זה היה רגע בלתי אפשרי. איך לספר על הסרטן בגופך לאמא שלך, ששרויה עמוק בשנת אבל אחרי שאיבדה את בתה מפל ז"ל ב-7 באוקטובר? מעיין אדם הפכה לאישה שבורחת מבשורה. עוד יום עבר, עוד יומיים, ואמא יונה עדיין לא ידעה שבתה מתמודדת עם גידול ממאיר. "באחד הימים ירדן אחי הזכיר לי שאמא ביקשה ממנו, אחרי הרצח של מפל, שלעולם לא נסתיר ממנה דברים", היא דומעת. "פתאום קלטתי שכשאני לא סיפרתי לאמא איפה מפל, בזמן שהתחבאה, מנעתי ממנה במובנים מסוימים את הפרידה מהבת שלה. לקחתי מאמא שלי את הדבר אולי הכי יקר וחשוב בסיטואציה. המחשבה הזו לא נתנה לי מנוח".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל ביקשת גם להגן עליה.
"כן, אבל היא אמרה לירדן, בצדק, 'אני האמא, אני צריכה להגן עליכם, לא אתם עליי. ואני מפחדת שיקרה לכם משהו כמו שלמפל, ואני לא אוכל להגן עליכם. אתם מונעים ממני את המשימה הכי חשובה שלי'. שמע, אם הבנות שלי לא יספרו לי על כל דבר קשה שהן חוות, אני לא אוכל לקבל את זה".
אני יכול להבין.
"אחרי השיחה עם ירדן אמרתי שאתקשר לספר לאמא בטלפון מה גילו לי. היא סיפרה לי קודם על איזו בעיה שיש לה ואמרתי לה, 'אמא, את צריכה להיות חזקה', ומה היא עונה? 'מעיין, איך אני יכולה להיות חזקה? אין לי יותר כוחות'".
אוי.
"אז כמובן שניתקתי ולא סיפרתי לה. לקח לי בערך עשרה ימים לחזור ולספר לה, אחרי שנקבע עוד ניתוח. גם אז המילה סרטן לא נאמרה. הגעתי לאמא עם תבור, הפחַתִּי מחומרת מצבי, ואז סיפרתי. הסברתי שהגידול על השחלה ממאיר, אבל שהוא בחוץ, שלא היו לו גרורות ושזה סרטן חמוד ולא אלים. היא הייתה בשוק, לא הגיבה, חצי אפתית כזה. החזיקה את עצמה. ידעתי שהיא לא תתפרק מול תבור, לכן הגעתי איתה. ציירתי תמונה שזה מאחורינו ושהכל טוב. כשהגעתי הביתה היא כבר התקשרה אליי בוכה בהיסטריה ואמרה, 'לא חיבקתי אותך, הייתי עסוקה רק בעצמי. סליחה'. ניסיתי להסביר לה שגם אני הייתי עסוקה בה".
במשפחה נשמו לרווחה השבוע, אחרי שהביופסיה שלה חזרה תקינה, "מה שאומר שככל הידוע לרפואה כרגע אין לי עוד גידולים סרטניים מעבר לגידול הענק שנמצא בשחלה, משהו כמו 25 סנטימטר קוטר. אני מסתכלת על כל התרחיש הזה ומרגישה שהיה לי המון מזל. אנשים מסתכלים עליי בצער, אבל אני מרגישה שזכיתי בחיים שלי כי הגידול היה עד כדי כך משמעותי, וזה שלח אותי עם כאבים לבית החולים. אחרת, מי יודע מתי הייתי מגיעה לשם".
ב-14 ביוני ילדה מעיין אדם בניתוח קיסרי את בתה השנייה קדם, שקרויה על שם המפל הגבוה בישראל, קרן אור של ממש במשפחה שהיטלטלה מהרצח של מפל אדם ז"ל, במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. "כשהתחלתי התאוששות מהניתוח הודיעו לי שהרחם לא התכווץ באופן טבעי, ונתנו תרופות. עוברים כמה ימים, יצאתי מחדר הלידה, אני מסתכלת על יולדות אחרות ומשום מה אף אחת לא נראית לי כמוני. אני עדיין נראית בהיריון, הבטן ענקית. כבר עברתי לידה אחת, והפעם כאילו לא יצא משם כלום. נראה מוזר, אבל הסבירו לי שהרחם לא התכווץ ושזה קורה".
כאבים?
