במוצאי שבת הלכנו שוב להפגנת משפחות החטופים בדרך בגין בתל-אביב. אני מגיע להפגנה הזו בלי שום ציפיות או מצב רוח, כי ברור לי שהיא לא תועיל. אני גורר רגליים, שומר על הבעה חתומה, כמעט לא מדבר, ורואה אותם שם כרגיל: אותם אנשים, אותם מסכים, אותו ריטואל, שידור חוזר של השבוע שעבר, ולפני שבועיים, ובעוד שבוע.
זה ייאוש גמור.
שום דבר כאן לא מרגיש כמו הפגנה זועמת, כמו תנועת התנגדות המונית, כמו מסה יוקדת של אנשים שעוד רגע יעלו בלפידים על משכן הכנסת או מצודת זאב. לא, זה מרגיש יותר כמו מסע אשכבה. אולי לישראל, אולי לעצמנו, אולי לחטופים, אולי לכל האפשרויות נכונות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
האווירה מסביב כבויה. האוויר כבד. המועקה יושבת על כולנו כמו שמיכה חונקת.
למעשה אנחנו יודעים רק דבר אחד: שממשלת ישראל לא מקשיבה לנו ולא אכפת לה בשיט מזה. זה נתון. עובדה. כבר נלקחנו בחשבון, כבר נספרנו, כבר קוטלגנו כמכשול, הפרעה, שמאל קיצוני, אנרכיסטים, קפלניסטים, קפלנוח'בות או כל המצאה אחרת שמוח העיסה של יונתן אוריך הצליח לחשוב עליו השבוע.
וכי החטופים לא יוחזרו – לא בקרוב, לא בעסקה. גם זה נתון. אסור כמובן להגיד את זה בקול רם, אבל זה נתון. אתם יודעים ואני יודע.
בדיוק כמו שאנחנו יודעים שלנתניהו ולממשלה שלו תמיד תהיה סיבה דחופה למה לא להחזיר אותם. כי רפיח, כי פילדלפי, כי רמונט חיוני לדרום לבנון, כי שרה גיבורת סמוטריץ', כי רק לחץ צבאי – העיקר שלא נשים לב שהחטופים לא חוזרים, לא מוחזרים, שברגע שמסתננים איזה שמץ סיכוי, איזו תקווה קלושה, איזו קרן אור נואשת – בדיוק אז נתניהו והממשלה שלו יכבו, יסגרו, יטרפדו, יעשו הכל כדי לא לעשות כלום.
גם זה נתון.
אז למה אנחנו עוד מפגינים? למה אנחנו בכלל עוד עומדים פה, וליאור אשכנזי עולה לבמה, זועם כמו שאני כבר לא מוצא בעצמי כוחות להיות, וזועק שאחרי מלחמת ששת הימים הוחזרו כל השבויים שלנו בתוך ימים, ואחרי מלחמת יום כיפור הצליחה גולדה – גולדה! – להחזיר את כל 300 השבויים הישראלים, חיילים ואזרחים, בתוך חצי שנה.
והנה עכשיו החטופים שלנו שם כבר שנה – תנסו לדמיין שנה שם, לא תצליחו – ונתניהו הוא המנהיג הישראלי הראשון אי פעם שהפר במכוון ובשיטתיות את הקוד הבסיסי ביותר: לא משאירים אף אחד מאחור.
את מה שאחיו יוני מת למענו, נתניהו חי ובועט ממנו והלאה.
נתניהו ישאיר אותם מאחור בלי להניד עפעף. נתניהו יישאר אדיש לגורלם של מתן צנגאוקר וגם של אמו עינב; הוא בשבי חמאס, היא במצולות היגון והטירוף. אתם יודעים את זה.
אז אנחנו עומדים שם בדרך בגין ומרגישים את מלוא חוסר התוחלת. מה הטעם? מה שלא נעשה, נדפקנו: התנגדות אקטיבית לנתניהו רק משרתת אותו, כי היא מחזירה אליו בוחרים שאולי כבר הבינו שאסור לתת לו להמשיך אבל שנאתם למפגינים – פלוס יום טוב בדאחייה של ביירות – מזיזה אותם בחזרה לזרועותיו. וחוסר התנגדות רק משרת אותו כי הוא, נו, חוסר התנגדות.
אם נצא מהבית להפגין, זה עובד בשבילו. אם לא נצא מהבית, זה עובד בשבילו. נתניהו הוא מאסטר הווין-ווין של טובתו האישית, והבית – בקיסריה, ברחוב עזה – תמיד מנצח, בזמן שישראל תמיד תפסיד לו.
