מלחמה כמו בזמן שלום. לא רק בשם האזרחים והטריטוריה שלך. מעבר לכך, המשפט העמיד במרכז את עדויות הניצולים ותפיסתו המשפטית מהדהדת בעולם מאז שנות ה-90. זה המשפט הראשון שביקש סמכות אוניברסלית מצד כל מדינה לתבוע על ג'נוסייד בשם הקהילה הבינלאומית, ולא הסתפק רק בתביעה פרטיקולרית מצד מדינה שאזרחיה נפגעו. בזכות משפט אייכמן, החל משנות ה-90, ניתן לתבוע לצד בית המשפט בהאג גם בבתי משפט לאומיים, באמצעות סמכות שיפוט אוניברסלית".
קשה שלא לחשוב על ההקשר העכשווי שמתעורר עם המושג ג'נוסייד, בטח עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל בעזה. נדמה שבכל מקום שבו תניחו אצבע בעולם המערבי, תיתקלו במפגינים פרו-פלסטינים נושאים שלטים המאשימים את ישראל בג'נוסייד. בילסקי אמנם מרחיקה אל תקופה אחרת, שבה יהודים, ובהם לא מעט ישראלים, היו קורבנות לרצח עם שיטתי, תרבותי כמו גם פיזי. אלא שעתה ישראל מואשמות בביצוע רצח עם, ויהודים רבים בעולם המצדדים במדינה מואשמים לכל הפחות כמי שתומכים ברצח עם.
"הספר נכתב במשך שנים, וכאשר כתבתי המלחמה בעזה עוד לא פרצה", בילסקי מסבירה. "אבל שאלת הג'נוסייד התרבותי החלה עוד לפני משפט אייכמן ולפני המלחמה הנוכחית. אני גם לא חושבת שישראל מבצעת ג'נוסייד. אני חושבת שהשימוש במושג נעשה אינפלציוני, כמו שאם היום לא אומרים על דבר שהוא מדהים זה לא שווה. מבחינה משפטית, פשע נגד האנושות או פשעי מלחמה איבדו את היוקרה שקיבל הג'נוסייד, שנחשב ל'פשע הפשעים'. אגב, השאלה אם פעולת ישראל היא ג'נוסייד או לא איננה השאלה היחידה לגבי מוסריות המלחמה בעזה.
"במלחמת רוסיה-אוקראינה חלק מהסיפור הוא על מחיקת זהות ותרבות. יש שם גם סיפורים על העברת ילדים ממקום למקום בעת מלחמה. לכאורה, כשאתה מעביר ילדים ממקום למקום בשעת צרה אתה יכול לטעון שאתה מציל אותם. אבל אתה גם משנה את תרבותם ואת זהותם כשאתה מגדל אותם במקום ובמשפחה אחרים. כשהנשיא ביידן שמע שילדים מועברים לרוסיה ללא הסכמה, הוא אמר בלי להבין, באופן אינטואיטיבי, 'זה נשמע לי ג'נוסייד'. האירוניה היא שארה"ב היא שהתנגדה להגדרה של ג'נוסייד תרבותי שהציע למקין בגלל החשש מתביעות על היחס לשחורים. אבל למקין הבין את מה שביידן קלט באופן אינטואטיבי: לרצוח קבוצה אפשר מבחינה פיזית, אבל אפשר לעשות זאת גם במחיקת זהות, שפה, קול, תרבות, דת".
אם נרחיב את הגדרת הג'נוסייד התרבותי נוכל לומר שאם מישהו מתנגד למדינה יהודית זה טומן בחובו גם ג'נוסייד תרבותי?