"כאבי תופת במקום הניתוח, אז לא ידעתי לייחס את זה למשהו אחר. עברו עוד כמה ימים, הידיים, הרגליים, הפנים התכווצו - הבטן נשארה ענקית. הראיתי כל ערב ליובל בן זוגי את הבטן ושאלתי אם זה נראה מוזר, הוא אמר שכן. עוקבות שלי כבר כתבו לי, 'מעיין זה חריג', ואני חושבת, לכל אחד פה יש מה לומר, סבלנות, יש תהליך לרחם. אחרי ארבעה שבועות אני כותבת לפרופסור יריב יוגב מאיכילוב, שולחת לו תמונה שלי ושואלת מתי האירוע הזה נופל ואם זה חריג. הוא אומר שכן, בואי לאולטרסאונד בעוד יומיים, לא היה בארץ. קבענו, הלכתי לעבודה".
אלא שהגוף של אדם שלח כבר למחרת בבוקר איתותים לא טובים. "זה היה יום עבודה אינטנסיבי של תזוזות, לא במשרד. ליאת, הסמנכ"לית שלי בחברה, מורידה אותי בחניון. אני מדברת בטלפון ומסמנת לה שכואבת לי קצת הבטן. היא שואלת אם להישאר, אמרתי לה, 'עזבי, אני בסדר, סעי הביתה לילדים'. הכאב מתגבר ואני יוצאת מהחניון ומבינה בנסיעה שהביתה לא אגיע, מרגישה שאני עומדת למות. פתאום הכל התחבר לי לתחושה שמשהו אצלי לא בסדר כבר תקופה, ושלא טיפלתי".
הפעם היא לא הצליחה להתעלם. "עצרתי את האוטו באמצע הכביש, התקשרתי ליובל וניסיתי לומר שאני בכאבים, אבל לא הצלחתי לדבר. יובל אמר, 'אני בא אלייך עכשיו'. לחשתי לו, 'אמבולנס', כדי שיבין שמשהו ממש לא בסדר. ביקשתי מהעוזרת שלי לדבר עם אמא שלי, כדי שלא תשמע אותי במצב הזה, ושתבקש ממנה להגיע אליי הביתה, להיות עם הבנות. הגיע האמבולנס, השכיבו אותי והכאב פוחת ופוחת, עד שאין בכלל. אני אומרת לעצמי איזה בושות, איזו דרמה עשיתי, כולם מבוהלים בגללי, בהיסטריה, וזה כבר בכלל לא כואב".
הטכנאי של המזגן הגיע, הכל עובד.
"בדיוק. הייתי במצוקה. הגעתי לבית החולים שמחה וטובת לבב, העמידו אותי, התחלתי ללכת - והכאבים חזרו. לשנייה הייתי מבסוטית, כי צדקתי, לא הגזמתי, פשוט בשכיבה אין כאב. מתחילים אולטרסאונד. קלטתי שהרופא לא מבין מה הוא רואה וקורא לעוד רופאה. היא לא מבינה, וקוראת לעוד רופאה. ככה החדר מתחיל להתמלא ברופאים שמנסים להבין מה לעזאזל הם רואים".
המראה לא היה משמח. "כתם ענק בבטן, מלמעלה עד למטה, מעין בלון שחור בקוטר 25 סנטימטר. כעבור כמה שעות אני מאובחנת עם ציסטה, הם משערים שזה יושב על השחלה. זה קורה ביולי, חודש אחרי לידה. ואז מתחילים לדבר על אופציה של ניתוח ומבשרים שיצטרכו לפתוח לי את הבטן לכל אורכה, כדי לנקז את הנוזל העכור".
"המעבר בין גורל אכזר ומצבי כחסרת אונים להחלטה לנהל מלחמה על החיים ארך חמש דקות. התאפסתי על עצמי"
לא סימפטי.
"לא יודעת להסביר לך למה, אבל כל מה שעניין אותי באותו רגע זה שהבטן היפה שהייתה לי, עם הקוביות, תהפוך למשהו נורא מכוער עם צלקת. וזה מה שהטריד אותי. לא החיים או המוות".
תשמעי, סדרי עדיפויות.
צוחקת. "אני חייבת להיות כנה, נו, אל תשפוט. נקבע ניתוח למחרת. הם כבר לא חשבו שהציסטה היא גידול ממאיר, אז נרגעתי, לא חשבתי שזה סרטן, לא עבר לי בראש אפילו. הבנתי שיכול להיות שיוציאו את השחלה ואת החצוצרה, מה שאומר שאני יכולה ללדת עדיין. עשיתי שימור פריון. ידעתי שאם חלילה אצא מהאירוע כשאני לא יכולה להרות, עדיין אוכל להביא ילדים".
כאן כבר סיפרת לאמא.
"שם הכל היה מאחורינו. היא בכתה אבל הרגעתי אותה ומבחינתה זה היה סיבוך אחרי לידה".
