הפרות שבבית שערים / במסגרת חיינו החריגים בפלנטה הישראלית, בחיים לא הייתי חושב שיירו על עמק יזרעאל, מקום הולדתי. העמק נראה לי תמיד מוגן על ידי כיפת ברזל שמימית. מצד שני גם ניר דבורי שהיה בהופעה שלנו בקיסריה במוצ"ש האחרון שבו החל הירי, לא היה חושב שיתקבל בהתרגשות כזו על ידי הקהל. ומצד שלישי נשבר הזין מנסראללה שכל נאום שלו העסיק אותנו כמו הופעה של טיילור סוויפט, אז יאללה אודרוב, יצאנו להציל סוף-סוף את הצפון. מה שכן הטור הזה נכתב ומודפס ביום שלישי, והאם ביום שישי נהיה במלחמה עוד יותר מטורפת או בחתונה מאושרת, לא יודע.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
אבל נחזור לעמק. למשל למושב בית לחם הגלילית היפהפה שחטף טיל ושוכן ממש שני מטר מאלוני אבא, שבו נולדתי. או לפרות בבית שערים, ש-30 מהן מתו מהטיל החיזבאללאי. רפת היא אחד המקומות הכי קדושים בקיבוצים ובמושבים. לא במובן האלוהי, אלא במובן החקלאי, הקיומי. אז איציק, שכל חייו מדבר על בית שערים שבו נולד, לא הפסיק להזדעזע שהרפת חטפה טיל. רבים אחרים נותרו המומים איך בבת אחת הפסיק הדיבור על החטופים. חבר שנע כרגע בשדרות ניו-יורק, שאל אותי בסימוס ונימוס "אתם גאים או חרדים?" ואילו שושנה העצבנית עמדה להניח פלאיירים למען החזרת החטופים על כיסאות בתי הקולנוע שבהם מוצג הסרט המדובר והמופלא של תום נשר "קרוב אלי". "שיהיה קרוב אליהם", אמרה שוש.
ייאושו של שאול / לא צריך להיות חוקר דגים כדי להבין שכמו שיש המון סוגי דגים בים, ככה יש כיום המון ישראל. ומדורת השבט שאבדה לנו כרגע היא עכשיו במלחמה. אני פוגש בהופעות ישראל לא פוליטית. מכורה לשירים. שמעבר לסנסציות ולסקנדלים היומיומיים אנשיה (הקהל) ניזונים מהנאה הדדית משכחה ממצוקות היום ומעמידת דום ומחיאות כפיים לזכר הנופלים.
אגב באחד האירועים לציון 7 באוקטובר, הציעו לי בהתחלה לשיר את "אומרים ישנה ארץ" בגרסה הישנה שהלחנתי בנעוריי. "קראתם את המילים שכתב שאול טשרניחובסקי בנסיעה בחשמלית בברלין 1923 בעת שהתעכבה עלייתו ארצה כי לא מצא פה עבודה?" שאלתי. כי קשה היה שלא להבחין בתחושות האכזבה והייאוש שאחזו במשורר שכתב בשיר: "איה אותה ארץ, איפה אותה שמש? אולי כבר איננה ודאי ניטל זיווה דבר בשבילנו אדוני לא ציווה". אגב לזכותו של המשורר הרופא, עומדת גם גרסה אופטימית לשיר.
2 צפייה בגלריה
(איור: יזהר כהן)
התותחון / תראו איזה יופי מתוך הסדרה "שוגון": לכל אדם יש שלושה לבבות. אחד בפה להראות את עצמו לעולם. השני בחזה ומיועד לחבריו. והשלישי פנימי, וקרוי לב ההישרדות. ואם תחשבו על זה, כל שלושת הלבבות האלה מופעלים עכשיו אצלנו בעת ובעונה אחת. חיל האוויר הפנטסטי, המודיעין המטורף שחזר לעצמו אחרי 7.10, והמוסד ושב"כ כמובן, שהם כמו הלהקה שלי - בלי שינגנו, המופע לא יעבוד.
אבל הבה נרפה לרגע את עצבינו המתוחים בסיפור משעשע.
במהלך השנים הופעתי לא פעם לפני עובדי המוסד לבקשתם. המוסד זה מגנט גדול, אניגמטי, שאנשיו נראים כאחד האדם. לא קינגסמנים. וזה כוחם.
ולסיפורנו: בסיום אחת ההופעות במוסד, הלכתי להשתין מלווה בשני מאבטחים שדאגו שלא אגיע למקומות אסורים. וכשחזרתי עמד על הבמה איש יפה תואר, והזמין אותי לבמה לתת לי מתנה תותחון מיני-צעצוע עם דסקית שעליה היה מודפס משהו בסגנון בתחבולות תעשה לך מלחמה, או משהו שקשור לעבודה בחשיכה.
"מי זה?" שאלתי את מאיר ישראל המתופף שלי, ומאיר ענה: אני חושב שראש ועדת התרבות שלהם. תרבות? תמהתי, אבל כשעליתי לבמה ושאלתי את נותן התותח מי הוא, ענה באלגנטיות מחויכת, "אני האחראי פה". קראו לו שבתי שביט. הראש. כל הסיפור הזה היה מזמן. ומאז לצערי כל פעם פינטזתי להיות סוכן מוסד, כי רק לעבור באיזה שדה תעופה אירופי אינקוגניטו עם שפם וזקן זה חלום חיי. פשוט שלא יזהו אותי.
