1. בשני בערב עמדתי מול קהל בהופעה ליד נתב"ג, והייתה אווירה כזו שיש רק בישראל. צחקנו והכל, אבל היה ברור שכל רגע ההופעה יכולה להתקפל בגלל איזו הודעה מפיקוד העורף. וחשבתי על זה שלצד הקושי מתגלה עוד משהו: אנחנו אנשים די חזקים. יש לנו עצבי ברזל. 11 חודשים עברו ולא נשברנו. בכינו, כאבנו, אבל לא נשברנו. ובשעה ששורות אלה נכתבות, לא ברור אם אנחנו באמצע, בסוף או רק בהתחלה, אבל כן ברור, כמו שכתבה תרצה אתר פעם, שמלחמה זה אמנם דבר בוכה, אבל לא אנחנו אלה שבחרו בה בפעם הזו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
2. אחרי ההופעה נכנסתי למעלית במלון בהרצליה. בפנים בחורה נחמדה עם כלב. בגלל הכלב הנחתי שהיא במלון זמן רב.
את מפונה?
כן, היא אומרת.
מאיפה?
מקריית-שמונה.
מתגעגעת?
מתגעגעת מאוד וגם הכלב מתגעגע, אבל פוחדת שלא יהיה לאן לחזור.
הדלת נפתחת. אישה מבוגרת, אוחזת מגבות בידה, נכנסת. הן מברכות זו את זו בשלום חם. מפטפטות קצת. עולים קומה. האישה עם המגבות יוצאת.
האישה הזו, מסבירה לי הבחורה מקריית-שמונה, מפונה מקיבוץ בארי.
כמעט שנה אחרי השבת ההיא. אישה מבארי ובחורה מקריית-שמונה במעלית. מחייכות אבל מתגעגעות למה שהיה, למה שאולי כבר לא יהיה.
ישראל 2024. זה המצב. ומי שרוצה להרגיש ולהתרגש ממה שעובר על אחינו המפונים, מוזמן לצפות בסרט מינימליסטי ומתוק ביס דוקו, "איפה תלכי" שמו, על ג׳יזל אלמקייס ורינה אקיאן, שתי חברות משדרות, שתיהן בעשור התשיעי לחייהן, שמצאו עצמן אחרי השבת ההיא בבית מלון בתל-אביב וניסו לקיים בו שגרה, לצד הגעגוע הביתה. באחד הלילות אלמקייס מתקשרת מהחדר במלון לאקיאן.
היו לי מחשבות לא טובות, היא אומרת לה.
מה חשבת, שואלת אקיאן.
על מה שעשו לנו. איך שבאו לנו ככה.
כך היה, מה נעשה. עכשיו תשני, מאמא.
3. ב-7 באוקטובר הייתי בדיוק באמצע צילומי הסדרה שלי, שעלתה ממש בדרך נס בקשת, אחרי שבמקרה היו שעתיים שקטות שאיפשרו לשדר את פרק הבכורה.
הצילומים עצמם היו הזדמנות לשכוח לרגע מהמחלוקת הנוראה של הרפורמה או המהפכה המשפטית. לעסוק במשהו אחר. אני זוכר שהדאגה שלי הייתה שאני שמן וכך יראו אותי בטלוויזיה. דאגות של 6 באוקטובר, מה שנקרא. ואז הגיע השבת ההיא, ועצרנו את הצילומים. בהתחלה חשבתי שלעולם לא נחזור לצלם. חשבתי שכלום לא יחזור להיות כשהיה. וזה נכון. כלום לא חזר להיות כשהיה.
אבל החיים לא נעצרו. החיים נמשכו, אבל אחרת. וגם הצילומים המשיכו, קצת אחרת. אחרי הפסקה חזרנו לצלם עם התאמות, כך שהסדרה תהיה רלוונטית. תתאים לישראל החדשה. ומהי אותה ישראל? מצד אחד זו ישראל שפגשה ברוע. שעמדה מולו. אבל מצד שני זו גם ישראל שבכל זאת, לצד הכאב, מחפשת דרכים קצת לשמוח. קצת להירגע. אני רואה את זה היטב בהופעות שלי: מגיעים משפחות שכולות, אחים שכולים, הורים שכולים, אלמנות. הם רוצים לצחוק. החיים שלהם לא יהיו מה שהיו. גם שלנו לא. אבל הם אומרים לי בצדק: אם בנוסף לכל גם נגזור על עצמנו צער מוחלט – נקרוס סופית. חייבים אוויר כדי לשרוד.
