אין לי מושג מאיפה הגברים הצעירים של היום למדו לכרוע. מהנוצרים, מהיהודים, מהסרטים? ומילא לכרוע, אבל גם לתכנן את כל המבצע שקודם לה, שתחילתו בקניית טבעת, המשכו בהצפנתה במזוודה ואז טיסה, נחיתה, מלון, ים או בריכה, אהבה או מסעדה; ואז גרירת המיועדת ליעד כלשהו בזריחה, בשקיעה, וטראח: "התינשאי לי". ידעתן שהרומנטיקה עדיין עובדת במדינה שלנו? שזוגות חושבים עתיד? מסתבר שהשיטה שלי - כניסה לא מתוכננת להיריון בשבוע הראשון של ההיכרות, חתונה בחודש שלישי עם 50 מוזמנים, שמלה שקניתי ב"המשביר לצרכן" ומיגרנה איומה - פסה מהעולם. הצעירים של היום דבקים בשמרנות ובטקסיות. גם עכשיו.
הכלות המיועדות, ביניהן בתי, לא מעלות כלל על דעתן שאירוע כזה עומד להתרגש עליהן, למרות שהן יודעות שאירוע כזה עומד להתרגש עליהן, הרי לשם זה הולך והן שמעו כבר על השיטה מחברות. אבל הנה, ברגע האמת, בכל זאת הן נכנסות למצב הלם, שאותו, לצערי, הן יעבירו הלאה כמה שעות מאוחר יותר.
בתי חשבה שאני לא מבינה מה אני רואה והורתה לי לקרוא מיד לשאר בני הבית. משהתאספו כולם, היא שוב כירגרפה ריקוד של כף היד עם הטבעת והם, הנחמדים ממני פי מיליון, מיד פצחו בריקוד אינדיאני בסלון.
לפני שלושה חדשים קרה לי עוד אירוע משמח מסוג עתיד. יש לי כמו-בת, ילדה שאני אוהבת אהבת נפש, שעקב תפנית בעלילת חייה הפכה מקרובת משפחה למשפחה ממש, אחות נוספת לילדים שלי. עברו שנים, הילדה גדלה, בחיר ליבה כבר כרע מזמן תוך כדי טיול ביפן ותינוק נולד. הוא תכף בן שלושה חדשים ואנחנו בעיצומה של בניית מסורת: חמישי סבתא.
ברור שאני מאוהבת בו וחושבת שזה התינוק הכי יפה ומוכשר שאי פעם נולד, מוכשר לחמידות, למתיקות ולתנועות בלתי רצוניות, וכשאני מרימה אותו מהעגלה ליבי מתרחב.
אבל תמיד יגיע הרגע המעיק הזה שאני מתחילה לחשוב עתיד. זה בלתי נשלט. תינוקות הם פשוט גושי עתיד פוטנציאליים, כל הווייתם היא התפתחות מואצת לקראת. וכשאני מסתכלת על הפוטנציאל הקטן הזה עושה משהו גאוני במיוחד, כמו לחייך, להפליץ או לישון, אני ישר חושבת קדימה והלאה. טמבל, אני רוצה לומר לו, מה באת עכשיו לפה? יש לך מושג איזה דבר מטומטם זה להיוולד חמוד כל כך במדינה מתפרקת תחת מלחמה? חשבת טוב לפני שהחלטת ללכת דווקא על כאן ועכשיו? אולי תיכנס בחזרה ותנסה לצאת שוב?
וזהו. זאת הבעיה שלי עם שני האירועים המשמחים שקרו לי: הזמן והמקום לא מתאימים להם. יופיים נושא עתיד שאותו אין לי שום יכולת לדמיין. "את שמחה שהבת שלך מתחתנת", שואלות אותי חברות, ואני אומרת "כן". אבל האמת היא שאני לא יודעת איך לשמוח. אני לא מבינה איך חושבים על עתיד. זאת נראית לי פריבילגיה שנגמרה. סוג של וינטג'. איך אפשר לחשוב על הנחת יסודות של זוג צעיר, על צעד ראשון של תינוק, במנותק מהפוליטי, מהמדיני, מהכלכלי, מהחברתי, מהביטחוני, מהלאומני, מהדתי, מהמשיחי. לחשוב עליהם במנותק מבן גביר, מטלי גוטליב, מביבי, מהחטופים, מהמלחמה. איך מדמיינים רשימת מוזמנים? איך שמחים בתוך תהומות העצב שמסביב? איך אני ארזה 12 קילו כשאני מפחדת פחד מוות שבזמן הבופה הבן שלי, האח של הכלה, שוב ייקרא למילואים? איך מכוונים משקפת ורודה אל האופק בזמן שטובעים?
כן, כן, אני יודעת, גם בשואה אנשים חגגו ואני זוכרת שהרבי יהודה עמיחי ציווה עלינו "באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק, באותן ידיים לזרוק אבנים ובאותן ידיים לאסוף אותן, לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה". ואני מתכוונת לציית ולשמוח, ברור שלשמוח, זאת התינוקת שלי שמתחתנת עם הגבר המקסים הזה, אבל מה אחר כך?
מאז הההפיכה המשטרית וביתר שאת מאז 7 באוקטובר אני מעדיפה להתרכז בקונספט שנקרא יום ביומו. אני קמה, חוצה את היום והולכת לישון. בשבת, או מתי שרק מתאפשר, אני אמנם הולכת לבגין לצרוח על ההפקרה, אבל לא כי תקווה או מהפכה, אלא כי אי-אפשר שלא. אם אני חושבת על העתיד, זה גורם לי רק לחוש אשמה שלא התכוננתי טוב לקראתו. שאין לי אזרחות זרה, שאין לי נדל"ן, שאין לי אפשרויות פרנסה, שהילדים שלי, עקב חינוך לקוי, מורעלי ציונות ואהבת המדינה.
והנה באו שני האירועים המשמחים האלה ונתקעו לי כמו חץ לעתיד בין העיניים. אבל בשביל לחשוב ורוד אני אמורה לגייס, אלוהים יודע מאיפה, אופטימיות ותקווה, נכון? וזה, זה הולך ונהיה קשה מיום ליום.
