אחד הדברים שגרמו לגיא מרוז להזדהות עם יפה ירקוני במהלך כתיבת המחזמר "האמיני יום יבוא" שמועלה עכשיו בתיאטרון הבימה בהצלחה גדולה היה הראיון שנתנה לגלי צה"ל באפריל 2002, כשמחלת האלצהיימר כבר החלה לתת בה את אותותיה, שבו אמרה שהיא מצדיקה את מי שמסרב לשרת בשטחים, ראיון שגרם לביטול ההופעות שיועדו לה ולדרישה לשלול ממנה את פרס ישראל שבו זכתה. "אני מכיר שנים את עניין הצנזורה וסתימת הפיות", אומר מרוז. "לפני שנתיים וחצי צייצתי ואמרתי שאם בן גביר יהיה שר, לא אוכל לחיות פה. מה שזה עשה לי מבחינת העליהום התקשורתי והציבורי היה נורא. קיבלתי מדי יום מאות הודעות, וברחוב צעקו לי, 'תעזוב את הארץ'. פחדתי לצאת מהבית, נכנסתי לדיכאון חיי ולפרנויה שלא רק שכולם נגדי, אלא שגם מצלמים אותי ועושים עליי תחקירים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
במדינה המשוגעת שלנו עליהום כזה לא מפתיע.
"כבר אי-אפשר לעשות כאן סאטירה. בשנת 2000, במערכון בתוכנית הסאטירית 'המחשוף' ששודרה בקשת, יוני להב ואני קרענו את דגלי ישראל ופלסטין, הפכנו אותם לכדורים והתמסרנו בהם. הרעיון של המערכון היה להראות שבמקום להתעסק בתכנים, מתעסקים כאן בסמלים; שהסמלים הורגים אותנו. בגלל המערכון עם הדגלים הורידו לנו את התוכנית".
קריעת הדגל הפכה כבר מזמן לקו אדום כאן.
"אני לא תמיד יודע מתי יבוא בלגן. ב'מחשוף', שבה קרענו את הדגלים, היה מערכון על יאסר ערפאת ואהוד ברק. יום קודם, אבי ניר (מנכ"ל שידורי קשת - י"ב) נפגש איתנו ואמר לנו, 'אל תהיו גסים'. הלכנו לחדר העריכה והוצאנו את המערכון מהתוכנית. את הדגלים השארנו. לא שיערנו שזה יעורר סערה. גם בציוץ על בן גביר לא חשבתי שאני כותב משהו חמור".
אתה נחרץ כל כך גם ביחס למלחמה?
"כשפרצה המלחמה לא יכולתי לזוז ממסך הטלוויזיה ומהבית. אורלי אשתי התנדבה וארזה חבילות ונסעה לעוטף, ואני לא הייתי פנוי לזה. הרגשתי שאני לא מסוגל. בשלב מסוים הפסקתי לצפות בטלוויזיה. בהפגנות במהפכה המשפטית עמדתי באזור הכוחות נגד הכיבוש. לדעתי המאבק של משפחות החטופים לא נכון. צריך משהו הרבה יותר חריף. כל הפסטיבלי שירי אבל האלה לא עוזרים.
"בהפגנה בשבת עמדה מישהי מהמשפחות וצעקה, 'תפסיקו כבר עם הפסטיגל הזה של השירים, איזה הביתה. אף אחד לא חוזר הביתה. צריכים לסגור את המדינה'. ניסיתי לדבר עם ראש מועצת התלמידים של התיכונים. אמרתי לה, 'תשביתו את התיכונים'. היא אמרה לי, 'מה פתאום, חצי מהתיכונים נגד הפסקת המלחמה, נגד העסקה'. זה הימם אותי. אתה שומע את השקרים בטלוויזיה, כשאנשים אומרים, 'אין ברירה, חייבים את המלחמה'. לא נכון, יש ברירה, הייתה ברירה, לעשות את העסקה בעזה ואז לא הייתה פורצת מלחמה בלבנון".
במחזמר "האמיני יום יבוא", שכתב מרוז וביים אלדר גוהר גרויסמן, מככבות בין השאר גילה אלמגור, גלית גיאת, עינת שרוף, אילי עלמני וליליאן ברטו. הוא מבוסס על סיפור חייה של ירקוני, ונולד מרעיון של עינת שרוף. "נורמן עיסא, חברי הטוב, ירד במדרגות הבימה, ופגש את עינת שרוף", מספר מרוז. "היא שאלה אותו מי יכול לכתוב מחזה כזה, שהוא חלום חייה, והוא המליץ עליי".
מיד הסכמת?
"אמרתי לה שקודם אני רוצה לבדוק אם יש כאן סיפור. התחלתי לעשות תחקיר וגיליתי את הסיפור של הראיון בגלי צה"ל והבנתי שאני רוצה לכתוב את המחזה הזה. נפגשתי עם רותי, הבת הצעירה של יפה. אני מכיר אותה הרבה מאוד שנים. היא הייתה המורה של הילדים שלי. עם אורית, אחותה, שוחחתי הרבה בטלפון. אורית הייתה חרדה נורא מה יהיה עם ההצגה. היא הטריפה אותי. היא פחדה מאוד עד כמה עניין השמאלניות, הזיהוי של יפה כזמרת המלחמות, וסיפור הבגידה של אבא שלה שייקה יהיה נוכח במחזה".