התחלתי לצלם את הסדרה כדי להגיד משהו. היום כל מה שאני מקווה זה שהיא תספק מעט נחמה. התחלתי אותה כדי להציף דברים. פה ושם לאתגר. סיימתי אותה בתפילה שרק תשמח לבב אנוש. שתעשה קצת טוב לנפש הישראלית העייפה. הפוגה קלה מצער.
בארץ הלוהטת הזו, אמר פעם יהודה עמיחי, מילים צריכות לשמש כצל. גם סדרות.
אנחנו בישראל חדשה. מצד אחד, זו ישראל שפגשה ברוע. אבל מצד שני זו גםישראל שבכל זאת, לצד הכאב, מחפשת דרכים קצת לשמוח
4. לפני כמה ימים שלח לי חייל חמוד תמונה של הספר שלי באחד הבתים החרבים בכפר עזה. מדי פעם אני מקבל תזכורות כאלה מהעוטף. אתמול ראיתי פרומו לסדרה החדשה שלך, אמר החייל, ועכשיו אני בעוטף לקראת כניסה לעזה, רואה את הספר שעליו היא מבוססת.
יש משהו כמעט גרוטסקי בלהשיק דרמה קומית בימים שבהם בכל רגע עשויה לפרוץ מלחמה אזורית כוללת. אבל הכל מעורבב בארצנו, הכל שזור זה בזה:
נבו אלמליח משחק את הבן שלי בסדרה. נבו הוא ילד מתוק, שפונה מביתו בצפון וכבר חודשים עקור עם משפחתו ומתגעגע הביתה. אילנית בן יעקב משחקת את מנהלת בית הספר באחד הפרקים. ב-7 באוקטובר היא איבדה את אחיה הקטן ליאור ז"ל, שנהרג בקרב גבורה בהגנה על יישובי העוטף. נטע רוט שמשחקת בסדרה עברה לגור חודשים ארוכים בים המלח עם תושבי בארי לאחר השבת ההיא. שחקן שמשחק בפרק הפתיחה את אחד מחברי כיתת הכוננות הוא לוחם שהיה בצו 8 במשך חודשים ארוכים, והגיע לצילומים מהלחימה. גם המקום שבו צילמנו את ביתי בסדרה נקרא מגן דן, התנחלות ליד אלקנה, שכמעט מאה אחוז מהגברים שגרים בה היו במילואים בזמן הצילומים. הכל מעורבב בכל.
5. חשבתי שאתרגש כשהסדרה שלי תעלה או אתבאס אם תפרוץ מלחמה ביום הבכורה, אבל הכל מתגמד בימים האלה. הכל מקבל פרופורציה. אלה ימי מתח והכרעה לאומיים. שוחחתי בשבת שעברה עם חבר שהיה מעל למאתיים יום בהר דב. כשסיימו את הסבב הנוכחי, המג"ד שלו הביא לו ולשאר האבות בגדוד תעודות הוקרה לילדיהם, שבזכות החוסן שלהם, לאבות יש אפשרות להילחם ולשמור עלינו. הוא סיפר לי כמה זה שימח את ילדיו הקטנים. והוא גם אמר לי כמה הם משתוקקים ומוכנים להרחבת המערכה. חשבתי עליו, איך הוא לא מפחד? בלי לפרט, אומר שהוא יהיה בקו הראשון מול האש, זה לא מרתיע אותו? זה בלתי נמנע, הוא מסביר לי. יש לנו צבא כדי שלא יירו על אזרחינו ויגרשו אותם מבתיהם, והצבא צריך לממש את ייעודו. ותהיה בטוח שנעמוד במשימה.
הנה כי כן, אנחנו על סיפה של מלחמה שתהיה אולי אדירת ממדים, מבינים שאי-אפשר לוותר על חבל הארץ היפה שלנו בצפון. מבינים שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. החיים הם תקופה קשה, אבל אמן שיהיו בשורות טובות. שבת שלום.
