לפני ארבעה חודשים גילה מארק איווניר שהוא הצליח להדאיג מישהו שאולי שמעתם עליו פעם, רוברט דה נירו. "זה קרה כשצילמתי שני פרקים לסדרה חדשה לנטפליקס שדה נירו מפיק ומשחק את התפקיד הראשי", הוא משחזר; "הוא התעניין ושאל אם הכל בסדר עם המשפחה שלי. הוא באמת איש מקסים. אני התעניינתי ושאלתי אותו איך זה להיות שוב אבא בעשור התשיעי. צחקנו על זה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מה שנקרא כל אחד והמשבר שלו.
(צוחק): "בדיוק. דיברנו על מה קורה בחיים אחד אצל השני. סיפרתי לו שעברתי מלוס-אנג'לס לניו-יורק. היה לנו קאצ'-אפ כי לא ראינו אחד את השני איזה 15 שנה. יש לנו היסטוריה, הוא ביים אותי בסרט 'שומר המדינה', שהיה פרויקט הפריצה שלי לתעשייה".
ואיך היה לפגוש אותו שוב אחרי לא מעט שנים?
"תשמעי, ידעתי שעברו 15 שנה, שאני לא הפרגית שהייתי, והוא פרגית כבר לא. חשדתי שהוא לא יזכור אותי ולפני הצילומים כשנפגשנו ראיתי בעיניים שלו שאין לו מושג ירוק מי אני. הוא הושיט יד בנימוס ואיך שאנחנו לוחצים את היד נדלק לו זיק בעיניים, והוא אומר 'מארק!' זה היה מאוד משמעותי. בסדרה הזו אני משחק דמות של ישראלי, וכבר הרבה שנים לא קיבלתי תפקידים של ישראלים. אני משחק איש מודיעין שדה נירו נעזר בו בהקשר של מתקפת סייבר. נשמע מוכר?"
ייתכן. וכמה המעמד הזה של שחקן ישראלי בחו"ל שם אותך פתאום בתפקיד של הסברה?
"זה קורה. שואלים אותי על המצב, ואני מסביר. אבל הנה עוד משהו שקרה - וזה מסוג הדברים שאני לא יודע אם זה קרה באמת או אצלי בראש - כשצילמתי סרט בלוס-אנג’לס פנו אליי בבקשה להיות הקול של ילד שנחטף לעזה. עוד לפני שהוחזרו חלק מהחטופים בעסקה, עשו סרטון עם שחקנים הוליוודים, שכל אחד החזיק תמונה של ילד או ילדה ודיבררו אותם. ניגשתי לחבר'ה של ההפקה וביקשתי מהם להדפיס את התמונה של הילד. אחרי כמה זמן אני חוזר לחדר ההפקה ושואל 'הדפסתם את זה?', מישהו אומר, 'כן, שמתי את זה על השולחן'. אנחנו מחפשים את התמונה ואז מוצאים אותה מקומטת בפח. אני לא יודע להגיד לך שמישהו ראה את זה והבין במה מדובר וזרק את זה בכוונה, או שמישהו לא הבין מה זה וזרק, אבל בחוויה שלי אמרתי, רגע, מה קרה פה?"
איווניר, 56, הוא מהשחקנים הישראלים הכי מצליחים בעולם. שני, אולי, רק לגל גדות. הרזומה שלו עמוס להתפקע: מ"CSI מיאמי" ו"חוק וסדר", דרך "הומלנד" ו"בארי" ו"בבילון ברלין" ועד "כלים שלובים" ו"רשימת שינדלר" וגם "להיות איתה" הישראלי. חוץ מדה נירו, הוא חלק סטים עם שון פן, הילרי סוואנק, פיליפ סימור הופמן ז"ל ועוד רבות וטובים. פוליטיקת הזהויות שלו - ישראלי ויהודי שחי כבר 25 שנים מעבר לים, ששותה את הקפה שלו באנגלית ומגדל בנות אמריקאיות - פוגשת בתקופה הזו את המציאות. "אני חושב שכל העולם נמצא במשבר זהות", הוא פוסק. "השבטיות הולכת וגוברת בכל העולם, וזה מוביל לאי-ודאות. בראש ובראשונה אני מרגיש ישראלי. גדלתי בישראל, וכששואלים אותי מאיפה אני, התשובה היא ישראל. במהלך השנה הזו, למרות שלא הייתי בארץ, הרגשתי שאני בישראל. אני מתחיל את היום בלצפות בטלוויזיה הישראלית, אוכל ארוחת בוקר מול ynet, ואחר כך אני מדבר עם משפחה וחברים מהארץ, כולל חבר שיש לו שלושה בנים בצבא. כל פעם אני פותח את החדשות ומתפלל ששמות המשפחה של החברים שלי לא יופיעו שם, כי הבנים שלהם שם".
ובעולם האנטישמיות מרימה את הראש. אתה מרגיש את זה כשחקן? כישראלי שגר בחו"ל?
