במקומותינו קיים קומץ אישים, אחד בעיר ושניים בכרך, שנחשפו כבר לפני כ-20 שנה למחברת זו ולתעלומותיה. היא שוכבת בארכיון גנזים עשרות שנים למעצֵבה, והסופרת אדיבה גפן, מנהלת המכון הביאה אותה לידיעתי. מתברר שאורלנד אסר להוציאה לאור לפני מות זך, ואף על פי כן התיר לידידו פרופסור אבידֹב ליפסקר לפרסם שירים אחדים מתוכה בכתב העת "צפון" שיצא בעריכתו באגודת הסופרים החיפאית. ידידותו של ליפסקר, חוקר ספרות חשוב ומוערך, עם זך ואורלנד (האחרון מסר לידי ליפסקר את ארכיונו ואת מחזור השירים הגנוז, אף נועץ בו במהלך כתיבתו) השפיעה בסמוי על הפרשה.
מחזור זה, שכותרתו "רכבת הערב לחיפה" (וכותרת המשנה שלו היא "ז"ך שירים על נתן אחר") הוא תוספת ניגודית מאוחרת לספר שיריו הידוע של אורלנד "נתן היה אומר" (תשמ"ה), שעורר בעת פרסומו עניין רב. הכינוי "נתן אחר" נקשר לכינויו של אלישע בן-אבויה (כנאמר בספר: "עַל אֱלִישָׁע בֶן אֲבוּיָה אָמְרוּ שֶׁקִּצֵץ בִּנְטִיעוֹת. אַ חֵ ר קָרְאוּ לו. הוּא שֶׁאָמַרְתִּי נָתָן אַחֵר"). ספק אם מישהו יודע איך ומתי נעשה הארי זייטלבך שהובא ארצה מברלין בגיל שש ל"נתן זך". האם התחקה מגיל צעיר אחר צעדיו ומנהגיו של גדול משוררי הדור, וקיבל ממנו "בירושה" את שמו ואת האלכוהוליזם שלו? אורלנד, מכל מקום, כינהו במחברת הטיוטות הנ"ל בשם "נתן אחר", כאילו היה צאצאו של אותו אפיקורס, בר-פלוגתא של רבי עקיבא, שחבר לרומאים (להבדילוֹ מנתן אלתרמן, גיבור ספרו "נתן היה אומר").
לפני כ-40 שנה הגיע נתן זך לפרופסור עוזי שביט, שעמד בראש הוצאת הקיבוץ המאוחד, והפציר בו לפרסם את ספרו של יעקב אורלנד שהיה אז בכתובים. שביט, חוקר מובהק של יצירת אלתרמן, חש לדבריו את נשיפת אפו של זך מאחורי כתפיו של אורלנד, אף תמה על החברות שנתהדקה אז בין ידידו הוותיק של אלתרמן, לבין אויבו המושבע של אביר השירה העברית (הכיתוב "כ"ז שירים" שעל כריכת הספר - היפוך שמו של זך - הוגש על ידי אורלנד למשורר הצעיר כמחוות מתנה). אף על פי כן, וחרף התחושה שאורלנד הרחיב מעבר למקובל את גבולותיה של "חירות המשורר" (Licentia poetica), פירסם שביט את ספרו המעניין, שנחל הצלחה מו"לית נאה.
קובץ השירים הגנוז של אורלנד "רכבת הערב לחיפה" על "נתן אחר", שהוא האגף השני של המשוואה, חובר כ-15 שנים לאחר "אחיו הבכור", בערוב יומו של המחבר: מוצגת בו בעיקר מערכת היחסים אורלנד-זך, וכדברי ליפסקר "הרושם המתקבל משירים אלה הוא של יחסים קרובים מאוד אך גם טעוני ביקורת הדדית רבה". משני אגפי המשוואה ניתן להתרשם שזך חיזר אחרי אורלנד משום שחיבב את המשורר הוותיק והתפעל מן הידע הרב שלו בלשון המקורות. אף ניתן להתרשם שאורלנד נענה לחיזורי זך בחפץ לב (ואף גמל למחזרו במחוות חיזור משלו).