5 צפייה בגלריה
''גיליתי את הסיפור של הראיון בגלי צה''ל והבנתי שאני רוצה לכתוב את המחזה הזה''
(צילום: אביגיל עוזי)
השמועה אומרת ששייקה ירקוני עזב את יפה לטובת אישה אחרת. מי הייתה המאהבת?
"תשאל את רותי במי מדובר. עשיתי תחקיר במשך ארבעה חודשים. הגעתי גם למוטי זעירא, שהיה אמור לכתוב את הביוגרפיה שלה, משהו שלא יצא בסוף. שמעתי הרבה פרטים שלא הופיעו בעיתונות, למשל ששייקה בעלה הביא לה את השיר 'באב אל וואד' תמורת שלוש לירות. זה היה אז המון כסף, חצי משכורת. למדתי ממוטי כל מיני דברים מרתקים, בין השאר על בית הקפה של המשפחה, על האמא של יפה שגם אותה בעלה עזב, על ההקלטות הראשונות שלה".
"מצד אחד יפה ירקוני הייתה פורצת דרך, אישה שחיה בעולם של גברים, שעשתה מהומות על כל דבר, ומצד שני היא הייתה אישה כנועה ועשתה את מה שבעלה אמר לה"
למה אורית חששה מהזיהוי של זמרת המלחמות? ככה ירקוני כונתה.
"הבנות אמרו שהיא שנאה את הכינוי זמרת המלחמות, וזה באמת לא דבר דומיננטי במחזה. היא שנאה את זה, כי יפה הייתה, אין מה לעשות, אשת שלום. בגלל זה היא גם דיברה על האינתיפאדה, והבת שלה הקימה את שלום עכשיו".
הן לא ביקשו שלא תתייחס לבגידות של אביהן?
"הן סיפרו לי על זה ולא היה שום וטו לא להכניס את זה. באופן ברור הבגידות לא היו עניין חד-פעמי. יפה הבליגה על זה. המשפחה הייתה חשובה לה מאוד. הבנות שלה דיברו הרבה על הבית המאוד חם שהיה להן".
באיזה צד אתה בוויכוח מי הייתה טובה יותר – יפה ירקוני או שושנה דמארי?
"תמיד אהבתי את יפה יותר. כמוזיקאי אני אומר לך שיפה הייתה הרבה יותר מוזיקלית. היא לא זייפה. לשושנה היה קול עמוק, דרמטי".
היא הייתה אישה פורצת דרך?
"מצד אחד היא הייתה פורצת דרך, אישה שחיה בעולם של גברים, שעשתה מהומות על כל דבר, ומצד שני היא הייתה אישה כנועה ועשתה את מה שבעלה אמר לה. היא נורא רצתה להישאר זמרת סלונית, ולא זמרת של 'באב אל וואד'. היא גם הסכימה שבעלה יחזור אליה אחרי שבגד בה. היה אסור לדבר בבית על יוסי גוסטין, בעלה הראשון של יפה, שנהרג כששירת בבריגדה באיטליה, כמה חודשים אחרי נישואיהם. שייקה לא הסכים לזה. הוא אמר, 'לא ידברו בבית הזה יותר על יוסי גוסטין'. והיא הסכימה".
מחלת האלצהיימר שממנה סבלה ירקוני בשנים האחרונות לחייה תופסת מקום מרכזי בהצגה לא פחות מהקריירה המפוארת של ירקוני. "על הדמנציה של יפה לא היה אכפת לבנות שלה לדבר, הן לא ניסו להסתיר אותה", אומר מרוז. "נפגשתי עם המוזיקאי עוזי אסנר, שליווה אותה, והוא סיפר לי סיפורים מדהימים עליה ועל טוב ליבה, גם על הדמנציה שלה. על זה שהיא נסעה ליפן ושכחה את כל הבגדים בארץ. הבית של יפה ירקוני, סיפרו לי, היה תוסס מאוד. יום אחד אפילו מייק ברנט הגיע לחזרות עם יפה".
מה סיפרו לך על היחסים הבעייתיים בין יפה לנעמי שמר?
"היא לא דיברה הרבה שנים עם נעמי שמר. נעמי כתבה לה שיר לערב שהתכוונו לעשות לה באמ"י, אבל הוא בסוף בוטל. היא נתנה בסוף את השיר 'נועה' לאריק לביא ולא ליפה, וזה שיר שיפה מאוד רצתה ולכן כעסה עליה נורא. מבחינתה היא עשתה את נעמי שמר. היא לקחה אותה מהקיבוץ ועשתה איתה אלבום שירי ילדים מצליח".
שיערת שההצגה תצליח כל כך?