"כשחקן אני חייב להגיד שזה לא מאוד משפיע עליי. אבל אני כן יכול לומר שביום-יום נורא קשה לי להפריד את עצמי מזה, לא רק בגלל שאני מקשיב לחדשות ומדבר עם אנשים מכאן על בסיס יום-יומי, אלא בגלל שאנחנו חיים במגורי סגל של האקדמיה ב-NYU. אנחנו עושים סאבלט מפרופסורים של האוניברסיטה, ועוד לפני שהתחיל כל סיפור המחאות בקולג'ים, הוצאתי את הכלבה לטיול בוושינגטון סקוור ונתקלתי במחאות, במאות אנשים שעומדים שם בפארק וצועקים סיסמאות פרו-פלסטיניות. אני מנסה להימנע מלהיכנס לזה, כי אני לא אשנה את דעתם, אבל זה בפנים. ואם זה לא מספיק, אז כשהתחיל כל הסיפור עם קולומביה ו-NYU, מתחת לבית שלנו פתחו מאהל. ואז מהחלונות שלנו שמענו את הצרחות שלהם. אני יורד ורואה ילדים עם כאפיות שצורחים סיסמאות שאין להם מושג מה הן אומרות. וזה חלק מהחיים שלי".
זה מפחיד?
"זה בעיקר מרגיז. כי לא משנה מה הדעות שלך, אתה צריך שיהיה לך מידע יותר מבוסס. אני שונא את זה שאנשים מגבשים תפיסת עולם מסרטוני טיקטוק. זה מטריד ומרגיז, וכשאתה רואה את הזוועות של 7 באוקטובר, ואז אתה רואה עוד פעם את האנשים שלא מבינים מה היה ומה הרקע, זה קודר ומפחיד ועצוב. אני מחובר לזה וחי את זה. אבל מה שמעסיק אותי במיוחד זו התחושה שזו מגמה עולמית, שזה לא רק כאן, שאנחנו הולכים למקום לא טוב. בתור נצר למשפחה ששרדה את השואה, אני תמיד מנסה להסתכל קדימה ולראות איך להיות חכם ולעשות את החיים יותר בטוחים. וכבר מ-2016 אני אומר לכל החברים שלי, 'משהו לא טוב קורה פה'".
מה אתה מזהה?
"שיש עלייה של דיקטטורות בעולם. פוטין תמיד היה דיקטטור, אבל זה נהיה יותר ויותר קיצוני, ונהיה גל של כל מיני מנהיגים, כמו בהונגריה, ובברזיל ובאוסטריה. אתה תוהה לאן אנחנו הולכים. אני זוכר שיחה עם חבר, במאי הונגרי, שאמר לי על אורבן, 'הבן אדם הזה מחסל את העיתונות, מחסל את בתי המשפט'. בולסונארו בברזיל היה אותו דבר, והם גם מחוברים אחד לשני. גם טראמפ לא תורם לעניין הזה, והוא גם מעריך מאוד את פוטין ואת קים ג'ונג-און. אלו דברים שכבר הרבה שנים אני חי אותם. במקביל, יש את התרומה של הרשתות החברתיות לסיפור הזה, שבעיניי מעצימות את הקיצוניות, את הפלגנות, כי אנחנו יושבים פה בחדר הזה, ויש פה עשרה אנשים וכל אחד על המחשב שלו ועל הטלפון שלו, וכל אחד מקבל מידע שונה לגמרי. הרשתות החברתיות, באמצעות האלגוריתם, מפטמות אותך בפרשנות, וכל אחד מפרש את החיים ואת המציאות באופן שונה. גם בארצות-הברית יש פילוג נוראי. זה עובד גם בטלוויזיה, עם ערוץ 12 וערוץ 14 ואתה רואה גם את ההבדל בין סי-אן-אן לפוקס, כשאותן עובדות מקבלות כיוון כל כך שונה. ואחרי זה רואים את זה גם בשיח".
איך המשפחה שלך חיה עם כל זה?
"על הבנות שלי זה השפיע. הן נפגעו מהחברות הקרובות, כי אחרי 7 באוקטובר רובן לא ראו לנכון ליצור קשר ולשאול איך המשפחה, אם הכל בסדר, הן הרי יודעות שיש להן משפחה בישראל. שתיהן באיזשהו שלב ירדו מהרשתות החברתיות והורידו עוקבים לכל מיני חברים וחברות שפתאום התחילו לשים פוסטים בעייתיים".
זה דבר מטלטל.
"זה נורא מטלטל. הייתה פעם שהבנות באו אליי וביקשו לקבל יותר רקע על המצב. ישבנו שעה וחצי, נתתי להן סקירה היסטורית מהעלייה הראשונה ועד היום, הסברתי מה קורה ואיך הדברים נעשו. להן זה יותר משבר זהות, הן אמריקאיות אבל עם רקע ישראלי ואוקראיני, אז הכל מבלבל. אבל עוד פעם, התחושה שלי זה שאנחנו באיזו אי-ודאות שהמקור שלה זה משבר זהות גלובלי".