הניתוח עבר בהצלחה יחסית. "אמרו לי שהחליטו לעשות חתך קטן ולנסות למשוך את הבלון החוצה, כמה שפחות לזהם את הבטן או לפתוח. הוציאו ארבעה ליטר נוזל ואת הציסטה עם השחלה והחצוצרה, שאכן היו מחוברות. כלומר, נכרתו. נשארתי עם חתך קטן, אבל היה כבר חתך אחד של קיסרי ועוד אחד אנכי עליו, מהניתוח האחרון. ליטרלי עשו עליי איקס. אבל שמחתי. כי התכוננתי לפרידה מהבטן היפה שלי והיא נשארה כזו. הראו תמונה של הגידול החמוד, המפלצתי. הרגשתי שהכל מאחוריי".
יום אחרי היא כבר חזרה לעבודה, למועדון הצרכנות החדש Mami (מה משתלם) שהקימה בחודשים האחרונים, מיזם עסקי שאפתני שהקמתו דרשה השקעה כלכלית גדולה והרבה תשומת לב. "התחלתי לרוץ במשרד ולטפל בכל מיני משברים של העסק, הייתי די נסערת. פרופ' יוגב מסמס לי, 'אני צריך אותך דקה, יכולה לדבר?' מהניסוח הבנתי שהוא צריך עזרה ממני, כתבתי שאחזור אליו. הוא כותב לי, 'אני רק צריך דקה'. אמרתי לו, 'שמע, אני בקרייסס', בלי להבין שאני במשבר של החיים באמת. הוא לא מחכה, מתקשר ואני כועסת שמפריעים לי עם זוטות היומיום ואומרת, 'פרופסור, אני אחזור אליך, יש בלגן פה'".
בזה די צדקת.
"הוא אומר לי, בלי שלום, 'חזרה הפתולוגיה'. בבת אחת אני נעצרת ועונה, 'אוי לא'. מיד מבינה. יוגב ממשיך, 'התוצאות לא טובות'. ואז אני קורסת, מתחילה לבכות. כולם במשרד מסתכלים והשמיים נופלים עליי, הכל שחור. הוא ממשיך לדבר אבל הרגשתי שאני לא שומעת. אני בוכה והיסטרית, העליתי על הקו את יובל כדי שישמע וינהל את הסיטואציה. לא יכולתי לתפקד בכלל".
בדרך כלל את כן.
"אבל הפעם אני מבינה שיש לי סרטן ושאני עומדת למות. ואז עובר לי בראש שאמא שלי הולכת לאבד עוד ילדה ואיך אני עושה לה את זה, ושאני אשאיר את הבנות לבד. כל התסריטים הקשים בשבריר שנייה. יובל ויריב מדברים, יובל שואל שאלות, קר רוח. בכל הסיטואציה הוא ממש הצליח גם להחזיק את זה וגם לתמוך בי".
הצלחת הפעם להבין מה מצאו הרופאים?
"בגדול אני חולת שליטה. אחרי הנפילה הזו, התקשרתי שוב ליריב כדי להבין שוב ולנהל את האירוע בעצמי. המעבר בין גורל אכזר ומצבי כחסרת אונים להחלטה לנהל מלחמה על החיים ארך חמש דקות. התאפסתי על עצמי".
התוצאות של הבדיקות הצביעו על גידול סרטני שיושב על השחלה. "מקרה מאוד נדיר בעולם, שאין הרבה מחקר לגביו. ככה בדיוק הרופא התחיל איתי את השיחה על התוצאות". באוגוסט היא חזרה לבית החולים. "הכניסו מצלמות לבטן, אז יש בעצם עוד ארבע כניסות, שזה שישה חתכים, כלומר השחיתו את הבטן. אבל מישהי אמרה לי לא מזמן משפט טוב, ואני אקח אותו: 'פעם הייתה לי בטן יפה, היום יש לי בטן עם סיפור'. הייתה התאוששות קשה, זה היה הקש ששבר את הבטן שלי. הרגשתי מפורקת. שלושה ניתוחים בחודש, זה הרבה. מצאתי את עצמי מאושפזת שלושה ימים באיכילוב, לא יכולה לקום מהמיטה".
במקרה של רוב אזרחי ישראל, איש לא ירגיש אם ויתרו על האינסטגרם במשך כמה ימים. כשעיגול הסטורי של מעיין אדם יצא פתאום לפגרה, ברור שמשהו קרה. "אני לא יכולה להיעלם מהאינסטגרם לשלושה ימים, כי כולם ירגישו. כתבים יתחילו לבדוק מה קורה. אנשים מבקשים תשובות. מצד שני, אני גם לא יודעת בדיוק מה המצב שלי, אז מה אני אגיד לעוקבים? השעות עוברות בבית החולים ולא הרגשתי בנוח שאני מסתירה. נראה לי כמו זיוף".
