"מפחדים? מפחדים ממה?" אבא שלי אומר וזוקף את שתי הגבות שלו כל כך גבוה שאיזה חלק ישן ולגמרי בלתי נשלט בתוכי נכנס מיד ללחץ. ככה בדיוק הוא היה זוקף לגבהים את שתי הגבות המרשימות שלו בכל פעם שהייתי מכעיסה אותו כילדה. "מה שוב עוללת לשלט של הווידיאו שהוא לא עובד?" הוא היה שואל, והגבות היו מעופפות למעלה כמו שני נשרים כועסים שאורבים לתשובה אחת לא נכונה ממני. ואני הייתי מסתכלת על הגבות המורמות ורואה בהן את התימהון העמוק שלו על הילדה שיצאה לו. ילדה שלא מתאימה למהנדס שקול ורציני מהכרמל בשום דרך, ילדה תוכי. רגשנית מדי, מתלהבת, נוהגת להרוס מכשירי חשמל ולדבר שעות על דברים שהיא לא מבינה בהם כלום. תמיד אמרתי שאהבה זה דבר נפלא, אבל יש חומר אחד בעולם שיותר שווה ממנה, וזו חיבה. אתה יכול לאהוב את הבת שלך כמו משוגע, אבל פשוט לא לחבב אותה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
אני לא שולפת פה כינור, כבר מזמן למדתי להבין ולאהוב אותו גם ככה. כשנולד לך תינוק אתה יכול להישבע שתאהב אותו, שתגונן עליו, שתדאג שלא יהיה לו יומולדת אחד פחות ממאושר כל חייו, ואבא שלי היה נהדר ועשה בשבילי את כל הדברים האלו. והרבה יותר. אבל להכריח את עצמך להסתדר איתו במין זרימה שלווה ונעימה כמו של חברים? זה כבר כמעט בלתי אפשרי.
כשפרצתי לביתם המטופח והמוריק על הרכס המערבי של הכרמל, גוררת מאחוריי את הטרולי הסגול שלי וגם את כל ההיסטריה שייבאתי איתי מהעיר הגדולה, לא ציפיתי למצוא את הוריי יושבים כמו שבלול פגיע ונרעד בגלל שאתמול בלילה ירו על חיפה. אבל בטח שלא ציפיתי למצוא אותם יושבים במטבח על כוס קפה בלי רמז לשום התארגנות. "נו", הקול שלי צורם, "פתחתם את הממ"ד? אומרים שחיזבאללה יתקוף פה הלילה בטוח". "איפה קראת את השטויות האלו, בטלגרם?" אבא שלי שואל, וכמו תמיד, כשהוא מאבחן אותי בדיוק של מכונת שיקוף, אני חוזרת להיות המתבגרת הסייחה והבועטת שהייתי. שנינו יודעים שהוא צודק, שאני יונקת את החדשות שלי מטלגרם, אבל לי אין שום רצון להודות בפניו שהוא צודק.
"אם יהיו טילים", אבא שלי אומר, "אז בטוח לא הלילה". הוא פותח בהסבר מפורט על התקדמות המלחמה כפי שהוא רואה אותה, ואני לא יכולה שלא להעריץ אותו לגמרי. אלוהים, כמה הייתי רוצה להיות הגיונית ומבוססת כמו אבא שלי, שגם בגיל 92 שולט בחדות מטורפת בכל פכי המלחמה. "ובכל זאת", אני אומרת, "הלילה ירו טיל שפגע בבניין בקריית-ביאליק. ראית את הפגיעה? זה נראה נורא". "שטויות", אבא שלי אומר, "אני אראה לך עוד מעט תמונה של פגיעת הטיל ברחוב הס בהדר". "מה, פגעו גם בהדר?" אני אומרת מבולבלת. "לא", אבא שלי אומר בחוסר סבלנות, "במלחמת לבנון השנייה טיל פגע ברחוב הס בהדר, אני אראה לך את התמונה מאז במחשב שלי, ככה נראה הרס אמיתי". ונדמה לי, או שבמטבח מתפתח איזה קרב בין שני אנשים. בצד הימני, הפלמינגואית הדרמטית וחובבת האסונות, ובצד השמאלי, המהנדס המאופק עם הידע האמיתי. ואולי אני סתם רגישה מדי, הרי הגעתי לפה גם ככה במינוס של אהבה.