כמה זה היה קשה להיות ישראלי שלא גר בישראל בשנה האחרונה?
"לי אישית הייתה תחושת אשם. שנמשכה חודשים על גבי חודשים, בגלל שאני יוצא 8200. התחושה הייתה של איך פישלתי?"
איך אתה פישלת?
"הייתה לי תחושה אישית שפישלתי, למרות שהפסקתי לעשות מילואים ב-98'. היו לי שיחות עם חברים מהיחידה, דיברנו על זה".
משפחת צוויפלר - טריילר
וכמה מחבריך הלא-ישראלים התקשרו אליך?
"היו מספיק חברים שהתקשרו. גם בעבודה, כשצילמתי סדרה של פרמאונט עם ג'רמי רנר בפיטסבורג. ישבתי ודיברתי עם שחקנים מההפקה, וזה היה מקסים, כי כמו הבנות שלי הם ביקשו שאסביר להם מה קורה. ישבתי עם בחור פיליפיני ובחור אפרו-אמריקאי, שניהם מלוס-אנג'לס, והם נורא רצו לשמוע. ברמה האישית לא הרגשתי מותקף, אבל אני בטוח שיש אחרים שכן".
אתה לא מרגיש שזה נהיה אישיו בקריירה שלך.
"טפו טפו טפו זה לא. דברים נפלאים קרו בשנים האחרונות".
ודברים טובים אכן מתרחשים עבורו בגזרת הקריירה: הוא משחק בסרטו של הבמאי זוכה האוסקר ז'אק אודיאר שזכה בפרס השופטים ופרס השחקנית בפסטיבל קאן האחרון (בקרוב על המסכים ובנטפליקס), מככב בעונה השלישית של "ראש העיר של קינגסטאון", ועכשיו הוא גם בסדרה הגרמנית "משפחת צוויפלר", שזכתה בפרס הדרמה הטובה ביותר בפסטיבל הטלוויזיה של קאן ומשודרת ב-HOT VOD וב-NEXT TV. "שלחו לי את התסריטים בגרמנית והציעו לי את התפקיד, ובהתחלה לא הייתי בטוח, אבל דיברתי עם היוצר של הסדרה ולאט-לאט התחלתי להיכנס לזה", הוא משחזר. "מדובר על משפחה גרמנית מודרנית, יהודית, שהסבתא והסבא של המשפחה, שמגלם אותו מייק בורשטיין, הם ניצולי שואה שהגיעו לפרנקפורט אחרי המלחמה. אני בעלה של הבת שלהם, ולילד הבוגר שלנו יש בת זוג שחורה שנכנסת להיריון. כל העונה היא על איך המשפחה מתנהלת מול זה שהולך להיוולד להם נכד שחור - אם תהיה ברית מילה, לא תהיה ברית מילה, הרבה בלגנים משפחתיים. היה בזה משהו מאוד בהקשר של הזהות היהודית".
ואיך היה לשחק בסרט של אודיאר, לצד סלינה גומז וזואי סלדנה?
"הסרט של אודיאר הוא הזוי ומוטרף, מחזמר על ראש קרטל קולומביאני שנמצא בסכנת מוות והדרך שלו לצאת מזה היא לעשות ניתוח לשינוי מין. במהלך הסרט יסתבר שהוא בעצם רצה להיות אישה כל החיים. משחק אותו שחקן טרנס מספרד וסלינה גומז משחקת את אשתו. אני משחק רופא מאיכילוב שמחפשים כדי לעשות את הניתוח. אני שר בפעם הראשונה בקריירה על מסך, דואט עם זואי סלדנה".
איך היה לשיר?
"משונה נורא. אני מקווה שהם השתמשו באוטו טיון, שייעזרו ב-AI כי זמר אני לא.
"את יודעת, זה מצחיק", הוא ממשיך, "אבא שלי מאוד רצה שאני אהיה רופא. הוא נפטר כשהייתי בצבא, ואחרי שסיימתי את השירות אמרתי, אוקיי, אלך לשם. התקבלתי לרפואה, אבל באיזשהו שלב קלטתי שאני רוצה להיות שחקן. הייתי אצל אמא שלי ואמרתי לה, 'אני לא הולך לרפואה, אהיה ליצן'. לזכותה ייאמר שהיא לא התרעמה אבל כן שאלה, 'אז מה עם רפואה?' אמרתי לה שאשחק רופאים. זה היה ב-1986. עד לפני שנה לא קיבלתי אף תפקיד של רופא. עשיתי אודישנים ל-ER ולא קיבלתי, ובשנה האחרונה קיבלתי חמישה תפקידים של רופאים. אז קיימתי את הבטחתי לאמא. את הפינה של הרופאים סגרתי".