"זו מחשבה מעניינת, אבל מדינה יודעת להגן על עצמה, השאלה היא איך מגינים על קבוצת מיעוט. אפשר לשאול אם מדיניות כור ההיתוך היא ג'נוסייד תרבותי. התשובה היא לא, כי הכוונה הייתה שוויון ולא השמדה או מחיקת תרבות. לעומת זאת, חוק הלאום, שהנמיך את מעמד השפה הערבית, פוגע במיעוט. אם אתה לא יכול לדבר בשפתך — זו מחיקה תרבותית. אגב, העתירה המזרחית נגד חוק הלאום, שטענה שהנמכת הערבית בעצם פוגעת במורשת של היהודים מארצות האיסלאם שכתבו ודיברו בערבית, היא דוגמה למורכבות של פגיעה תרבותית. הרי המדינה היהודית קשורה בעצם גם לשפה הערבית".
הספר של בילסקי מתמקד בארבעה גיבורים: רפאל למקין, ההיסטוריון היהודי סאלו בארון, משורר היידיש אברהם סוצקבר, והעיתונאית והסופרת רחל אוירבך.
"למקין ביקש להטמיע גם את מושג הג'נוסייד התרבותי. המודל שהוא יצר מסייע עד היום במאבק הפוסט-קולוניאלי להשבת יצירות תרבותיות אפריקאיות מהמוזיאונים באירופה לקבוצות שתרבותם נשדדה".
בספר את מסבירה איך אברהם סוצקבר ביקש להעיד ביידיש אבל חייבו אותו להעיד ברוסית.
"זה נכון. סוצקבר, העד היהודי הכי חשוב במשפטי נירבנרג, שברובם המוחלט נשענו על מסמכים ולא על עדויות. חייבו אותו להעיד ברוסית, ובכך נעלמה הפרטיקולריות היהודית של השואה. כשאתה מעיד ברוסית פירוש הדבר, שכל הרוסים סבלו באותה מידה. סוצקבר לא הוזמן להעיד במשפט אייכמן, אולי כי התמיד בטענתו שהשואה הייתה גם פשע תרבותי להכחדת שפה, וסבר שהעדה החשובה ביותר הייתה חסרה — היידיש, השפה שנרצחה בשואה".
איפה נכנס מקומה של אוירבך במשפט?
"עוד לפני המשפט. האישה שהכי מקושרת בזיכרון הקולקטיבי למשפט אייכמן היא חנה ארנדט. הספר שלי בא לעשות צדק עם אישה אחרת, שהחלה את המהפכה המשפטית ביחס לשואה. עוד כשהייתה בגטו ורשה, על סף הכחדה פיזית, אוירבך פעלה לאיסוף ארכיון חשאי של עדויות הקורבנות, ארכיון 'עונג שבת', שייסד עמנואל רינגלבלום. לקראת משפט אייכמן היא אמרה לגדעון האוזנר, התובע, שבניגוד למשפטי נירנברג, שנשענו על מסמכי הנאצים, במרכז המשפט שלו צריכות לעמוד עדויות הניצולים. בעקבותיה התפתחה החשיבות ההיסטורית של עדויות בעל פה. לא רק של מסמכים".
את כותבת על העדות של סאלו בארון. לי דווקא זכור מה שבן-גוריון אמר על העדות שלו, שהוא "בייש אותנו".
"בארון כתב עוד ב-1929 מאמר שנקרא 'גטו ואמנסיפציה', שבו הוא טוען שהציונים, וגם הרפורמים, מספרים את ההיסטוריה היהודית כסיפור ארוך של רדיפות ובכי, וזה לא נכון. הגטו, לטענתו, גם אם אין בו כמובן צורך בעידן המודרני, שימר את הזהות התרבותית היהודית. בכלל, הוא טען כי מקור החיות של העם היהודי לאורך ההיסטוריה טמון בהשתחררות מהזיקה לטריטוריה המקורית, ארץ ישראל, ושההיסטוריה מוכיחה שהיהודים ידעו לצאת מחוזקים ממשברים. בן-גוריון מלכתחילה התנגד לעמדתו כי מבחינתו הגולה היא שורש הרע".
את נותנת משקל כבד לעניין העדויות בעל פה, אבל לעיתים הן נחשבות שנויות במחלוקת. בואי נגיד שעוד 50 שנה יבוא היסטוריון שיבקש לחקור את תקופתנו, עידן של פוסט-אמת ופייק ניוז, והעדויות שיהיו לו יהיו מתעתעות אם יתמלל למשל את אנשי ערוץ 14.