ואולם, מאחורי הקלעים הסתתר גם אינטרס אישי: זך ראה באורלנד תגבורת חשובה ויעילה מאין כמוה במלחמתו באלתרמן, ששיאה התגלה בסרט "אלתרמניה" (2001), שהציג את אלתרמן באור דמוני להחריד. הנה, חייל-בכיר ממחנהו של אלתרמן, מוֹסר עדות "מכלי ראשון", חושף את חולשותיו של גדול המשוררים בדורו ומציגוֹ בקווי מתאר אנטי-הרואיים ולא מחמיאים (כך, למשל, מסופר ב"נתן היה אומר" איך הצטרף אורלנד ליצחק שדה בסיוריו באתרי הקרבות, בעת שאלתרמן נמלא פחדים ונשאר בבית).
למען האמת, לא תמיד מעוררים הדברים ב"נתן היה אומר" אמון גמור. גם הסיפור הכלול במחברת "רכבת הערב לחיפה", המתאר איך ציטט כביכול אלתרמן משירי זך שנים לאחר פרסומם, אינו עולה בקנה אחד עם עדויות על אלתרמן העולות ובוקעות מתוך ארכיונו, איגרותיו וממקורות חוץ-ספרותיים נוספים. וכך כתב אורלנד על שיריו המוקדמים של זך: "שִׁירִים רִאשוֹנִים אֵלֶּה הָיוּ — וַאֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב — מַּדִּירִים מְאֹד/ אֶת מְנוּחָתוֹ שֶׁל אַלְתֶֶּרְמַן, מִי שֶׁכִּנִּינוּ אוֹתוֹ נָתָן אָלֶף./ גַּם שָׁנִים מִקֵּץ הוֹפָעָתָם הָיָה מְצַטֵּט מֵהֶם בְּאָזְנַי, [...] מָה אֵלֶּה?... מֵאֵיזוֹ פְּלָנֶטה הֵם נוֹשְׁרִים?/ [...] לָּמָּה הוּא מְדַבֵּר אֵלֵינוּ אֲרָמִית?"
ניתן להתרשם מדברים אלה שאלתרמן חשש כביכול מפני תחרות עם זך, וכאילו למד על-פה את שירי העלומים של זך כדי לדעת איך להתמודד איתם בזירת הספרות. ואולם, החומר העומד לרשות המחקר הניטרלי, שתפקידו להתרחק ממעורבות אישית, מציג תמונה שונה בתכלית ומקשה עלינו להאמין שאלתרמן שינן את שירי זך על-פה. אלתרמן התבונן בסקרנות מהולה במיאוס בתופעה החדשה שייצגו זך וחסידיו. אישיותו של זך ויצירתו היו שונות כל כך - הן בסגנון הן באתוס - ממה שאפיין את דור הפלמ"ח (את חיים גורי, למשל), והמשורר הוותיק ביקש לבחון את התופעה הדורית החדשה הזאת, להבין את סיבותיה ונסיבותיה. הם לא נועדו לצורכי ויכוח וניגוח, אלא שיקפו סקרנות אינטלקטואלית אמיתית של איש מחשבות בעל מזג היסטוריוסופי.
מדוע הצטרף אורלנד לאויבו המר של רעהו משכבר הימים? את זאת ניתן אולי להבין מן השירים הגנוזים של "נתן היה אומר" הכלולים בספרה של תמר וולף מונזון "בהיר וגבוה כַּזֶּמֶר" (2016). מהתנהגותו ומכתיבתו השתקפה קנאה באלתרמן, אך אפשר שניכרת גם התפעלות אמיתית מאישיותו הכריזמטית של המשורר הצעיר והערכה של ממש כלפי מרדנותו הנועזת. זך תלה באורלנד, כמתואר בשירי המחברת הגנוזה שעלתה מן הארכיון, מבט חולמני מיוסר שקנה את ליבו. המשורר הוותיק נהג בזך כמו אב גאה המציג את בנו המחונן, או כמנטור שגילה במפתיע "ילד פלא" בעל כישרונות נדירים. באחד משירי המחברת הגנוזה סיפר אורלנד איך אמר פעם לזך ששיריו במיטבם מזכירים לו את המגע האוורירי המרפרף של פלומת הגוזל, של מעוף הפרפר, של עפעוף העין, ואיך התרגש זך מדבריו ושלא כדרכו שתק.