פינטזתי להיות סוכן מוסד. כי רק לעבור באיזה שדה תעופה אירופי אינקוגניטו עם שפם וזקן זה חלום חיי. פשוט שלא יזהו אותי
שדות אושוויץ / אנחנו חברה נחושה שממריצה את עצמה בוויגובי להרזיה, תחרויות "המירוץ למיליון" וחנוכי בסדרתו החדשה. אבל בתוך הכאוס הזה, נסעה חברתי הרופאה מיכל ללוות את בתה וחבריה לספסל הלימודים במסע בחצרות הנרצחים באושוויץ שבפולין. וכששלחה לי השבוע וידיאו מרגש שבו הם נראים עומדים ליד אחת המשרפות ומקשיבים לשיר "מכתבו של מנחם מנדל" שהלחנתי ושרתי פעם למילים של אלתרמן, נזלתי אשכרה. בשיר שוכב מנחם מנדל אחרון היהודים של הזמן ההוא, מתבוסס בדמו וכותב צוואה לאשתו שיינה שיינדל בשלג, ותוך כדי כך מנחיל לעמו כל מיני דברים שיזכרו כדי לחיות אחר כך. דברים שקצת שכחנו. לא אלאה. אם בא לכם חפשו אותו ביוטיוב.
אחותי בת 70 / לאחותי נאוה האהובה באדם מלאו השבוע 70 שנה. שש שנים היא לא איתנו פה וזה לא פייר. אבל אולי בגלל שכל חייה כתבה על השואה אני מדמיין אותה מרחפת מעל שדות אושוויץ, או מרוב דאגה למה שקרה לנו השנה ומי נהיינו, מעל מחוזות ילדותנו מהעמק לקריות והמרכז. וכשאני מגביר את הדמיון אני רואה אותה פוגשת לקפה מקיאטו קצר את אלעדיק חברי הטוב והחסר. ואז מגעגועיי אליהם, אני מבקש משניהם שיהיו מליצי יושר עלינו כמו שאומרים. יכול להיות שנצא בעזרתם יותר טובים, למרות שכיום כל שני בני אדם שאני מכיר, רואים את המקום הזה אחרת.
מפוצצי הרימונים / הקיץ החל להיגמר במקום הזה. עטפנו את הרימונים בשקיות נייר חומות כדי להינצל מנקמתם של הנקרים האכזריים מפוצצי הרימונים. אבל היה גם טוב. למשל קרן הטובה מהמכולת עשתה לי חריימה לשבת ואצל כמה מחבריי החלה להסתמן הנחה פילוסופית שכל מעגל נסגר בסוף, לכן לא כדאי היה להיכנס לייאוש טשרניחובסקי. עובדה שנוכחנו בשבועיים האחרונים שוב שלמרות הישראליות המבוזרת והמפוזרת מרחפת מעל כולנו עדיין אותה שמש. וזה סוד חיינו. רק מה? לאט-לאט... סלואו הורסז. שימו קפה ונחכה לבאות. ובינתיים נסו להבחין בין אזעקה לשיר.
2 צפייה בגלריה
(איור: יזהר כהן)
המוסד ושב"כ / לעולם לא נצליח לאכלס את הפלנטה רק בטוב. אבל כדאי להשתדל בעזרת שלושת הלבבות. לב גדול לחטופינו. לב מפנק לילדים שלנו שחיים שוב במלחמה ומגלים אחריות ומתנהגים כמו גדולים, וכמובן ליבי האישי נתון ליונתן בני האהוב ורוני שלו שיתחתנו בסוף השבוע אם הכל יהיה בסדר.
ועכשיו מסע בדמיון: במהלך השנים כשהשתעשעתי באיך זה היה יכול להיות סוכן מוסד, היה לי רעיון פסיכי להציע למוסדניקים לרכוש מפעל אירופי לחלקי חילוף למכוניות חשמליות. לטפל במכוניות של ארגון טרור שעושה לנו את המוות בחיים, להטמין להם באגים ויום אחד ללחוץ על כפתור אדום, ואז בום. או ביפ.
רק מה? הרעיון נראה לי פסיכי ולא מעשי שלא העזתי להעלות אותו אפילו מול הילדים התמימים בני השמונה שתמיד צוחקים עליי. כדי שלא יצחקו עוד יותר.
אפרופו המוסד. מקבילו שב"כ קבע איתנו הופעה שנדחתה כבר שלוש פעמים בגלל המלחמה. מה שמוכיח שיש להם דברים יותר חשובים מללכת להופעה. רק שקצת חבל. כי אם לא היו להם "דברים חשובים" היה זה סימן שהשגנו שקט מול אויבינו. שהחטופים והצפוניים חזרו. ושהרעש מלמעלה שנשמע כמו גדודי מטוסי קרב הוא רק ציפורים במסען העונתי מהקיץ אל הסתיו.