עד כדי כך? יש לך גם חיים פרטיים.
"ואז אמרתי לעצמי, עשית משהו רע? מה הסוד הגדול? את מרגישה בנוח לשתף הכל, זה עוזר לך לשחרר. אז עליתי מבית החולים עם מה שחשבתי שהוא סרטון אופטימי".
הצליח לך?
"בהתחלה היה כישלון חרוץ. הכותרות היו בסגנון 'מעיין אדם עם סרטן נדיר' וזה עובדתית נכון, אבל לא עברה שם התחושה שיהיה בסדר. הבליטו רק את הדיאגנוזה הקשה".
טיפולי המשך?
"אצטרך להכריע בקרוב אם אני עוברת כימותרפיה, כי הטיפול מונע ולסרטן הזה יש סטטיסטיקה רעה מאוד של חזרה, 30 אחוז מהמקרים. בדרך כלל ידוע שכשסרטן חוזר, הוא יותר אלים, ואני אצטרך לחיות כל החיים בדריכות מסוימת. לא רוצה להמשיך את החיים שלי בלי ודאות. הרי מה הכי מפחיד בסרטן? הוא הורג אותך בשקט. אצלי הוא עשה את זה בהמון רעש וצלצולים. "אגיד לך יותר מזה. אני מאמינה שהבלון הענק, הסרטן הזה בבטן שלי, הוא תוצאה של הדחקה אחרי הרצח של מפל. שמרתי הכל בבטן ויותר מדי, עד שהיה קשה להכיל. זה היה סימן להתחיל לדבר ולטפל בעצמי ברצינות".
7 באוקטובר מתדפק על הדלת. נפגשנו כאן לשיחה בנובמבר 2023, זמן קצר אחרי שמפל אדם נרצחה, והכאב היה עצום ובלתי ניתן להכלה. בדיוק באותם ימים קיבלה אדם טלפון מאמירה בוזגלו, המלהקת של "מחוברים". למרות האבל הכבד היא בחרה להשתתף בסדרה "מחוברים - החיים במלחמה" המשודרת בימים ראשון-שלישי ב-HOT3, ב-HOT VOD וב-NEXT TV. "הייתה בי איזו תחושה של כמיהה להכיר לאנשים איך נראה השכול מפנים", היא מסבירה. "אנחנו מדינה מוכת שכול, והפעם הוא מכה ללא הפסקה. אנחנו יכולים לראות מישהו שאיבד קרוב מתראיין, נניח, אבל לא באמת יודעים איך נראים החיים שלו אחרי, מה קורה למשפחה, לזוגיות, אף פעם לא ראו שכול מבפנים. כשהתקשרו מ'מחוברים' ראיתי בזה ערך. ידעתי שאני עוברת ואעבור דברים לא טובים שגם אחרים במשפחת השכול עוברים, ואולי הם יוכלו להרגיש טוב עם עצמם. איך להתייחס לסביבה, איך להגיב, לקבל קצת יותר מושג. בדיעבד, זה בול מה שהפרקים שלי ב'מחוברים' מראים".
מה הכוונה ב"דברים לא טובים"?
"הרבה מאוד ניואנסים. למשל, השוני בין בני המשפחה, שלפעמים יוצר מתחים. ירדן, אחי, אמר ש'דיגמנתי לכם' בצילומי השער הקודם, אז, בנובמבר, על האדמה שבה מפל נרצחה. נפגעתי ממנו. נפגעתי גם מהמשפחה שלי אחרי שכתבתי את השיר על מפל, ששרה מירי מסיקה, והם לא היו מוכנים לשמוע אותו. אמא לא שמעה עד היום, קשה לה. אני הולכת לנאום על מפל בטקסים - והם לא מגיעים, כי קשה להם".
מבין גם אותם.
"אלה גישות אחרות, וכל אחד צודק בדרכו. אני במלחמה על הזיכרון של מפל והם חווים בדיוק הפוך, 'בואי נתכנס רגע'. לי בא לתלות את התמונות של מפל על כל איילון, שיזכרו. בהרבה מאוד משפחות כל אחד מגיב אחרת לשכול ויש חיכוכים בתוך הבתים. זה לא ויכוחון על מי יעשה כלים, זה נוגע בעצבים החשופים, במקומות הכי כואבים וכל מילה חותכת בבשר".
על מה מתווכחים?