"כשראיתי את התוצאה הסופית בחזרה הגנרלית הבנתי שהיא תצליח. זה היה מרגש נורא והסיפור עבד".
מרוז, בן 63, הוא עיתונאי, מגיש טלוויזיה, תסריטאי, מחזאי, זמר, שחקן, מוזיקאי וסטיריקן, נשוי בשנית לאורלי וילנאי, ואבא לשלושה מנישואיו הראשונים. בני הזוג הם משפחת אומנה לבן של פליטה אריתראית. מלבד "האמיני יום יבוא", הוא מריץ עכשיו את הצגת היחיד "לא נורמלי", שכתב ובה הוא מספר על המשבר הנפשי הקשה ממנו סבל. "כתבתי את המחזה לתיאטרונטו", הוא אומר. "זה משהו שקרה מעצמו. אורלי הייתה מאוד בעד שאכתוב את זה. היא אמרה שהכתיבה היא עוד דרך להתמודד עם המצב הקשה. כשהתחלתי לכתוב את המחזה הבנתי גם, כמחזאי, שזה סיפור נורא טוב.
5 צפייה בגלריה
''יפה ירקוני ונעמי שמר לא דיברו הרבה שנים''
(צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, במחנה גדנ"ע (אלי חן))
"ההתלבטות בבית הייתה האם אני שחקן או לא. אורלי הייתה מאוד נגד זה שאשחק את עצמי. היא חשבה שיהיה לי קשה. אמרתי לה, 'אם מישהו אחר ישחק את זה, זה לא שווה. זה הכוח של ההצגה'. קשה לתאר את התגובות המרגשות. לא הבנתי כשכתבתי את זה כמה לכל אחד בקהל יש סיפור כזה, או במשפחה או בין חבריו. זה נוגע בכל כך הרבה אנשים שזה מטורף".
איך אורלי והילדים שלך התמודדו עם מצבך?
"אורלי אישה חזקה. מישהי אחרת לא הייתה עומדת בזה. הייתי בטוח שהיא תעזוב אותי, כי למה שהיא תהיה איתי. זאת הייתה חצי שנה קשה אם כי זה נמשך יותר. בדראפטים האחרונים של יפה ירקוני כבר הייתי בדיכאון. הילדים שלי תיפקדו בצורה מטורפת. הם עזרו נורא ועודדו. הילד הצעיר, ילד האומנה, שאל אותי, 'אבא, מתי זה ייגמר?' כל הזמן סיפרנו לו שאני במתח בגלל הצגה בבאר-שבע, אז הוא אמר, 'נו, מתי כבר ההצגה תצא?' השתדלתי לתפקד איתו כמה שיותר נורמלי. פה אורלי נכנסה לתמונה".
חשבת שלא תצליח להירפא מזה?
"בטח. חשבתי רוב הזמן שזה יימשך עד סוף החיים. היה לי דיכאון קל בגיל ארבעים, אבל לא דומה לזה. החלטתי לא להפסיק עם הכדורים. הפחד שזה יחזור הוא גדול. אין סטטיסטיקה ברורה במקרה כזה. אני בכלל הייתי מקרה חריג. זה קרה לי בגיל מאוחר, והם לא יודעים להסביר את זה".
בימים אלה מרוז עוסק בכתיבת מחזה על שמעון פרס ומקווה להעלות גם אותו בהבימה. "כרגע אני בדראפט נורא ראשוני", הוא אומר. "אני מתעסק במה שקרה אחרי 96', כשהייתה לפרס אפשרות להקדים את הבחירות. למרות מה שאמרו לו – האגו לא נתן לו לעשות את זה. כינסתי את כל בני המשפחה לקבל את הסכמתם ונפגשתי עם כל אחד מהם, ולא רק איתם, לשעות ארוכות. בהתחלה חשבתי שזה יהיה מחזה על פרס ורבין, אבל זה יהיה רק על פרס. שמעתי דברים מטורפים על פרס וסוניה".
כמו מה?
"שמעתי מאחד האנשים שהוא היה פלרטטן, כמו כל הדור הזה, אבל לא פלרטטן עבריין. סוניה זרקה אותו מהבית כשהוא נבחר לנשיא והם לא נפגשו עד יום מותה. היא הייתה שונה ממנו ולא בחרה בחיים כאלה. פרס אהב אותה והעריך אותה".
יש דמיון בינו לבין יפה ירקוני?
"שניהם רצו נורא שיאהבו אותם. חוסר הסיפוק של יפה שלא אוהבים אותה מספיק הגיע לדעתי בגלל שושנה דמארי. אצל פרס הרצון שיאהבו אותו לא נבע מילדות עשוקה. ההורים שלו אהבו אותו וסבא שלו העריץ אותו. אולי משהו בנוכריות שלו גרם לזה. הוא היה ילד זר כשהגיע לארץ, והיה לו קשה להתחבב על כל הצברים. הוא הרגיש זר עד שהיה לנשיא, אז מאוד אהבו אותו".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.09.24