"התמודדות עם עדויות בעל פה כמקור היסטורי זו סוגיה מעניינת. לאורך שנים התקיים פיצול בין הגישה הגרמנית, שמבקשת להסתמך על מסמכים, לעומת הגישה היהודית, שמבקשת עדויות ותוהה איך בדיוק צריך לראיין ואיך לאסוף עדויות. אוירבך, ועשורים לאחר מכן ההיסטוריון שאול פרידלנדר, טענו שאת ההיסטוריה של השואה חייבים להבין דרך שילוב בין מסמכים של מחוללי הפשע לבין עדויות הקורבנות. חשוב למצוא את המסמכים על כמות הקרונות שהנאצים שיגרו בהם יהודים להשמדה, אבל גם חשוב לקרוא את העדות על החוויה הסובייקטיבית של הנוסעים ברכבת.
"לגבי הערך של עדויות פיקטיביות עבור היסטוריון העתיד, אני יכולה להשיב באנקדוטה. רגע לפני הגירוש הגדול מגטו ורשה הנאצים הביאו יחידת הסרטה שתצלם סרט תעמולה על הגטו. מדוע? הרעיון שלהם היה לצלם המון אוכל שנמצא בגטו אבל שנהנו ממנו רק יהודים עשירים והיודנראט שישבו במסעדות. לעומת זאת, הם צילמו את המוני היהודים המורעבים כדי להטיל את אשמת הרעב על היודנראט, שבזז לכאורה את האוכל, ולא על הנאצים. אז מה עושים כדי שהסרט לא יהיה מקור שקרי להיסטוריונים בעתיד? אוירבך וחבריה כתבו יומנים שבהם תיעדו את האמת על הסרט, איך הוא נוצר. אוירבך כתבה גם על הרעב בגטו ועל המטבח הציבורי שניהלה לטובת העניים ביותר. והם קברו את העדויות האלה באדמה. זו דוגמה לאיך אפשר להתנגד לעדויות שנועדו לשקר ולתעתע כמו הסרט הנאצי. לכן היסטוריון העתיד יצטרך לאסוף גם ראיות פורנזיות וגם מסמכים — אבל גם עדויות. האירוניה היא שבמשפטי נירנברג, האמריקאים חששו מהטיות בעדויות הקורבנות והסתפקו במסמכים מפלילים שכתבו הנאצים, ולכן בכל המשפטים היו רק שלוש עדויות של קורבנות יהודים. אוירבך, ברגישותה, אמרה שכך קרה שמשפטי נירבנברג, שנועדו להעמיד נאצים לדין, גם שיחזרו את הפשע עצמו, כי שוב מחקו את קול הקורבנות".
את השיחה אנחנו מסיימים דווקא בחיים נחמן ביאליק. האמת היא שלפני שהוא כתב את השיר המפורסם 'על השחיטה' בעקבות פוגרום קישינב ב-1903, הוא ראיין עשרות מהניצולים כדי להבין מה קרה. אבל בסוף בחר להתעלם מהעדויות ששמע על הגנה עצמית וגבורה יהודית, ובחר לכתוב שיר שמאשים את הגברים היהודים בהפקרת המשפחות שלהם מתוך אוזלת יד.
"זה כמו שהיו מאשימים היום את אלה שהסתתרו מפני חמאס במהלך המסיבה בפסטיבל נובה בכך שלא מנעו את אונס הנשים. קשה לתפוס היום את מה שביאליק עשה בשיר, והכל כדי לבנות תפיסה של גבריות יהודית חדשה. העדויות מקישינב הרי דיברו גם על הגנה עצמית אך הוא גנז אותן. גם מהסיפור הזה אפשר להבין את העוול של התעלמות מהעדויות ואת החובה המוסרית לשמר אותן, כדי לשמר ולהציל מסכנת כליה תרבות אנושית של דור שחלף".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.09.24