"מתברר שעל הרבה מאוד דברים. מה נכון לעשות, מה מפל הייתה רוצה, איך צריך להתנהג. אני נגיד רוצה לעבד את 7 באוקטובר. זה יום שאני רוצה להיזכר בו, לדבר עליו. אמא שלי מוכנה לדבר על מפל רק עד 6 באוקטובר, או על סימנים שהיא מקבלת ממנה מאז 8 באוקטובר, אבל לא על 7. כל פעם שזה עולה בשיחה היא קמה והולכת. לכל אחד יש דברים שהוא לא מסוגל לשאת. למדנו לגלות איך להיות רגישים".
ראיתי שירדן התנצל.
"לקח עשר דקות עד שישבנו לדבר על זה. ירדן הוא בודהה, אי-אפשר לריב איתו, הוא איש של שלום. הוא באמת היה נסער".
בסיטואציה הזו אפשר להבין.
"מאוד. הוא התנצל ששפט אותי לחומרה, כשהכוונה שלי הייתה אחרת. למדנו מזה. אתה נהיה נורא מגונן על הכאב שלך, אני מאוד מגוננת על מפל. מילה שתיראה לי לא במקום, התייחסות לא מכבדת, אני נהיית פסיכית עם ציפורניים שלופות. הזיכרון שלה הוא פרה קדושה. ממש משהו שאסור להתקרב אליו".
זה קרה?
"לכולם יש כוונה טובה, אבל לא מבינים איפה זה פוגש אותך. נגיד, בהתחלה היו שולחים לי תמונות של מפל, בלי לשאול. פותחת הודעה ומקבלת את התמונה לפרצוף. אני מבינה את מי ששלחו, אבל כשאתה בשבעה זה לאו דווקא משהו שאתה יכול לשאת באותו רגע, תמונה שלה מחייכת. לקח לי המון זמן לחזור לתמונות שלה".
קוראת את ההודעות שלה לפעמים?
"כל דבר שהוא זיכרון שלה, זה כמו לגעת בגחל לוהט ולפעמים אני מרגישה שאני צריכה את הכאב הזה, שאני מרוחקת מדי מהאסון, ואז אני מושיטה את היד, מחליטה שעכשיו אני הולכת לבכות וחוזרת להודעות ולתמונות, צריכה לנקז החוצה. רוב הזמן אני ממש נמנעת, כי זה מכאיב אפילו יותר. בהתחלה כתבתי עליה הרבה והעליתי תמונות שלה, אבל הגעתי למצב שהייתי בו כל כך עצובה עד שפחדתי שאמות מזה".
ובבית שתי בנות קטנות.
"ואני הייתי כמו זומבי. אני זוכרת את תבור מחייכת, ואני לא מצליחה להחזיר לה חיוך. אומרים לי, 'איזה כיף, יש לך את הבנות', ואני לא יודעת איך להסביר לאנשים שהכל נראה חסר טעם ותכלית ואני לא רוצה להמשיך לחיות. היו כמה ימים של צלילה עד שתפסתי את עצמי בידיים ואמרתי, זה לא יכול להמשיך ככה".
הרצח של התצפיתנית נועה מרציאנו ז"ל נגע בה במיוחד. הרמתי אז למעיין טלפון, קבענו יחד לבקר את הוריה במודיעין. יום לפני, אדם הודיעה לי שהיא לא יכולה להתמודד עם העצב. הופתעתי. עד אז היא דיברה על הכאב, אפילו שיתפה בהודעות האחרונות שקיבלה ממפל. "אבל הפכתי מאוד מתבודדת בשכול שלי ואמא הפוך, היא בקבוצת הורים. למפל היו כרטיסים לפסטיבל מוזיקה בחו"ל. אמא החליטה שהיא תיקח אותה בלב לשם. היא, בת ה-62, נסעה לפסטיבל טראנס עם צעירים כדי להתקרחן. אני ילדתי, לא יכולתי לבוא. היא עשתה חולצות לכולם עם התמונה של מפל. היה לה קשה כי כולם היו ניצולי הנובה. אמא פתאום קלטה שהיא בתוך קבוצה שמפל הייתה חלק ממנה. הם ניצלו. הבת שלה לא".
הדמעות זולגות, היא שותקת לשתי דקות, ואז נזכרת. "אני יודעת מתי הייתה הכאפה שלי ומתי הפסקתי להיות מסוגלת לשאת את זה. ביום שבו נתנו את הנתונים היבשים, של כמה אלפים היו במסיבה וכמה ניצלו. זה טילטל אותי. אף פעם לא הרגשתי 'למה זה קרה לי'. אבל למה זה קרה למפל, מלאך טהור, למה היא לא הייתה בין הניצולים? עד היום אני לא מצליחה להבין את זה".