ונתניהו מנצח גם אותי. כי מדי יום, בשלב כלשהו, אני לא יכול יותר ובוחר להתנתק, לכבות את עצמי. כמה בכלל עוד אפשר להזדעזע אחרי שכל קו כבר נחצה – אחרי שעבריין מורשע הוא השר לביטחון פנים, שרוצה לשלוח את הילד שלי להילחם בזמן שהילד שלו, בגיל שירות סדיר, לא בשום צבא; אחרי שממשלת 7 באוקטובר נשארה בתפקידה אפילו בלי להציע בדל הכרה בקשר סיבתי כלשהו בינה לבין האירוע הנורא בתולדות ישראל.
כמה עוד אפשר לצעוק ולבכות ולייחל, כמה עוד ניתן להיות מין אורי משגב שעוקב בדבקות מעוררת השתאות אחרי כל תזוזה אקראית במכנסיו של ראש הממשלה, או לצייץ על בסיס שעתי אחרי כל מעצר נוסף מטעם משטרת בן גביר. כמה אפשר לנבוח כשאתם יודעים שהבחורה שנעצרה אתמול כי בן גביר – בן החמש מנטלית – דמיין שהיא זרקה עליו חול, תתחלף ממש תכף בדן חלוץ המפונה בכוח מהפגנה כאילו היה שיירי פסולת שהותירה אחריה ישראל הקודמת.
וכל ספירלת האירועים הבלתי נתפסים רק תגביר מהירות עד שיקרה לכם בדיוק מה שממשלת נתניהו מקווה שיקרה: אתם תתעייפו. תתייאשו. תכבו. תרימו ידיים, תעלו רגליים על הספה מול ניקול קידמן בנטפליקס ותגידו: איני יכול עוד – נפשית ותודעתית – לעקוב אחר שרשרת אירועים שכל אחד מהם בנפרד היה גורם לי פעם לרצות למות מבושה, פחד או ייאוש.
וברגע שכיביתם את עצמכם באופן הזה ונרדמתם, גם הפגנות משפחות החטופים יתחילו להיראות לכם כמו חוסר תוחלת. ואתם תתכנסו לדירותיכם, תשבו עם חברים שיספרו לכם על הייאוש שלהם, ותדעו יחד שהממשלה הזו תיקח בסוף בחירות נוספות כי הם ידאגו לזה בדרכים שאפילו לא תדעו מהן, ושהחטופים אבודים.
ומה הפגנה – או מאה הפגנות – בכלל משנה לבן אדם ש-1,145 אזרחים מתים ביום לא מזיזים לו.
כל ספירלת האירועים הבלתי נתפסים רק תגביר מהירות עד שיקרה לכם בדיוק מה שממשלת נתניהו מקווה שיקרה: אתם תתעייפו. תתייאשו. תכבו. תרימו ידיים, תעלו רגליים על הספה מול ניקול קידמן בנטפליקס
אבל אז, בשלב כלשהו בהפגנה, זה מתחיל. קודם בלחישה, ואז עוד מצטרפים, עד שזה נשמע בבירור לכל אורך ורוחב הקהל העצום: "אתם לא לבד, אנחנו איתכם".
זו שורה שלא נצעקת אלא נלחשת – כמו יד רכה, כמו חיבוק מיטיב, כמו תפילה חילונית – על ידי מאות, ואז אלפי אנשים בבת אחת.
זה עשוי להישמע נאיבי, כמעט פתטי; כשהיקר לך מכל חטוף בעזה, אין בן אנוש בעולם שמסוגל באמת להיות איתך במקום הזה. אבל זה עדיין יותר משום דבר. ובני משפחות החטופים – שכבר שנה נטרפים מדאגה, אימה, פחד, חוסר אונים וחוסר ודאות – שומעים את זה. ורואים את הקהל העצום שהגיע שוב, רק כדי להיות שם בשבילם ולמנוע מהם להיות לבדם בתהומות הייאוש. "אתם המשפחה שלי עכשיו", אחד מהם אומר על הבמה.
וזו, בעצם, הסיבה החשובה לצאת מהבית מדי מוצ"ש: כי החטופים כבר הופקרו. זה לא בידיים שלנו. מה שבידיים שלנו הוא לא להפקיר את הנותרים; את המשפחות. את האחים והאחיות והנשים והגברים שלהם. את הישראלים שכל מה שאפשר לעשות למענם עכשיו (מלבד, דה, עסקה) זה לראות אותם ולהגיד להם: אתם לא לבד. אנחנו איתכם.
ואין דרך להישאר בבית כשהאנשים האלה, אחינו, חיים על פירורי הסולידריות שמוכיחים להם, בעצם נוכחותנו ברחוב, שהם לא לבד בזה. שמה שלא קורה ויקרה, אין סיכוי שיישארו לבד או שנניח להם לטבוע ביגונם. אנחנו נהיה צינור החמצן שלהם לחיים. אנחנו לא נפסיק לעשות בדיוק מה שכל מצפון אנושי תקין מחייב אותך לעשות בזמן כזה: לתבוע להחזיר את החיים – כי הם חיים, עדיין חיים – ולחבק ולהשאיר איתנו את הנותרים.
ולנסות, בכל זמן, להישאר ערים.
