הידיעה על פטירתו של הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי (إلياس خوري, 1948-2024) עוררה בי תחושה של יתמות ספרותית. ח'ורי, שחילק את זמנו בין ביירות לניו-יורק, והיה אחד הסופרים הערבים הבולטים ביותר והביקורתיים ביותר בדורנו, היה גם המועמד המוביל של האזור שלנו, לפרס נובל לספרות. עם מותו ייאלץ האזור להמתין עוד שנים ארוכות.
סופר טוב באמת מתנגד לרשימות לזכרו, כמו שרומן טוב באמת מתנגד לביקורת ספרותית בעיתון, כיוון שבהצלחתו של סופר או רומן לברוא עולם שלם, הוא אינו מאפשר למסור דין וחשבון על תוכנו, שיעשה רדוקציה למכלול הבלתי ניתן להתרה של התוכן, השפה והצורה ביצירתו למספר מסרים או מאפיינים. בדרך כתיבתו הפתלתלה של ח'ורי טמונה הייתה התנגדות נואשת למעשה הכתיבה על אודות יצירתו ועל אודותיו. סיפוריו התחילו מחדש פעם אחר פעם, ואחרי כל כישלון וכל הצלחה הגיע עוד ניסיון, מבט אחר על הזיכרון הנשבר לאלפי רסיסים, האוסף אלף התחלות ואף לא סוף אחד. ולכן אל יצירתו של ח'ורי יש להתקרב בדרכים רבות, שונות, עד שאחת מהן תתגלה, אולי, כפתח המתאים.
"בַּאבּ אֶלשַּמְס", יצירת המופת של ח'ורי, היה ספרו הראשון אשר תורגם לעברית, בהוצאת אנדלוס, שיסדה יעל לרר, ושהתמחתה בתרגום ספרות ערבית (הספר ראה אור בערבית במקור ב-1998, ובתרגום עברי של משה חכם, ב-2002); באנדלוס פורסם גם הרומן "יַאלוּ" (يالو, ראה אור בערבית במקור ב-2002, ובתרגום עברי של מלי ברוך, ב-2005); בעשור האחרון זיכה אותנו יהודה שנהב-שהרבני ברצף תרגומים מופתיים לרבים מן הרומנים המרכזיים של ח'ורי, תוך כדי דיאלוג מעמיק בין המתרגם והסופר, וכך הפך ח'ורי לאחד היוצרים הערבים המתורגמים ביותר לעברית. עד כה ראו אור בפרויקט זה שבעה ספרים, חמשת האחרונים במסגרת סדרת הספרים מכתוב, שיזם שנהב-שהרבני במכון ון-ליר בירושלים, יחד עם הסופר סלמאן נאטור ז"ל, במודל של תרגום דו-לאומי, ובוודאי נתבשר בעתיד על תרגומים נוספים.
"באב אלשמס" הוא ספר עצוב ומטלטל. לפרקים הצביע על האבסורד הנמשך של הקיום, אבל עיקרו היה אהבת הסיפור, תשוקת הסיפור, והאמונה כי הסיפור ממית ומחיה, כפי שהתגלה ב"אלף לילה ולילה". בספר זה התגלמה אמנות הסיפור של ח'ורי, בַסיפורים החוזרים על עצמם שוב ושוב בווריאציות דקות, כמו בתוך מבוכים או דרך מראות, בַדמויות הרבות הלובשות עור וגידים ואז מתפוגגות כמילים ברוח, בַמאבק החוזר ונשנה של הזיכרון לאחוז בעבר, ובכישלונו הבלתי-נמנע.
בפתיחת הרומן יונס, הגיבור שאינו גיבור, שוכב מוכה תרדמת ב"אלג'ליל" - בית החולים שאינו בית חולים, השוכן במחנה הפליטים שאתילא שבפאתי ביירות, ושם סועד אותו ח'ליל, הרופא שאינו רופא. ח'ליל מזכיר ליונס את מה שזה אמר לו בעבר: "דוקטור, כבן אתה לי, אספתי אותך כשהיית בן תשע… אתה יתום מאב ואם, ואני יתום מילדים. בוא והיה לי לבן". במועדון הנוער במחנה הפליטים היה יונס אוחז בגלובוס ומראה לילדים את עכא, את עין זיתון, את דיר אלאסד, את אלברווה, ואומר: "אשר לי, יסדתי כפר שאין יודע את מקומו, כפר בתוך הסלעים, שהשמש באה לישון בתוכו".
בבית החולים ח'ליל מחליט לנסות לעורר לחיים את יונס השוכב בשתיקה על המיטה. הוא רוחץ את גופו, מורח עליו שמנים, מאכיל אותו, ובעיקר מדבר: "אמת, קראתי באיזה ספר ששמו נשכח ממני, שבשיחה אפשר להחזיר את ההכרה למי שאבדה הכרתו… אני יודע שהספר הזה אינו ספר מדע, ובכל זאת אני מנסה, מנסה להעיר אותך באמצעות המילים. מדוע אינך עונה לי? רק מילה אחת ודי". בהמשך הסיפור נפרס דרך אלף קולות של מקהלה שאין לה מנצח, מקהלת קולות זיכרון של אנשים רבים בראשו של ח'ליל המספר ליונס, קולות המחרישים זה את זה ומזמנים זה את זה.