לכן היא גם לא יכולה מאז לפגוש ניצולים מהנובה. "יכולה לפגוש משפחות חטופים, יכולה לפגוש משפחות שכולות, לא מצליחה לפגוש אנשים שהיו במסיבה. זה פוגש אותי במקום הכי כואב וגורם לי, אני מודה, לקנא נורא. החלטתי שאני חוזרת ל-6 באוקטובר, שאני בורחת לצד השני של העולם, לא שזה באמת מתאפשר. זה אצלי בבית, בחלומות בלילה. הייתה תקופה ארוכה שבכיתי בכל לילה עד שנרדמתי. זה יכול להביא לתשישות. קמתי עם עיניים נפוחות".
יש חלום שחוזר?
"פנטזיה חוזרת. לפני השינה אני מדמיינת את הרגע שבו דופקים לנו על הדלת מלא חיילים ואנשים חשובים. הם נכנסים לבשר לנו שמפל בעצם חטופה ושהיא חיה ומחזירים אותה לארץ".
בדצמבר 2023, שלושה חודשים אחרי הטרגדיה, סיפרה מעיין אדם ברשתות שהיא בהיריון. ההודעה המשמחת באינסטגרם לא הייתה יכולה להסתיר את קשת הרגשות הסוערת שבפנים. "פחדתי מהלידה של קדם. פחדתי שלא רק שלא אהיה שמחה, אלא שזה יפרק אותי ושזה יהיה היום הכי עצוב בחיים שלי אחרי 7 באוקטובר".
"הייתי בטוחה שכל מי שאחראי למחדל שבו אחותי הופקרה למותה ולטבח של המונים, יפנה את מקומו. אם היית אומר לי אז שכולם כמעט יישארו במקום, הייתי מזלזלת. אבל בודדים בצבא הוחלפו וחוץ מזה - כלום. אותן משכורות, פגרות, לא מתקבל על הדעת. לא אסתפק בזה שהממשלה תתחלף. אני רוצה שמי שהפקיר את מפל, ייענש".
הרצח של ששת החטופים במנהרה בסוף אוגוסט, החזיר את אדם בבת אחת ל-7 באוקטובר." יש לנו כאב מאוד גדול שלא יכולנו להיות שם בשבילה כשהיא הייתה צריכה אותנו. הייתי רוצה להיות שם באותה שנייה".
המחשבות האלה הובילו אותה ואת המשפחה לחזור ב-7 באוקטובר הקרוב לרעים, ממש למקום הרצח של מפל. "אנחנו כולנו נהיה שם החל מהשעות שלפנות בוקר, בזמן שבו היינו צריכים להיות שם איתה. אנחנו נשכב על האדמה, נדמיין שאנחנו הולכים לחבק אותה. זה יהיה מחזה מזעזע, כן".
ההיריון הגיע במפתיע, ממש בתקופה הכואבת ביותר. "קמתי מהשבעה, גיליתי שאני בהיריון, סימסתי למפל. כתבתי לה, 'זאת את?' הייתי בטוחה שהיא ירדה לי לבטן. לפני שיצאתי לניתוח של הוצאת הגידול החזקתי את קדם בידיים. היא הייתה בת חודש. הם בדרך כלל לא מביטים לתוך העיניים בגיל הזה, המבט מפוזר. אבל קדם הסתכלה לי לתוך העיניים, דפקה חיוך ראשון, וראיתי מבט של מפל. לא קרה לי כמעט שום מפגש עם מפל עד הרגע הזה, שהיה מאוד עוצמתי".
אמרת כמעט.
"היה עוד מקרה מצמרר. מפל אהבה לאכול סושי ב'מון', מקום שאני בכלל לא מכירה. אחרי הלידה שולחים לי הודעה: 'היי מעיין, היינו רוצים לשלוח לך מגש סושי ללידה. מסעדת מון'. אני מסתכלת והשם מצלצל לי מוכר. שואלת את אמא, 'מון זה לא הסושי שמפל אהבה?' אמא מבררת עם החברות, אומרת שכן. כתבתי למסעדה, 'אני מתנצלת, אבל אוותר. זה הסושי שמפל הכי אהבה. זה לא יירד לי בגרון'. כאן החברות של מפל שולחות לאמא עוד הודעה: 'זה הסושי שמפל רצתה לשלוח למעיין אחרי הלידה של תבור, אבל ראתה שהקדימו אותה'".
איזו סגירת מעגל.
"מדהימה. ואז אני עוצרת ואומרת רגע, למה דווקא מון, מכל הסושיות בארץ חשבו עליי? ואז עניתי לעצמי, זה אות ממפל. הם שלחו את המגש, הייתה שקיעה יפה בחוץ ואני יושבת עם עצמי, אוכלת ומצלמת לאמא כמה אני שמחה שהפעם זה הצליח למפל. להגיד שהסושי ירד בגרון? לא".