את השיר הראשון של "רכבת הערב לחיפה" קרא אורלנד במסיבת יום הולדת שנערכה באוניברסיטת חיפה במלאת לזך 70 שנה. בשיר זה תיאר אורלנד את מרכיבי אישיותו של זך הצעיר ("רוֹחֵף הַרְחֵק מֵאִתָּנוּ, עִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לִכְתֵפָיו/ בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶה אָבִיו וּבִשְׁתַּיִם יְּכַסֶּה אִמּוֹ/ וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף./ כְּמוֹ לֹא מִפֹּה מַעְגָּלוֹ"). לאחר מכן נִבעה משום מה קרע בין השניים וכל ניסיונות הפשרה לא עלו יפה. זך סירב לראות את אורלנד, ואפילו מהלווייתו נעדר. עם זאת, שניהם לא התכוונו ולא רצו ששירי "נתן אחר" ייגנזו לנצח, אלא שהפרסום נדחה למועד מאוחר שמעולם לא הגיע ולא התממש.
כותרות שיריו של אורלנד במחברת הטיוטות "מתכתבות" לא אחת עם שירת אלתרמן, כגון "שמחת אֲניים" (על משקל "שמחת עניים"), או "תוגת צעצועיך הגדולים" ה"מתכתב" עם שירו של אלתרמן "ירח", שבאמצעותו ניסה זך לקעקע את גדוּלתו של אלתרמן.
אורלנד הפעיל כאן את ברק ההמצאה שלו, ומצא לזך כינוי מקורי: "המהר"ן מִפְרַאק" (כלומר, מורנו ורבנו נתן מ"קפה פְרַאק"), וזאת בעקבות כינויו של ר' נחמן מברסלב (מוהר"ן) ועל משקל המהר"ל מפראג, יוצרו של הגולם. השיר מתאר, בין השאר, את תאוותו האובססיבית של זך לגילוי "מציאוֹת" בשוקי הפשפשים, בארץ ובעולם: "יוֹם רְבִיעִי רָגִיל. כָּלְתָה שִׂיחַת שִׁגְרָה שֶׁל צָהֳרַיִם/ יָצָאנוּ מִן הַ'קָּפֶה' פִּנַּת גּוֹרְדוֹן דִּיזֶנְגוֹף. [...]/ בִּימִינוֹ קָּמַץ אֶת יָדִית תִּיקוֹ הֶעָמוּס/ וְּאִמֵּץ בְּבֵית שֶׁחְיוֹ שֶׁמִּשְׂמֹאל אֶת הָאַקְוָרֶל הַקָּטָן —/ שֶׁהֶחְלִיק וְנָפַל לַכְּבִישׁ [...] כָּלוּא בְּמִסְגֶרֶת קְלוּפָה וִישָׁנָה, שֶׁעַתָּה זֶה קָנָה./ [...] אִישׁ נִרְדָּף אֶת עֲבָרוֹ הַמַהֲרַ"ן מִ'פְרַאק',/ וְאִישׁ רוֹדֵף אוֹתוֹ וְאִישׁ לוֹכֵד אוֹתוֹ כְּפִי שֶׁהוּא, לֹא כָּחָל, לֹא סָרָק"./ וַאֲנִי — אֵיךְ אַכְחִישׁ — אוֹהֵב בּוֹ אָז אֶת דִּמְעָתוֹ,/ שֶׁמְּפֻכַּחַת, שֶׁרוֹאָה צְלוּלוֹת מְלֹא עֹמֶק הָרְאִי/ שֶׁבּוֹכָה, שֶׁנְּבוֹכָה,/ שֶׁנּוֹשֶׁקֶת כָּל נְשָׁמָה וְזוֹכֶרֶת כָּל פְּרָט/ וְדוֹמֶמֶת מֵישָׁרִים".
"לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", כתב אורלנד באחד השירים, אגב ניהול דיאלוג ברור עם סיפור בראשית ועם שירת זך, ומסביר שאיסוף חפצים גואל את האדם מבדידותו ואז אין הוא עני: "עָּנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. וְאִלּוּ אִישׁ הַחֲפָצִים חָפֵץ חַיִּים הוּא". לפי אורלנד, הקיף זך את מציאות חייו בחפצים רבים כבמסך חוצץ בפני המוות. אורלנד אף שיער שהתאוותו של זך לנשים נבעה מחששותיו מן הזקנה ("שֶׁרַק יֵצֶר הַיּוֹצֵר לֹא יִתְבַּלֶּה") ומן הרצון לשחק תמיד את הטיפוס "המצליח". אורלנד אף התעכב בשיריו על תאוותו של זך לחפצי יוקרה - לשעונים ועטים נדירים - שכל ימיו רדף אחריהם כילד אחר "תוגת צעצועיו".
מחזור השירים הגנוז תוהה על יחסי זך עם האישה שבחייו, עם הוריו, עם זיכרונותיו מברלין ("אָבִיו שֶׁל נָתָן הָאַחֵר אָמְנָם מִפְּשֶׁמִישְׁל הַגָּלִיצָאִית בָּא, אֲבָל הוֹלִיד אֶת בְּנוֹ בְּ'מִזְרַח בֶּרְלִין'"). ואז, באחת השיחות בין אורלנד לזך - בנוכחות הציירים אהרן גלעדי ומירון סימה - הטיל לפתע זך במפתיע אמירת אגב בומבסטית שהממה את הנוכחים בחומרי הנפץ הטמונים בה. לדבריו, מחבר האופרות הנודע, רוג'רו ליאונקוואלו, לא היה אלא סבו, אבי-אמו:
נָתָן הָאַחֵר הוֹסִיף לָשֶׁבֶת בְּנִטּוּי-רֹאש לְאָחוֹר, שָׁעוּן בַּקִּיר —
עֵינָיו עֲצוּמוֹת מְרַפְרְפוֹת —
וְהוּא מַפְטִיר בְּקוֹל דַּךְ וּבְּאֵגֶל דִמְעָּה זַךְ שֶׁחָנַק אֶת גְּרוֹנוֹ:
'כֵּן, לֵיאוֹנְקַוָּּאלוֹ... רוּגְ'יֶרוֹ לֵיאוֹנקַוָאלוֹ... סָבִי... אֲבִי אִמִּי...'
אורלנד מודה שהוא וחבריו התקשו להאמין לסיפור זה, והשווהו לביוגרפיה הבדויה-למחצה של אלכסנדר פן, שנתוניה הלכו והשתנו ככל שנקף הזמן. ובכלל, אורלנד התאמץ בספרו "רכבת הערב לחיפה" שלא להצטייר כחסיד ללא תנאי של בן שיחו. לא "שיחות גתה ואקרמן" מוצגות לפנינו במחברת הגנוזה, אלא שיחות של שני משוררים שווי ערך, בכיר וצעיר, הפועלים יחדיו כתלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה. באחר השירים עירער אורלנד על פרשנותו הפרוזודית של זך לשירו של אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו", פרשנות שהשפיעה על "דור המדינה", ועל סופרי "לקראת" בפרט, שביקשו להוריד את הכתר מעל ראש אלתרמן ולהניחו על ראש זך.
המחזור מסתיים בשיר וירטואוזי בלתי נשכח בשם "אפוקליפסה 2000" המבכה את גזר דינו של החלוף בפיכחון מקפיא דם. בגלל שיקולי זכויות יוצרים ציטטתי כאן בעיקר מתוך שירים שכבר פירסם אבידב ליפסקר ב"צפון", אך המחזור הגנוז כולו זרוע שורות וירטואוזיות שעשו את אורלנד בערוב יומו מפזמונאי מצליח למשורר אמת - שורות נדירות ביופיין הראויות להיחקק בפנתיאון השירה העברית עד עולם.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.09.24