ח'ליל לא מסוגל להבין איך השאיר יונס את אשתו נהילה מאחור באלג'ליל ובא ללבנון, ומתקומם כנגדו: "למה תבקש שאבכה על הריסות ההיסטוריה? אמור לי, איך נטשת אותם שם ובאת? איך הרהבת עוז? איך חיית בשני מקומות, בשני מהלכים של ההיסטוריה ועם שתי אהבות?" הסיפור, מבין ח'ליל, ראשיתו במקום שבו נגמרת המציאות. כאשר הפסיק יונס להסתנן דרך גבול ישראל-לבנון, ולבקר את אשתו, הוא התחיל לספר על באב אלשמס ועל נהילה. עתה מנסה ח'ליל לעשות את הדרך ההפוכה: הוא מנסה לבנות ממילותיו את המולדת, את הבית, את הנשים, את החיים.
בטרילוגיה הגדולה של ח'ורי, "ילדי הגטו", הוא ביקש לספר את סיפורו של אדם דנון, פלסטיני אזרח ישראל, יליד הנכבה ויליד לוד, הנע בין עברית לערבית, בין לוד, חיפה, יפו וניו-יורק ובין בית לגלות. הטרילוגיה נכתבה מתוך דיאלוג חי עם הספרות הפלסטינית ויוצרים דוגמת ראשד חוסיין, ע'סאן כנפאני, אמיל חביבי, מחמוד דרוויש ואנטון שמאס, ומתוך דיאלוג חי גם עם הספרות העברית, והדרך שבה היא סיפרה את הנכבה ואת הזהות של הפלסטינים אזרחי ישראל. כבר במפגש הראשון של הסופר עם הדמות הראשית, בהקדמה לכרך הראשון, אנו מצויים באזור בלבול השפות, או להפך, טמיעתן זו בזו: "הגבר הנאה, שפניו מוארכות וחיוורות... החל לשוחח עם תלמידתי סאראנג-לי בעברית. היא הפנתה את מבטה לעברי והשיבה לו באנגלית. כך הכרנו. האיש פנה אלי בערבית, וסאראנג-לי הביעה באנגלית את התפעלותה מן הלהג הפלסטיני שבפיו. הוא החזיר לה כמה מילים בעברית שלא הבנתי".
ברומן זה חזר ח'ורי ל"באב אלשמס", וכך מצוטט הגיבור, אדם דנון, אחרי מפגשו את בן דמותו של ח'ורי בניו-יורק, כחושב: "אחר כך ראיתי את מחבר הרומן באב אלשמס עומד לצד הבמאי הישראלי הקירח, מפיץ בדיות ושקרים ומציג עצמו כמומחה לנרטיב הפלסטיני". דנון מצהיר ברצינות כי פגש את גיבורי הרומן הקודם: "אני מכיר אישית את ח'ליל אַיוּבּ, המספר של באב אלשמס וגיבור הרומן. אני מכיר גם את אמו. עם ח'ליל עצמו נפגשתי יותר מפעם אחת על גדות ים המלח", ועל כן הוא אשר יכול להעיד עליהם, ולא הסופר הלבנוני. אבל כמי שנע בין מציאות לבדיון דנון תוהה על עצמו בסופו של דבר: "האם אני בן של סיפור?" אמנם דנון יודע כי "פלסטין ממתינה לרומן הזה כבר יותר מחצי מאה", אבל הוא יודע דבר-מה נוסף, המשותף לו ולח'ורי: "אנשים סבורים שהכתיבה היא אמצעי נגד השכחה, משום שהיא כלי הקיבול של הזיכרון. הם טועים, הכתיבה היא הצורה המתאימה לשכחה".
ברומן "יַאלוּ" אומר ליאלו הסוהר, המאמין עדיין בסיפורים פשוטים, כשהוא מבקש לעודד את יאלו להאריך בכתיבתו: "חיים של בנאדם צריכים חמישים עמודים, לפחות". יאלו נותר בין "קיר הדפים הלבנים" ובין "דממת הדיו השחורה", ובמקום לכתוב את סיפור חייו בוקעת מתוכו "שרשרת סיפורים קרועים, חסרים"; סיפורים השייכים לאדם זר, לא לו.
ח'ורי העלה ב"יאלו" תמיהה בורחסיאנית ושאל, "האם אדם יכול לשחזר את סיפור חייו כולו? וגם אם יעלה בידו לזכור הכול, הרי הזמן שיידרש לכתיבת הסיפור אורכו כאורך החיים עצמם!" פרדוקס אפשרות שחזור סיפור החיים קיבל צורה נוספת בספר כאשר יאלו התלבט אם בתוך סיפור חייו צריך הוא לכתוב גם על סבו, אמו ואביו, או על חייו שלו בלבד; הוא הסביר כי כשהתקרב אל המוות הפך לסבו ולסב-סבו ו"לכל השרשרת האנושית לדורותיה. ולכן עכשיו המשימה שלי קשה כל כך - אני לא יכול לכתוב לכם את הסיפורים של כל בני האדם", ודומה שדרך מילותיו קונן ח'ורי עצמו, מתוך ההבנה שסיפוריו קשורים אל שרשרת כל הספרות האנושית לדורותיה: "אני לא יכול לכתוב לכם את הסיפורים של כל בני האדם".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.09.24