הייתה מחשבה לוותר על ההיריון השני?
"כן, שיתפתי את המחשבה שלי ברשתות וספגתי ביקורת אבל לא נפגעתי, הרגשתי שאני כל כך עצובה, עד שאעביר את כל העצב לעוברית. זה היה ברגע הכי נמוך שלי, ממש בהתחלה, הסתכלתי על יובל בתוך העיניים. אמרתי לו, 'אני חושבת להפסיק את ההיריון'. הוא עשה לי פרצוף של את חיה בסרט".
בתוך כל הכאוס הזה הייתה אדם גם בת זוג תומכת לחבר מועצת ת"א יובל צלנר, שהתמודד על ראשות העיר מול ראש העיר המכהן רון חולדאי, שזכה בקדנציה נוספת. "הוא הביא נתון מעולה מול אנשים כמו חולדאי ואסף זמיר, ואורנה ברביבאי. הרבה אנשים פרשו מהמרוץ, והוא הלך עד הסוף. זה גרם לי עוד יותר לאהוב אותו ולשמוח שהוא בן הזוג שלי. איזה כיף שיש ווינר בבית".
מעיין אדם מול מאיה ורטהיימר, רעייתו של אסף זמיר, שחבר לחולדאי - זה אמיתי?
"אין שום יריבות. להפך, מדברות בינינו וברגעים קשים או יפים מנחמות או מעודדות האחת את השנייה. היא הייתה פה אחרי 7 באוקטובר. אסף לא רץ לראשות העיר, אלא תמך ברון, אז לא הבנתי את ההשוואה. אני גם לא מרגישה שיש לי באמת יריבות עם מישהו. יובל רוצה להיות ראש העיר, והוא יהיה ראש העיר".
כשישבנו כאן בנובמבר 2023, לאדם היה ברור שכל האחראים על המחדל העצום של 7 באוקטובר צריכים ללכת הביתה. לא ימין-שמאל, לא פוליטיקה. כולם. הממשלה, ראשי צה"ל. "אני לא מאמינה שאנחנו יושבים שנה אחרי ולא קרה כלום", היא כועסת לראשונה במהלך השיחה. "הייתי בטוחה שכל מי שאחראי למחדל שבו אחותי הופקרה למותה ולטבח של המונים, יפנה את מקומו. אם היית אומר לי אז שכולם כמעט יישארו במקום, הייתי מזלזלת. אבל בודדים בצבא הוחלפו וחוץ מזה - כלום. אותן משכורות, פגרות, לא מתקבל על הדעת. לא אסתפק בזה שהממשלה תתחלף. אני רוצה שמי שהפקיר את מפל, ייענש".
חושבת גם על נקמה?
"בוודאי. היה לי סיפוק גדול כששמעתי ששני מחבלים חוסלו, מאלה שרצחו את ששת החטופים במנהרה. אני יודעת כמה לי זה חסר. תחשוב שהאדם הכי יקר שלך נרצח ואין לך קלוז'ר ואתה לא יודע אם יהיה לך".
נראה שהממשלה ויתרה על החטופים.
"אני מתקשה עם הביטוי הזה. הייתי מנסחת את זה ככה: סדרי העדיפויות של הממשלה לא הולמים את סדרי העדיפויות של הציבור - ולכן אנחנו צריכים לבחור מחדש את ההנהגה במציאות חדשה. כשאנחנו בחרנו אותם, זה היה על טיקטים אחרים לגמרי. אם יהיו בחירות ותיבחר ממשלה דומה, אשב בשקט ואכבד. זה לא המצב. לדעתי רוב העם מוכן לשלם מחירים ביטחוניים מרחיקי לכת כדי להחזיר ילדות שנחטפו ממיטתן".
אדם הייתה יכולה לנוח ליטרלי על זרי הדפנה הפיננסיים שבנתה לעצמה בעשור האחרון, כמשפיענית רשת. הפרנסה מגיעה אליה כל הזמן, היא נחשבת לאחת המצליחות בקידום מכירות באמצעות הרשתות והחברות פורשות בפניה בלעדיות על הנחות לקהל שלה לפני הקולגות. אבל במאי האחרון היא החליטה להקים עסק, מועדון צרכנים ברשת בשם Mami, ואליו הופנו משאביה, מהלך מסוכן כלכלית, בטח בימים של אי-ודאות. המטרה היא לכנס תחת הגג של "מאמי" כמה שיותר חברות, שיספקו כמה שיותר מוצרים ושירותים מגוונים, לרבות ביטוח, בהנחות מפליגות לחברים במועדון חינמי פתוח לכולם. "היום, בתור לחנות בגדים כל אחד משלם מחיר אחר. כשאני ראיתי לאורך שנים שאנשים שמשתייכים לוועד חזק משלמים פחות מהקהילה הצרכנית שנמצאת אצלי באינסטגרם, זה הכאיב לי. ואז החלטתי למסד את המועדון, כדי שהכוח הצרכני הגדול הזה יקבל את מה שהוא ראוי לו. זה התפוצץ, יש כבר 130 אלף חברות וחברי מועדון, אני חושבת שכבר עשינו שינוי של ממש. העסקאות היום ב'מאמי' שומטות לסתות. קח דוגמה, היום העליתי מאה קפסולות קפה ב-59 שקלים".