רן חזר מיוון לפני יומיים, קירצפתי וניקיתי את הדירה לקראת שובו, אפילו אפיתי לכבודו עוגת תפוזים סתווית, אבל כל זה לא עזר כשהטיסה שלו, כדרכן של טיסות בימי מלחמה, התעכבה בכמה שעות. כשהוא נחת, הוא המתין למונית במשך שעתיים וחצי, וכשחזר אליי הביתה הוא היה במצב רוח קרבי. הריב שהתלקח בינינו היה לוחמני במיוחד, מלא במטענים מדברים שאנחנו סוחבים בינינו כבר כמה שבועות. לא ממש זוכרת על מה הוא היה, כן יודעת שבמהות שלו הריב הזה עסק בזוג שהיינו פעם ובזוג שנהיינו לאחרונה.
כשהריב נגמר, רן היה מרוצה. הוא איש של אמת, אוהב אותה מרה וחריפה ותמיד מעדיף אותה על פני השקר. "אני מרגיש קרוב יותר אלייך כי דיברנו בכנות", אמר וחייך אליי חיוך חרמן, בחיי שהאיש המוזר הזה משתלהב מינית מקצת כנות. אבל אני שונה ממנו, מעדיפה דברים רכים, מעורפלים, לברוח כמה שייתנו לי לברוח. "אני יודעת שהשלמנו", אמרתי לו, "אבל אני מרגישה כאילו שהרביצו לי אחרי המילים שאמרנו".
וככה נסעתי לחיפה. כשהגעתי לתחנת הרכבת חוף הכרמל, איזה כוח מסתורי דחף אותי לא לקחת מונית ישר למעלה, אלא לגרור את הטרולי שלי לשפת הים. הייתה בדיוק שקיעה מלנכולית של סתיו ואני הרגשתי כל כך לבד על הים מול השמיים המנומרים בצבעים של מכות כחולות, תלושה מכל אדם ומכל דבר. רן נשאר בבית, מאיה התחילה למלצר במסעדה בתל-אביב ואין לה זמן לדבר איתי מילה, שניהם לא בדיוק מבינים את הגרסה החדשה והדיכאונית שהפכתי להיות.
אבא שלי מתעקש לסדר לי את המיטה בחדר בקומה העליונה. זה חדר משונה, יש בו את ההליכון של אבא שלי, את הקלסרים שלו שמסודרים בשורה בארון העץ, הם מכילים כנראה חומר משומת המס של שנת 1975, וגם פסלון קטן מחרסינה של ספה שחורה שחתול ורוד ישן עליה. זה פסלון שאני קניתי פעם, כשהייתי בת 11, הוא ישב אצלי שנים בחדר, חפץ אייטיז קיטשי וכעור שנראה לי אז כמו שיא התחכום. "את בטוחה שהכרית הזו נוחה לך?" אבא שלי אומר ומוסיף בדאגה, "והשמיכה? היא לא דקה לך?" זה בדיוק כמו שאמרתי, האיש הזה אוהב אותי ונראה כל כך שמח לדאוג לי שיהיה לי נוח, אבל אין לו שום שימוש בי. הוא עומד כמו עץ איתן מול המלחמה, הוא כבר עבר כל כך הרבה מלחמות שיש לו חוסן נפשי כמו של רומל. ואני, בתו המבולגנת, הדברנית, המהירה להתרגש, איך בדיוק אני מועילה לו כאן? אני נרדמת ופסלון החתול הוורוד זה הדבר האחרון שאני רואה. היו לי פעם חלומות לכבוש את העולם ולרקוד כמו בקליפ של מדונה, איך נהייתי ילדה זקנה, ילדה בת 53 שאוכלת חביתה עם ההורים בני ה-90 שלה?
בוקר, וכמובן שאבא שלי צדק. באמת לא הייתה תקיפה הלילה. אני קמה לצחצח שיניים, שומעת את אבא שלי שר לאמא שלי שעדיין ישנה במיטה שיר. "ווייק אפ ליטל סוזי", שיר ישן מהסיקסטיז, נדמה לי של האחים אברלי, ולרגע זה מפזר את ענני המלחמה. כי הנה. יש זוגות של כמעט 70 שנה שהגבר עדיין שר בהם לאהובתו בבוקר. ואם רן ואני רק נתעקש, אם רק נתמיד להתמקד בכל הטוב הענקי הזה שאני יודעת בוודאות שיש לנו, בסוף גם אנחנו אולי נהיה כאלו.