מה מצב החשבון שם?
"שמתי בעסק הזה את כל הביצים ואת כל הכסף שהיה לי. הלכתי אול-אין. אמרתי לכל בתי העסק והמותגים: מעכשיו יש חוקים חדשים, אני רוצה לכתוב את הקוד מחדש".
לא סתם, קוד קופון.
צוחקת. "שמע, לקחתי את מנכ"ל מועדון שופרסל, טל בר זאב, להיות המנכ"ל שלנו. התחלנו שלושה עובדים, היום אנחנו עם יותר מ-20. כשאתה מדויק ועושה טוב זה עובד, ואני עובדת קשה מאוד להשיג עוד הנחה ועוד הנחה. כל החיים הייתי במצב כלכלי בין גרוע לבינוני-מינוס. הייתי לוקחת מחברות שלי בשמים ריקים שסיימו, מניחה על השידה רק כדי שיהיו כמה דברים עליה. אודם לא הייתי שמה במגירה אלא על השידה, מאותה סיבה".
אדם הייתה בעבר הדוברת הצמודה של השרה מירי רגב, אבל לא היססה גם למתוח ביקורת נגדה בשנים האחרונות. אחרי שסיפרה על ההתמודדות החדשה שלה עם הגידול, רגב התקשרה. "אהבתי את זה שהיא הרימה טלפון למרות שהיו לי את הביקורות שלי, שהובעו באופן הוגן לדעתי. אני מכירה את מירי ויודעת מה אמת בדברים שמיוחסים לה, ומה לא. אז היא התקשרה ואמרה, 'מאחלת לך בריאות, אני דואגת לך, כאן בשבילך לכל דבר שתצטרכי. אל תחשבי פעמיים אם תצטרכי את עזרתי'".
יפה.
"בא לי שיידעו גם את זה. אני יודעת שיש כעס עליה, גם לי יש משקעים על הממשלה, אבל בא לי להביא כמה שיותר טוב לכתבה הזו ולשיח".
והטקס הממלכתי שמובילה רגב?
"ההתנהלות שם הייתה טעות. אמרתי לה באותה שיחה שאם משהו שם לא מחליק בגרון ואם אנשים נפגעים וכועסים ומרגישים שזה לא מתנהל בצורה טובה ונעימה, צריך שנייה לעצור הכל ולהקשיב, לא ללכת עם הראש בקיר. אם ראית שיש סערה, אז היית צריכה להקשיב ולהיכנס לשיח. היא הסבירה לי את המקום שלה, של החשיבות בטקס הממלכתי. הסכמנו שלא להסכים".
היא אמרה גם שהיא "מתעלמת מהרעשים מסביב", ייחסו לה את האמירה נגד משפחות החטופים.
"כן. זה הכאיב לי והכעיס אותי. אבל היא באה אליי בטוב באותה שיחה וזה מרכך אותך".
את תהיי באחד מטקסי הזיכרון?
"להגיד לך שאהיה מסוגלת? כשטוב לי, אז כיף לי להיות עם הרבה אנשים יחד. כשרע לי, אני רוצה להיות לבד. ויהיה לי רע מאוד. ביום הזיכרון האחרון הסתגרתי בבית כל היום. לא פתחתי טלוויזיה, רשתות. חלק מהמשפחה שלי היו באזכרות, בבית העלמין. אמא הלכה. היא מטופלת ויש לה כלים להתמודד. היא מנסה ללמד אותי גם".
איזו עצה טובה נתנה?
"היא אמרה לי משהו יפה לא מזמן: כשהעצב בא, צריך לפתוח לו את הדלת אבל לא לפרוס כיבוד על השולחן, כי אז יישאר יותר מדי. אם את גם מארחת אותו, הוא יישאר להרבה זמן. לארח זה למשל לקרוא הודעות של מפל. אבל אם זה יקרה, ארשה לעצמי ליפול לזה קצת. המטפלת שלי תצטרך תקציב ממחטות יקר".
לפחות יש מועדון צרכנים בשביל הטישו.
"למדת משהו".