כשאני יוצאת לרחוב לקנות קמח שקדים כדי לאפות עוגיות, אני מגלה כמה החיפאים לא סופרים אף אחד. לא את האולפנים, ולא את חיזבאללה. באולפנים קוננו שחיפה "ריקה מאדם", אבל הקפה בפינה מפוצץ. אולי כל העם שלנו נהיה חסין, מאדרפאקר קשוח, מסתובב ברחוב וקונה בורקס כשמטוסי הקרב חגים מעליו. ולרגע אחד אני כל כך גאה בהם, בנו, על הדרך שבה המרנו תוך שנייה את המלחמה שהתרגשה עלינו לבדיחות שחורות והווי. הישראלים למדו להתנהל לצד המלחמה, להלך לידה בשלווה עם שקית קניות מהמכולת. ואם ארגוני הטרור סבורים שהם יצליחו ללמד אותנו פחד עם האיומים שלהם, הם כנראה לא ראו את האמא החיפאית הקולית והיפה שאני ראיתי, קונה בקיוסק בטריות ופנס לממ"ד ואז אומרת לילדה שלה בנחת "את רוצה גם קרטיב גומיגם, נעמי?" ואני כל כך אוהבת את העם שלי על החוסן שלו. על המבצעים הגאוניים של המוסד ושל צה"ל, על העורף שהחליט להפוך באמת לעורף. קשה ושרירי.
אם ארגוני הטרור סבורים שהם יצליחו ללמד אותנו פחד, הם כנראה לא ראו את האמא החיפאית הקולית קונה בקיוסק בטריות ופנס לממ"ד ואז אומרת לילדה שלה בנחת "את רוצה גם קרטיב גומיגם?"
בשמונה בערב אני יושבת שוב במרפסת, ההורים שלי אוכלים ארוחת ערב אבל אני לא רעבה. האזעקה תופסת אותם בדיוק באמצע הדג המלוח, וגם ככה יש לאמא שלי הליכון ולאבא שלי מקל וייקח להם המון זמן. אני מתלבטת מה לעשות, לעזור להם למרות שברור לי שהם ידחו אותי בבוז גאה, או לרוץ לממ"ד שנמצא בחדר הארונות שלהם. אני עומדת שם כמו טיפשה, בוחנת את הקולב שעליו כל הז'קטים המחויטים והיפים שאמא שלי כבר לא לובשת. והנה הבומים, נשמעים קרובים כאילו שהם ממש מטר מאיתנו. וההורים שלי, הם עדיין פוסעים להם בנחת מהמטבח.
אני רצה אליהם, מעודדת אותם למהר, ואז שוב בום נורא. "אתה לא מפחד?" אני אומרת לאבא שלי שסוף-סוף הואיל בטובו להגיע עם סוזי הקטנה שלו לממ"ד. "ממש לא", הוא אומר ברוגע כזה של מהנדס שכבר הינדס לעצמו תמונת מצב מדויקת. "הבומים כבר היו, עכשיו זה הזמן שצריך להיות פה, כי עכשיו אולי ייפלו בבית רסיסי המיירטים".
"אבא שלך אשכרה מצליח להרגיע אותך", אני חושבת, "הוא אולי לא תמיד מחבב אותך, אבל הוא פה, והוא מגן עלייך, ודואג שלא תפחדי". והנה, אני מרגישה את האהבה שכל כך חיפשתי. לא תמיד היא באה כמו שאני רוצה, לפעמים היא מכאיבה ומאכזבת, ובכל זאת, היא פה. היא באנשים שפגשתי היום ברחוב, היא באבא שלרגע אחד לא יעיז להפגין שבירה, היא באמא שלי שביקשה ממני בבוקר להסתרק, והיא ברן, שסימס לי אתמול בערב שאלה אחת, "שקט שם?" "הכי שקט שיש", אני עונה. "שלווה חיפאית עם עצי האורן הקודרים שלה מפחידה אותי יותר מכל טיל לבנוני עליז", הוא כותב לי. רן באמת חוטף צמרמורת מהאורנים החשוכים ומקריאות התנים בוואדי, מכל הדברים האלו שהם חלק מהדם שלי מאז שאני תינוקת. גם אליו אני שייכת, הוא דווקא מחבב אותי, אוהב כשאני מתלהבת בהגזמה ושיש לי אוסף של 40 ביקיני בצבעים שונים.
אבא ואמא שלי עומדים בממ"ד שהוא גם חדר ארונות, וביניהם אני מתרוצצת, לא מפסיקה להגיד "אמאל'ה, זה קרוב". שאלתי מה המקום שלי פה במשפחה הזו כל כך הרבה פעמים, אז כנראה שזה זה. להביא המון רעש ורגש ואז לחזור לרן כשזה נהיה יותר מדי. ופתאום זה מרגיש שיש לי המון - אני וההורים שלי ובית וכולנו בחיים. זה יספיק לעכשיו. "את רוצה פרוסה עם משהו?" אבא שלי אומר כשאנחנו יוצאים, "ואל תיסעי מחר ברכבת, זה מסוכן".
